הנקודת הפנימית

שלום,

אם אני מבין נכון, הטענה העיקרית של מם היא שקבלת התורה היא במידת ההתבטלות = הענוה לנותן התורה. בלוחות הראשונות היינו אמורים להתבטל לנותן התורה עצמו, ומכיון שלא עמדנו בזאת קיבלנו תורה דרך מוסר שאנו אמורים להתבטל כלפיו. הקביעה כי 'תורה לא בשמים היא' לכאורה סותרת את רעיון זה, אלא אם כן נאמר שדבר זה התחדש בלוחות שניות. דווקא הסיפור על משה לדעתי לא סותר, כי ברור שהחטיפה מבוססת על דבר ה' הניחה לי כמבואר במדרש אחר.
לעניין הגמ', לדעתי אין קשר לעניין הענוה, לא מצאנו בשום מקום ביטויים של ענוה שמיוחסים לחוה, וגם מה מיוחד ברשימה זו כסדר למידת הענוה, איפה משה הענו מכל אדם, אברהם ואנכי עפר ואפר.

שלישישי,

משתמע מדבריך שקוף מעשיו מבוססים על חיקוי חיצוני ואילו האדם על שימוש בתבונתו. אם-כך, לפי הגמרא עפ"י פירושך, הכל תבונתם כקוף ביחס לתבונת שרה, ותבונת שרה כקוף ביחס לתבונת חוה, ותבונת חוה כקוף ביחס לתבונת אדם, ותבונת אדם כקוף ביחס לשכינה.
 

מה מצחיק יותר - אדם המחבר לגופו נוצות כדי להתעופף או אדם הבונה מטוס כדי לעוף ממקום למקום?

מ כתב

(מועתק מהעתקה לעיל)

מיימוני