בית משפט אישר המתת חסד

ירוחם,

כל כך ברורה לך ההשוואה בין הפסקת מכשירים להימנעות מטיפול, עד שאינך טורח להוכיח זאת. למיטב זכרוני ראיתי באגרות משה שהוא מתיר להמנע מלחבר אדם למכשירים במצבים מסויימים אך לא לנתק גם אם יש חולים הזקוקים למכונה ועשויים לחיות חיי עולם.

לעניין דיני שמים מקור הרמבם הוא

נישטאיך

קדמתני בפתיחת האשכול.

אני מבקש להוסיף רקע הכרחי. וכיון שהתחלתי לכתוב, כבר הוספתי עוד, ואף לקחתי לעצמי רשות להביע דעה מנומקת מדוע יש היתר במקרה זה בלבד. וכן מה השיקולים לאיסור או להיתר במקרים אחרים, דומים ושונים. אבל לגביהם, כל האחרים, אין כאן אלא איסוף ראשוני של מקורות ושל סברות שיכול לשמש לדיון אבל לא להיסק של מסקנות בשלב זה.

***

כאשר עוסקים בהפסקת חיים, זה יכול להתרחש במספר רמות. אנסה להציג אותן ברצף. יש נקודות שאינן ברורות ויש מקרי בינים. אבל עדיין יש תועלת במיספור.

א. רצח. הריגה. ראובן הורג את שמעון "בידים". במישרין.

ב. הריגה בעקיפין.

ג. הריגת "טריפה".

ד. זירוז מיתת גוסס.

ה. זירוז מיתת חולה סופני בידים.

ו. המתת חולה סופני על ידי ניתוק ממכשירים.

ז. המתת חולה סופני על ידי אי סיפוק צרכיו.

ח. הריגת חולה סופני בידים (הזרקת רעל).

ט. מעבר למצב אחר לגמרי: התאבדות.

י. התאבדות של חולה סופני.

יא. סיוע לחולה סופני להתאבד

יב. מעבר למצב אחר לגמרי: רצח מתוך רחמים. הריגתו של חולה סופני בלי שיבקש זאת. בין בגרמא או ניתוק ממכשירים או בידים.

מצד ההלכה, יש כאן כאן מצבים ודרגות ולכן כמה איסורים ורמות איסור ועונשים ורמות עונש.

הרוצח את האדם חייב מיתה. מי שגרם למותו אינו נקרא רוצח. לדוגמא, המפיל את חברו לתוך מים כשאינו יודע לשחות אינו נקרא רוצח אלא אם כן עמד ודחק את ראשו מתחת למים (דוגמא מהגמרא).

הטריפה הוא מי שחולה כך שלא יוכל להחזיק מעמד שנה. הזכרתי את הדוגמא הזו כי היא במקורות וההורגו אינו נקרא רוצח.

אסור לקרב מיתתו של גוסס (שולחן ערוך מפורש) אבל קל וחומר מטריפה שאין כאן רציחה. אבל איסור יש (אלא שאיני יודע מהו).

פוסקים בזמננו כתבו שמונע תרופות חיוניות מחולה סופני וכל שכן מזון או אויר נקרא "רוצח" או הורגו בידים. אני מבקש לחלוק.

יש לדון לגבי מנתק את החולה הסופני ממכונות המחזיקות אותו בחיים.

כל שאר הסעיפים מעוררים שאלות קשות. אני רק מזכיר אותם לשם המיון ולהבאת נקודות למידע ולעיון.

אמנם בדוגמא שפתחה את האשכול, לפי מה שאני זוכר, מדובר במקרה כזה:

חולה בניוון שרירים (ALS) שחי כרגע רק באמצעות מכונות, אך יודע שלפי דרכי הטבע הוא צפוי לאבד את הכרתו ומודעותו או לפחות את יכולתו לתקשר באמצעות העינים, שזה הקשר היחיד שלו אל העולם. הוא מבקש למות קודם. האם מותר לנתקו ממכונות, להניח לו למות על ידי גרמא באי אספקת מה שהוא זקוק לו? האם מותר לתת לו רעל שיבלע מרצונו וימות, או להזריק לו רעל כדי לקצר ייסוריו?

האם מותר להתאבד מחמת ייסורים? למרות שהפוסקים אסרו זאת במפורש, המקורות קובעים אחרת, ואב לכולם הוא מעשה שאול המלך ששלח יד בנפשו מפני הפחד מהפלשתים שיענוהו ויבזוהו. ואין לך עינוי גדול מן החולה הסופני שאינו מסוגל לתפקד ולתקשר ואין לו אלא סבל וכאבים עד לסיום הרשמי של חייו בגוף.

לדעתי אין שום מקום לאסור את הדבר. כלומר לתת לו לחולה ניוון שרירים הסופני לפני אבדן יכולת לתקשר, למות כפי משאלתו. ויש רק כמה נקודות ליתן עליהן את הדעת.

בנסיבות שבהן מדובר, סבל וכאב ללא שום אפשרות לתקשר עם הסביבה, ובקשה של החולה לשים קץ ליסוריו - אין למנוע זאת ויש לאפשר לו זאת על ידי הפעולות המתאימות וזאת מתוך התחשבות בדברים הבאים:

1. יש להשתדל שהדבר ייעשה כמה שפחות על ידי מעשה בידים. אין צריך שאדם ישא על מצפונו ונפשו את התחושה שהוא הרג את החולה. עדיף למנוע ממנו אותו טיפול שמקיים אותו בחיים.

2. יש לוודא שהחולה באמת אינו יכול לחיות במובן של חיים שיש בהם תוכן ומשמעות לעצמו. וזכותו לבחור לו את המוות אך יש לבדוק מה החלופות ושהוא אינו מוכן לאף אחת מהן. ואז רצונו ראוי לכבדו.

3. בעית המדרון החלקלק. אם מתירים סיוע לזירוז המוות - המתת חסד - במקרה כזה, לאן נמשיך? אני סבור שבגלל החשש ממדרון חלקלק אין להרשות לענות את החולה המבקש למות.

גם לאחר ההיתר שאני כותב כאן, יש להבהיר שיש דרגות דרגות של רצון למות והצדקות לרצון למות ואין לעבור מזו לזו. למרות שלכל אחת מהן ניתן להציע הצדקה או לטעון שאין למנוע מן האדם הרוצה למות לקיים את משאלתו.

אני חוזר למיספור לפי האותיות, אך אין זה קשור לחלוקת הסעיפים הקודמת.

א. חולה שכרגע הוא במודעות ומתקשר ומבקש למות וכל חיותו היא דרך מכשירים.

זכותו לקבל את מבוקשו ואני סבור שגם לפי ההלכה אין למנוע זאת ממנו. ויש לעשות זאת בדרך של גרמא לאחר שבודקים שזה מה שהוא רוצה. (למשל, לדון איתו במספר מפגשים בדרישה הזו).

אם מסר מודעה שהוא מבקש שינתקוהו ובינתים איבד את היכולת לתקשר אפשר לסמוך על זה למנוע ממנו טיפול ולתת לו למות (בניגוד להוראת הרב אלישיב ובמצב שהיה לרב אלישיב שהיה חי על מכשירים ללא מודעות ניכרת וכמובן ללא התקשרות לסביבה).

ב. המבקש למות מפני שהוא במצב סופני אבל יש לו עדיין אפשרות לחיות באמצעות תרופות ומכשירים אך סבלו רב, כאבו, בזיונו, וכיו"ב - יש לו זכות למות לדעתי לפי ההלכה. ואין למנוע זאת ממנו. אך יש להתיישב בדבר ואין זה היתר שאינו זקוק לשאלה. וצריך שתהיה ועדה מתאימה (רב ורופא, נניח, אבל אני רק מציע) כדי שתדון בדבר, תקבל את הנתונים, תפגש איתו, ותציע לו חלופות. ובכל מקרה אין לאשר מייד בלא בדיקות וחקירות.

ג. המבקש להתאבד - כגון לנצל שירות המוענק בשוויץ לפי הסיפור בתקשורת - האם יש למנוע זאת ממנו לפי ההלכה? כאן אנו אומרים שאסור לאדם להתאבד. אמנם עד כמה יש להשתדל למנוע זאת ממנו? אם הוא בר דעת ועושה זאת מתוך שפיות? והאם ניתן לומר שאדם שפוי ירצה להתאבד בלא סיבה טובה? זה נושא הטעון בירור ואיני יכול לכתוב בדבר זה כלום אלא רק להעלות את השאלה ולהבדיל בינה לבין קודמותיה. (ונראה שאסור לאדם לעשות זאת, וחובה עליו למצוא טעם בחייו גם אם הכל נראה שחור, ואין זה דומה לשני המקרים הקודמים).

נושא נוסף הוא איך יש לעשות זאת, לפי הכללים שכתבתי קודם. שיש לבצע זאת בגרמא על ידי מניעת טיפול אבל יש גם להתחשב בכך שתהא מיתתו קלה ככל האפשר וללא סבל.

זה מעביר אותנו לשאלה נוספת: אם יש אדם במצב של סבל סופני, אך לא ביקש מאיתנו למות, האם יש לכנות את זירוז מיתתו שלא בבקשתו "המתת חסד" או שזו רציחה? כיון שאין נושא זה דומה לקודמים כלל, אני רק מזכיר אותו. מסתבר שהדמיון בין המצבים והחשש שיהיה מי שיעתיק את ההיתר של אישור מיתתו של חולה ניוון השרירים בשאלה שהביא נישטאיך למצבים כאלו, הוא הוא החשש למדרון חלקלק שיש להיזהר ממנו ביותר.

אמנם נראה שאם אין דרך להצילו אלא לחיי שעה של סבל וכאב בלבד, אין חובה להצילו גם אם לא ביקש שיניחו לו למות. ואמנם אם הצלתו תעניק לו זמן של מודעות ויכולת לחשוב ולעשות תשובה יש להעניק לו לכל הפחות את הזמן הזה.

כל מה שכתבתי כאן הוא בדרך של עיון תיאורטי ולא מפני שאני קובע שכך ראוי לנהוג (איני מצפה שמישהו יסיק מסקנות  מעשיות ויסמוך על מה שכתבתי באשכול הזה, אבל בהתחשב בצד הרחוק שזה ייעשה, אני מבקש להבהיר שאין כאן אלא עיון תיאורטי. וכל ההיתר שכן כתבתי לדעתי הוא רק במקרה של פתיחת האשכול: החולה הסופני שעומד לאבד את היכולת לתקשר ולבקש זירוז מיתה וניתוק ממכשירים, שזה מותר ואף ראוי וכמובן באופן היותר בדרך גרמא).

אני חוזר ומדגיש: גם בשני המקרים שבהם כתבתי היתר לקרב מיתתו ברצונו מדובר בהיתר עקרוני אך לשם יישומו יש לערוך בדיקות וחקירות ולהעביר ועדה ראויה שגם תעמוד בקשר כמה פעמים עם החולה. אבל היתר תיאורטי יש כאן.

לגבי המקרים האחרים שיכולים לעלות לדיון, אין כאן אלא נקודות לעיון נוסף.

וה' הטוב יצילנו שלא ניכשל ולא נכשיל.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ירוחם

איני חולק עליך.

המילים שלנו אינן מדוייקות.

גם התופעות שעליהן אנו מדברים אינן מוכרות לנו די הצורך. כפי שכתבת בעצמך, האם האיש הזה היה בחיים לפני שנותק, או שינותק?

גם ההלכה מכירה בכך שאלו מצבי בינים, ולכן אם יש ענישה על נטילת חיים ברמות אלו, אין זו ענישה על רציחה.

אבל השאלה הקשה היא האם זה עדיין מותר או אסור, ראוי לא ראוי.

יש לנו טעמים ללכת להקל, כלומר לאפשר את קירוב מיתתו של המבקש. גם הלב כלומר הרגש תומך בכך, במידה שהרגש מסוגל לספק איזו תשובה במצב שבו אפשר רק לבכות ולצעוק לשמים. אבל חובה עלינו לנקוט עמדה. אי נקיטת עמדה פירושה בדרך כלל להשאיר את המצב כפי שהוא. להמשיך אומללות וסבל וכאב במקום שאפשר לקטוע אותם. לכן חייבים לתת תשובה.

וכבר הארכתי מעבר למה שכתבת. אלא שליבי נוקפני. כתבתי לפי הבנתי היתר למה שהחליט בית המשפט, לפי הפירסומים, בעוד בפורום הסמוך - וגם בעיתון החרדי שלנו, "יתד נאמן" - יצאו נגד ההחלטה כאילו זה רצח.

(סקרן אני לראות מה יגיב מואדיב שלנו המתרה מפני מדרונות חלקלקים. גם אני פוחד, אבל בגלל שאני פוחד אשנה ממה שמותר וחייבים להתיר למען אותו סובל?)

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");