|
|
| נשלח ב-11/12/2014 20:43 |
 |
| |
הרב מימוני
מה שכותבים ביתד או בח"ח. אי להן ולדיוננו כאן כל ערך, נדמה לי ששם הפורום הוא עצכ"ח.
אם נאמץ את השיטה כי אנו מקבלים את דעתם של אחרים, שיהיו חשובים ככל שיהיו. הדיונים כאן יופסקו.
לענ"ד מטרתנו לדון בנושאים חשובים, לפי הבנתנו . ולא לפי הבנתם של אחרים, יהיו מי שיהיו.
אין כונתי לשלול את סמכותם של מורי הדורות או מורי ההלכה. כבודם וסמכותם במקומו מונח.
באשכול סמוך שללתי את נס פך השמן. אולם אני אדליק נרות חנוכה מהדרין למהדרין,
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2014 22:04 |
|
| |
ירוחם
לא הסברתי עצמי יפה.
בוודאי שדעת יושבי קרנות אינה הלכה. אם כי מצאנו שחז"ל חששו שלא לפרסם הלכה שלא תתקבל גם ביניהם.
כוונתי לפוסקים המצוטטים במקומות אלו, כי גם בקרנות יודעים לצטט את הפסקים המפורסמים. ולדעת רובם או כולם, אין להתיר מה שטענתי אני שהוא מותר ואסור לאסרו. כלומר להניח לאדם סובל במצב סופני שמאבד את היכולת לתקשר ואולי גם את המודעות המחשבתית ונשאר רק - כנראה - עם תחושות, של כאב, בדומה למצבו של התינוק - במצב זה פשוט לי שמותר לאדם לבקש מראש או לפני ההידרדרות האחרונה שישימו קץ לחיבורו לגופו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2014 22:29 |
|
| |
האם כולם כאן חושבים שהכלים להתמודד עם השאלה הם כלים הלכתיים או למדניים?
אם מתברר לנו שאין שום איסור לרצוח בגרמא, אז כולנו נסכים שזה בסדר? כן, תגידלו שגרמא אסור. אז אני אתן למפגר פצצה שתפוצצת בלחיצת כפתור ואסגור אותו בחדר - זה בסדר? שמא יש לחוש משום 'לפני עור', אבל יש שיטות ש'לפני עור' זה רק הכשלה הלכתית. אולי יש חשש הונאה. ואם מדובר באדם שרוצה למות, אז לכאו' כבר אין הונאה.
כאן אני אסיים את הדיון, כי נמאס לי להעלות סברות על איך מותר לרצוח.
הבהרות: 1. אינני אומר שהמתת חסד (גרימת המתה, אי הארכת חיים - קראו לזה בשם שתבחרו) היא דבר רע תמיד, אלא שיש לחשוב על הנושא ולנסות לראות מתי זה טוב (אם בכלל) ומתי רע. 2. אינני אומר שההלכה בנושא לא משנה, אלא שהיא לא הדבר היחיד.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2014 23:03 |
|
| |
יש
אם נתתי מקום להבין שאני מחפש פתרונות פורמליים וכל מה שחשוב כאן הוא ההלכה הפורמלית, אזי נכשלתי.
הצד הפורמלי של ההלכה בא לידי ביטוי רק בדבר אחד: לאפשר לאדם שמבקש את מותו, מסיבה מוצדקת באמת (וכאן להלכה בהחלט יש מה לומר, ובדבר זה אני בטוח, וזו אמונתי, כי התורה והמוסר יאמרו את דברם יחד) - לתת לזה לקרות בלי שמישהו יצטרך לקחת על מצפונו או על נפשו את המעשה.
זה רכיב צדדי בחשבון ההלכתי, אבל הוא חשוב ויש לו מקום.
ולגבי דעות חולקות, הנה אחד מן הידועים ברבנים של הציבור הדתי לאומי:
רבה של העיר רמת גן, הרב יעקב אריאל, תוקף בחריפות את תקדים בית המשפט המחוזי שהתיר לנתק ממכשירי החייאה אדם שחלה במחלת ה-A.L.S. "שערורייה שבית משפט במדינת היהודים מרשה להרוג אדם, אפילו במרבית מדינות העולם כולל במערב חל איסור מוחלט על קיצור חייו של אדם שאינו נוטה למות למעט מדינות בודדות דוגמת שוויץ והולנד ומדינה אחת בכל ארצות הברית". בדבריו מדגיש הרב אריאל כי "אמנם היהדות מתנגדת לסבל אבל יש פתרונות סבירים לכך. הריגת אדם היא העבירה הגדולה ביותר שקיימת באנושות. מכל עבירה יש תשובה למעט במקרה של הריגת או רצח אדם". עוד ממשיך הרב אריאל ומציין כי "יש תרופות משככות סבל דוגמת מורפיום שלעיתים גורמות לקיצור חיים ודבר זה מותר, אך לגמור באבחה את החיים? איפה נשמע דבר כזה? זהו דבר נורא ואיום. הייתכן שעם ישראל שמשמש כאור לגויים ושהביא לעולם את ערכי המוסר יגיד שמותר להרוג אדם? סבל הוא דבר שצריך לפתור אותו גם על ידי קיצור חיים אבל לא על ידי הריגה". כזכור, לאחרונה הוציאו פורום ''חותם" המאגד את מכוני התורה וההלכה המובילים, נייר עמדה בשיתוף מכון שלזינגר, שם נכתב כי הצעת החוק שהעלה ח"כ עופר שלח לפני מספר חודשים לתיקון חוק החולה הנוטה למות, האומרת שבמקרה של חולה הנוטה למות יהיה מותר לרופא לרשום תרופות שיוכלו לאפשר לחולה להתאבד בעזרתן, "מהווה שילוב של המתת חסד אקטיבית עם סיוע פעיל להתאבדות". "מדובר בהצעה מסוכנת מאוד מבחינה אתית", טען הרב הלפרין, רב המכון, והוסיף כי "אם אנו בוחנים כדאיות של חיים, וטוענים שבמקרים מסוימים החיים כבר אינם כדאיים ולכן יש לרופא לעזור לחולה לסיים את חייו, לא ירחק היום שנבחן גם את כדאיות חייהם של אנשים חולים פחות, או אפילו בריאים, ש'קצת מפריעים לנו". בפורום ''חותם'' אמרו היום כי "אנו מצרים על החלטת בית המשפט לאשר קיצור חייו של אדם שלא כדרך הטבע. למרות שתיקון החוק של ח"כ שלח לא עבר בסופו של דבר, אנו רואים עד כמה השפעתן הציבורית והתודעתית של אותן הצעות חוק על מערכת המשפט עלולות להיות הרסניות, הכל בשם ההומניזם והנאורות".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2014 23:28 |
|
| |
מיימוני וירוחם בעוד שבתחילת הדיון נטען שלא היה כאן מעשה המתה, דבר שאינו ברור לי אך גם איני יכול להכריע הפוך. כעת הרב מיימוני טוען שמותר גם להרוג אך עדיף בדרך היותר גרמא. לזה אני לא מסכים! מאיסור הריגת טריפה וקירוב מיתת הגוסס אנו למדים שגם חיי שעה מתוך סבל יש להם ערך. אתם טוענים שמותר להתאבד ואולי להרוג כדי להציל מצער, בכל המקרים (מלבד המקרים של תפילה שסביר שהיא מותרת, למרות שגם במקרה כזה נראה שראוי יותר להתפלל לה' שיעשה עמו חסד בלי לפרט דווקא מוות.) מדובר לכאורה במיתה ודאית בקרוב שבדרך ישנם ייסורים שקשה לעמוד בהם. מי שסובל מכאבים קשים יש לדמות לזה ועדיין יתכן שכשיש מורפיום אסור. אך במי שרק יאבד את יכולת התקשור ואולי מודעותו, למה להתיר? והלא ה' בחר לתת לו חיים כאלו! מה ההבדל בינו לבין ילדי שיתוק מוחין שכל כך משקיעים בהם? אכן ברור שאין זה רצח, אך העיתונות שלנו צועדת בעקבות הרבנים שכך התייחסו לזה. לדעתי זה נובע מחוסר אמון ברופאים. ויש בזה משהו, ישנם בתי חולים שניתן לראות בברור שלזקן יש סיכוי נמוך לצאת משם בחיים, לעומת בתי חולים אחרים שמשתדלים הרבה יותר. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 00:22 |
|
| |
נחמד
כפי שהזכרת, וכפי שכתבו עוד כאן, המילים שיש לנו כציוד לדון בדברים אינן מספיק מדוייקות ויש אבחנות שלא קל לבטא.
לעיל הצגתי רשימה של מקרים שבחלקם יש רצח ממש, יש מקרים שבהם יש איסור ברור שאפשר לחוש בו למרות שלא קל לומר "איפה זה כתוב". ויש דברים שלדעתי מותרים, כלומר ההלכה אינה אוסרת, אם כי יש רבנים שאוסרים.
כתבתי שגם אם מותר לאדם לתבוע למות במקרים מסויימים מאד, יש להתחשב במי שאמור לעזור לו. גם מי שיש לו, נניח, לב טוב והוא רוצה לחסוך ממנו ייסורים מיותרים ולאפשר לו למות יותר מהר, אזי אין מקום להכביד על המסייע במעשה שירבוץ עליו.
בכך סבורני שהצבעתי על שיקול נוסף לזה של עצם ההמתה עצמה.
ושוב: זה שקראתי לכך "המתה" זה בגלל שאין לי מילה מדוייקת יותר. איני מצדיק חלילה "המתה" או כל מעשה של קירוב מיתה אלא רק בנסיבות מיוחדות.
נסיבות אלו מיוחדות כי הן כוללות: מחלה סופנית, מצב מידרדר שדן את האדם להיות כלוא בגופו במצב של ייסורים ללא הקלה וללא תרופה. מדוע להניח לו להתענות בלי שיוכל להעניק לחייו שום משמעות?
כפי שאנו מצווים להקל על ייסורי הזולת ולהשתדל לרפאותו, כך אני סבור שאין אנו רשאים למנוע ממנו את התביעה לשים קץ לייסורים גם אם הפתרון הוא למות.
הקפדתי לכתוב שהמשך חייו אין בו משמעות. רק סבל וחוסר יכולת לתקשר ואולי חוסר מודעות.
מי שנמצא במצב סופני וסובל אבל יכול להעניק משמעות לחייו, אם בברכה, אם בתפילה, אם בלימוד, אם בעשית חסד לזולת, אם בתשובה - אין זה פשוט שמותר להענות לבקשתו לשים קץ לסבלו. אם כי יתכן שזה מותר. איני קובע כאן כן או לא.
נתינת משמעות זו יכולה להיות בעצם הנכונות להמשיך לחיות במצב הסבל תוך ראית החיים הנוראים האלו כמשימה.
אולם סבורני שאדם יכול לומר: אין משימה זו בשבילי.
ואם הוא עצמו יאבד, נוסף ליכולת התיפקוד הגופני המינימלי, גם את הקשר שלו עם העולם, והוא סבור שזה דן אותו לגהנום בעולם הזה (שוב, זו מטאפורה, כי אינני יודע מהו גהנום) - רשאי הוא לבקש לעצמו מילוט.
וכבר הזכרתי את מעשה שאול המלך שלפי הנראה ביקש לשים קץ לחייו בשל מצב פחות נורא.
***
כתבת שאם ה' הטיל עליו את המצב הזה, אין לנו להתערב בדבר.
וזו לדעתי טעות.
מי לימד אותנו לומר שבמקרים אלו רצון ה' הוא שלא נתערב אך במקומות אחרים אין אנו אומרים: אם ה' הביא עליו את העונש או הנסיון הזה, אל נתערב. לא נעזור לעניים, לא נרפא חולים.
טענת הנגד שלי היא כה פשוטה עד שאני מתפלא שלא השגחת בה בעצמך.
שמא תאמר: כאשר ה' הטיל על אדם מצב קשה שבידי לעזור לו, וזה מותר, אז חובתי היא לעזור. אבל כאשר זה מצב ללא פתרון הלכתי, זה אסור.
זה מניח את המבוקש.
איני טוען שאי אפשר להציג עמדה כשלך, למרות שערערתי עליה. אני כן סבור שנסיון לפענח את "רצון ה' " שאסור להתנגד שלו זה העברת הדיון למישור שאין לנו אליו גישה ישירה (אלא אם כן נטען לנבואה). אנו דנים בכלים שה' נתן לנו. מכלול הכישורים שנוהגים לכנות "שכל" או אינטליגנציה, הרגש שמורה לנו לפעמים מה מותר ומה אסור בצורה חדה וברורה. יכולת האמפתיה שלנו עם הזולת. ועוד. וכמובן התורה שלפנינו, שעברה מדור לדור ופורשה מדור לדור ועתה הלימוד שלה והשימוש בה מופקד בידנו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 00:49 |
|
| |
מיימוני בסופו של דבר אתה מתיר המתה בנסיבות מיוחדות שלדעתך מתקיימות במקרה הזה. מתיר ומחייב. טענתי הייתה שהמקרה הזה לא מצדיק ואילו המקרה של שאול כן הצדיק. ייסורים הם דבר שיכול להעביר אדם על דעתו ודעת קונו, ולהמלט מהם זה מצדיק אם אין סיכוי לחיים אחריהם, ואולי גם אם יש. במקרה הזה כל טענתך היא שאין משמעות לחיים שכאלה, ועל זה באה טענתי שאם אלוקים נתן אותם יש להם משמעות, עובדה שאנשים רבים משקיעים מעבר ליכולתם בילדים במצב דומה. לא טענתי כלל שאסור להתערב, אלא שיש ערך ומשמעות לחיים וממילא אין היתר להמתה. אם ניתן לקרוא על האדם את הכתוב 'כי בצלם אלוקים ברא את האדם', חובה לקרוא עליו את ראשית הפסוק 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך'. למעשה הבאתי ראיה לסתור כי הרי גם אני מודה שאין נהרגין על הטריפה, אך עדיין סבורני שבפסוק זה ישנה אמירה מוסרית, שמוגבלת פורמלית בפסוקים אחרים. כבר ציינתי ואציין שוב, לא בטוח שניתן לתת אמון ברופאים, כלומר לא רק שאנו בפתחו של מדרון, אלא שיש אנשים כבר במדרון ואנו שופכים להם שמן כדי שיהיה חלק. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 02:22 |
|
| |
שינוי סטטוס קוו
א] החוק הישראלי מתיר בהתקיים שלשת התנאים דלהלן:
1 החולה מרצונו החופשי והשפוי אישר שלא לטפל בו.
2 החולה "נוטה למות" (בחז"לית:"טריפה") שלא נותרו לו לפי הערכה אלא ששה חודשים (אם לא ימנעו מלטפל בו).
3 הותר מניעת טיפול תרופתי ולא המתה או גרם המתה.
ב] בסיפור המדובר:
תנאי 1 התקיים.
תנאי 2 לא התקיים ועל זה עבר היועה"מ מטעם רוח החוק + רוח חוק היסוד של "כבוד האדם וחירותו".
תנאי 3 מצא היועה"מ הערמה שהפחתה בכמות החמצן שמוזרם לחולה המונשם שאינו יכול לנשום באופן עצמאי לא נחשבת המתה או גרם מוות במקרה שההפחתה היא עד המצב הרגיל בטבע (21%) למרות שחולה זה וודאי ימות בגלל זה, ואינה נחשבת אלא למניעת טיפול תרופתי.
ג] הפירצה
הבעייה בביטול תנאי 2 מלבד נטילת סמכות על ידי בתי המשפט בגיבוי היועה"מ בניגוד לחוק (וזה קיים בעוד הרבה נושאים) היא שבעצם זו טענה נגד החוק למניעת התאבדות ולא רק על הגדרה כל שהיא בחוק. (נ.ב. הסיבה שאין היגיון בטענה זו היא שאחרי שהאדם מת אין לו זכויות ולכן גם לא יתכן להיות לו בחייו זכות למות).
הבעייה בהערמה של תנאי 3 שבעצם יש כאן הגדרה לא רק לגבי התאבדות אלא לגבי רצח כלומר לפי פרשנות זו מי שמנתק מכשיר הנשמה נחשב כרצח/הריגה/גרימת מוות אבל מי שמפחית כמות החמצן למונשם שאינו יכול לנשום באופן עצמאי עד לרמה הרגילה בטבע אף שהחולה ימות בוודאות בגללו לא יאשם בגרימת מוות רק באי מתן סיוע חירום.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 03:44 |
|
| |
ירוחם <הבת דברי- אני יוצא מנקודת מבט לצורך העניין- כי תפילה מועילה, וכך גם מבינה הגמרא שהבאתי, כל זמן שרבנן התפללו- רבי המשיך לחיות, ברגע שהם הפסיקו את תפילתם- מת רבי> תפילה לאלוקים שיטול את נשמתו, או לתפילה שהיא תיטול אותה? ___________________ בערולאאדע <2 החולה "נוטה למות" (בחז"לית:"טריפה") שלא נותרו לו לפי הערכה אלא ששה חודשים (אם לא ימנעו מלטפל בו> היכן ראית הגדרה כזו לטריפה אצל חז"ל? מ"אנציקלופדיה הלכתית רפואית" ערך "טריפה":
http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%98%D7%A8%D7%A4%D7%94
''... יש אומרים, שהגדרת טריפה באדם זהה להגדרתה בבהמה[24], היינו כדי להגדיר טריפה באדם צריך שילקה באחד מי"ח טריפות המנויות בבהמה[25]; יש שכתבו, שבאופן עקרוני זהים טריפות אדם וטריפות בהמה, אך לא בכל י"ח הטריפות[26]; יש מי שכתב, שלפי שלאדם יש מזל[27], אין טריפות שלו שווה לטריפות בהמה[28]; יש הסבורים, שטריפות אדם מוגדרת בשילוב שני תנאים: גם שיסבול מאחד מי"ח טריפות, וגם שיאמרו הרופאים שאין תרופה למחלה זו, וממנה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר[29]; ויש הסבורים, שטריפת אדם מוגדרת אך ורק לפי מה שיאמרו הרופאים, שאין תרופה למחלה זו, וממנה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר[30] אכן לכל הדעות יש חילוק גדול בין הגדרת טריפות בבהמה ביחס לדיני איסור אכילה, לבין הגדרת טריפות באדם ביחס לדיני רציחה, שכן בבהמה, הטריפות שנמנו על ידי חז"ל כהלכה למשה מסיני הן קבועות וקיימות לעולם, גם אם יתברר מדרכי הרפואה בדורות אחרים, שחלק מהטריפות אינן ממיתות, ויכולים לחיות עמהן, או להיפך, שיש מצבים שלא נימנו בגדר הטריפות, ואף על פי כן אין יכולים לחיות עמהן[31], מה שאין כן באדם, שהגדרת הטריפה משתנה לפי מה שהמציאות ידועה באותו זמן[32]. ואמנם יש מי שכתבו שבימינו לא ניתן לקבוע שאדם הוא טריפה, שכן יכולה להימצא תרופה למחלתו או לפציעתו, ויוכל לחיות הרבה שנים, גם כאשר מצבו הבסיסי בשנים עברו היה מביא למותו בתוך י"ב חודש. ואף אם באותו זמן ובאותו מקום לא ידוע לרופאים תרופה למחלתו, ייתכן שתימצא לו תרופה יותר מאוחר או במקום אחר[33]. ומכל מקום יש טריפות שהוזכרו בתלמוד במפורש ביחס לאדם, ודנו הפוסקים מה דינו של אדם כזה בימינו[34]. טריפות אלו כוללים את המצבים הבאים: נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה/[35], מרה שניקבה[36], כבד שניטל[37]. משך חיות אדם טריפה יש הסבורים, שאדם טריפה יכול לחיות יותר מי"ב חודש, אף על פי שבהמה טריפה איננה חיה י"ב חודש[38]; יש מי שכתב, שרק בטריפת ארכובה ולמעלה היה ידוע לחז"ל שגם אדם לא יחיה י"ב חודש, אבל ביתר הטריפות יכול האדם לחיות יותר זמן[39]; יש מי שכתבו, שאמנם יש חילוק בטריפות עצמם בין אדם לבהמה, אבל מה שהוא טריפה וודאי באדם אינו חי י"ב חודש[40]; ויש מי שכתבו, שאמנם באופן טבעי גם טריפת אדם לא חי יותר מי"ב חודש, שוודאי אדם חלוש יותר מבהמה, ועל כן אם טריפת בהמה איננה חיה יותר מי"ב חודש, כל שכן באדם שימות, אלא הכוונה שיש לאדם מזל בכך שנותנים לו תרופות ומרפאים אותו[41].
תוקן על ידי נישטאיך ב- 12/12/2014 04:17:52
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 07:30 |
|
| |
בער (ונחמד וכולם)
תודה על הפרטים. לא כולם היו מוכרים לי.
נישטאיך
תודה על המקור שחידש לי או הזכיר לי שיש שיטות שונות בהגדרת "טריפה".
כפי שכתב נחמד, זה שאין איסור רציחה לא אומר שהדבר מותר. וגם אם קשה לנו (או לפחות לי) להצביע על האיסור המדוייק, זה לא אומר שאין.
זו הזדמנות לחזור על נקודה שלא דנתי בה בצורה שיטתית וגם כאן אני מזכיר אותה בתוך הדיון. יש לנו שלושה טעמים עקרוניים למציאת איסור או היתר (או חובה) לאפשר קירוב מיתה.
א. הלכה.
ב. המוסר בדמות תובנה שכלית או רגש.
ג. המשפט והחוק.
כל אחד מהם הוא מקור אבל ניתן להתווכח על כל אחד מהם, כלומר להציג טענות של "אידך גיסא" שהן סבירות. ההלכה אינה חתוכה, והמקורות מהזמנים השונים מביעים עמדות מנוגדות שצריך לפתח. הצו המוסרי הוא משהו שרבים מאמינים בקיומו אבל גם מי שמאמין שיש צו כזה לא תמיד יוכל להוכיח באופן חד משמעי שהבנתו שלו היא הנכונה והבנות אחרות שגויות הן - גם עבור מי שמאמין כמוהו שיש צו מוסרי הניתן לזיהוי. החוק הוא יצירה אנושית שנועדה להסדרת חיי המדינה ולכן ניתן לפקפק במפעל אנושי ולשאול אם הוא באמת מגלם כראוי את ב' שהרי זה תפקידו.
***
מעל לכל, צריך לברר את פרטי המקרה. מתוך תגובתו של בער (תודה!) התברר לי שהפרטים לא היו ידועים לי ואני מוסיף ודן בהם כאן.
בער חידש שלושה דברים:
1. החולה זקוק למכונות כדי לחיות (ידוע) אבל המשך חיבורו למכונות יוכל להאריך את חייו לזמן לא מוגבל לכאורה או שכזה שקשה להצביע על סיום ידוע שלו. זה יכול בהחלט לקחת חודשים רבים. (שנה? יותר?)
2. הניתוק שאושר בידי הסמכות הגבוהה מתבסס על היתר פורמלי. לא על ניתוק בבת אחת (שגם הוא מבחינה מסויימת גרמא) אלא על ניתוק הדרגתי שמשאיר לחולה כמות חמצן שמספיקה לחיים אבל לא עבור החולה הזה. כך המנתק יכול להתגונן, בעיני החוק ואולי גם בעיני עצמו (אם זו כוונתו של היועץ המתיר אך גם אם לא) שהוא "היה בסדר". וכבר כתבתי שהצורך לגונן על המנתקים גם הוא יש לו מקום בהחלטה ובהלכה.
3. ממילא משתמע שהניתוק אינו מיידי ולכן גורם, אני משער, סבל לחולה, שנחנק לאט במקום למות מהר. אני מניח שמיתה מהירה פחות כואבת ממיתת חנק ממושכת ולכן אני סבור שההחלטה של היועץ שגויה. אם לתת למות, אז בבת אחת, מהר ככל האפשר (לאחר שניתנה לאדם הזדמנות לעשות תשובה, כלומר לפחות חשבון נפש של חייו ולהיפרד מן העולם - ולהיות מוכן לצאת לעולם אחר אם הוא מאמין בקיומו - כראוי. וזה נראה לי אחד התנאים להמתת חסד).
שתי שאלות שיש לדון בהן לדעתי והן עיקר:
מה האיסור המדוייק, מצד ההלכה, אם יש, על קירוב מיתתו של מי שחי רק באמצעות מכונות?
כיון שמדובר במעשה עקיף, וכיון שמדובר בחיי סבל, אני סבור כפי שכתבתי, שאין למנוע מן החולה לשאוף למות במהרה ולאפשר לו להשיג את מבוקשו - כיון שהמלאכה עלינו, וכיון שנבדק רצונו של החולה כראוי (ראו בהודעות קודמות), יש לאפשר זאת אך במידת האפשר בגרמא ולא בידים - עבור המנתק (ועבור הרחקת התופעה של מדרון חלקלק).
האם יש משמעות לחיים שיהיו לחולה עם התפשטות הניוון? אני הבנתי שמצבו כזה: במצב הניוון הקיים האדם חי רק מכוחן של מכונות, אבל יש לו עדיין תוכן בחייו. הוא קולט מהסביבה, כגון דיבורים, והוא מסוגל להשיב, אם גם בצורה איטית מאד, על ידי תירגום תנועת אישונים או עפעוף לאותיות שמצטרפות למילים (מסתבר שיש גם קיצורי דרך לעפעופים כאלו). חסד גדול עשה ה' עמנו כאשר נתן לנו את הטכנולוגיה הזו שמאריכה את החיים המשמעותיים של החולה.
עם התפשטות המחלה, אפילו היכולת הזו של תיקשור נמנעת מן החולה. לא ברור לי, כעת, אם הוא בהכרה, כלומר במודעות של ערנות, כלומר שהוא יכול לחוש ולחשוב למרות שאין הוא יכול לבטא מאומה. בשלב מאוחר יותר הוא כמובן יאבד את הכרתו. ואז, אני מבין, הוא ימשיך לחוש, אבל לא ידע שהוא חש. רק יחוש. וכאשר אנו משתמשים במילה "יחוש" הכוונה היא אחת: כאב וסבל. כאב ממערכות הגוף במצבן וסבל מחמת מודעותו להיות לכוד במצב זה באופן בלתי הפיך. כל עוד יש מודעות.
עתה לשאלה שהזכירו לפני: האם יש משמעות חיים במצב כזה, ומה הם? והאם אדם רשאי לסרב לחיים כאלו לפי ההלכה?
נסמן את המצבים הקיצוניים האלו.
1. חיים במכונה עם מודעות וערנות ותקשור.
2. חיים במכונה עם מודעות אך ללא תקשור החוצה.
3. חיים במכונה ללא תקשור וללא מודעות ערנית.
(עד כמה שהבנתי, הרב אלישיב החמיר שגם במצב 3 אין לנתק ואכן כך היה לו עצמו במשך חודשים).
ענין נוסף הוא המועד שבו האדם מביע את בקשתו להתנתק ומה הבדיקות שיש לערוך כדי לוודא שזו דעתו השלמה והמנומקת וכיצד מבררים זאת ועל ידי מי. ברור שהאדם יכול לבטא את משאלתו רק בשלב 1 ולא בשלבים הבאים. ענין שלישי הוא מתי יתבצע הניתוק, אם הוא יאושר, בשלב 1 או השלבים הבאים.
מצב 3 לדעתי שוב אינו מצב חיים במובן שיש בו משמעות ולכן המבקש לנתקו אז או קודם הרשות בידו. ואסור לנו לסרב.
מצב 2 לדעתי יכול להחשב למצב שאין בו משמעות. (אם כי האדם עדיין יכול לחשוב ולעשות תשובה). ולכן המבקש להתנתק במצב זה או קודם לו זכאי לכך.
מצב 1 הוא מצב אומלל והמבקש לנתקו גם בשלב זה זכאי לכך. אבל יש עדיין משמעות בחיים כאלו. וגם אם הוא עצמו סובל, בני משפחתו רואים אותו חי. הם מצטערים בצערו אבל יש להם - סבא, אבא, אח, בן - והם איתו. וזה סוג של משמעות. אבל לדעתי לא ניתן לחייב אדם לחיות למען אחרים. אבל משמעות יש כאן.
יש מקום לטענה שאם אדם מוכן בגבורה להישאר חי במובן מסויים גם בשלבים 2 ו3 יש בכך משמעות במובן שהוא סמל לרבים. אבל זו משמעות מסוג אחר וקלוש יותר.
והנה דירוג ההיתר ונימוקיהם:
במצב 3 זה עינוי של אדם שאינו מודע ואינו ערני ולכן ראוי לנתקו קודם או מייד כשזה קורה.
במצב 2 - זה המצב שמתואר בשאלה. לאחר שאדם עשה תשובה מותר לו לבקש להתנתק.
במצב 1 זה עינוי ולכן מותר לאדם לבקש להתנתק ואין למנוע זאת ממנו למרות שיש משמעות לחיים כאלו.
המתנגדים לניתוק יכולים להעלות לדעתי את הנימוקים הבאים:
א. אין להתיר התנתקות שהיא סיום חיים כי במובן מסויים, רחוק ככל שיהיה, זו הריגה. ואסור לנו, כל בני האדם "מבחוץ", לתת יד לזה.
ב. אין האדם רשאי להחליט על סיום חייו באופן אוטונומי. רק לה' זכות כזו. החיים אינם שלנו שנחליט עליהם.
ג. אם נאפשר ניתוק, זה אומר שהמנתק ואלו שסייעו בידו, גם אלו שהתירו, כלומר גם אני, נושאים באחריות על נפשם של השתתפות במעשה הריגה. (ולכן הניתוק נעשה באופן שהוא רחוק פורמלית ככל האפשר ממעשה "בידים".
המקורות שלנו, ומעשה שאול מעל כולם, אך גם העדר איסור ברור שלא מסברה במקורות, מאפשרים לדעתי ניתוק בכל שלושת השלבים. סעיף 2, שהינו סברה, מביא לאיסור על מצב של סעיף 1, אבל הוא מאפשר ניתוק החל מסעיף 2.
ובמצב 2 ואילך, הניתוק מותר - ואף חובה - ללא קשר לאורך ההישרדות של הגוף שמתאפשרת עם המכונות לאחר איבוד היכולת לתקשר וכל שכן המודעות הערנית. ושוב אני חוזר: לאחר בירור רצונו של המבקש בצורה אחראית (כמתואר בהודעות קודמות, וגם שם זו הצעה שצריך לעיין בה) ובצורה שרחוקה פורמלית ככל האפשר ממעשה בידים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 10:58 |
|
| |
גדר טריפה
נישט.
לא כיוונתי ששיעור טריפה לפי חז"ל ששה חדשים אלא הרעיון שווה וגם בחז"ל יש מחלוקת על הזמן (החל משלושים יום ומעלה).
א טריפה היא שהוכתה מכת מוות (כפשוטו של מקרא) אף שעדיין לא מתה אך לפי שאין כל הגופים שווים וגם אי אפשר בד"כ לקבוע בהחלט אם המכה תגרום בוודאות למוות לכן נקבעו הגדרות ואלו שמנה עשר טריפות (ועוד) ולכן בהכרח שיש הרבה מקרים שהבהמה מוגדרת טריפה אך היא תוכל לחיות (ראה קושיית הרמב"ם והרשב"א) ולכן יש מחלוקת תנאים אם טריפה חיה או לא למרות שמושג "טריפה" הוא שאין כיוצא בה חיה מכל מקום בכל הגדרה חייב להיות חריגים לפי שלא אסרו רק את המקרים הקיצוניים ביותר אלא לפי ממוצע כל שהו.
ב כמו כן ההגדרות נקבעו על פי נוחות ואפשרות ההגדרה בימי קדם ואילו היו נקבעים היום היו שונים ועל זה פסק הרמב"ם שאין לך אלא מה שמנו חכמים (ולכן בהמה שלקתה בכלי הדם כגון שניקב עורק ראשי או שלקתה בסרטן אינה טריפה).
כאמור כל זאת בבהמה אבל בדין רציחה לא נקבעו קודים אלו וכל מי שהוא אישית היה יכול לחיות ההורגו חייב.
ג יש קוד נוסף והוא שאיסור טריפה הוא רק כשהוכתה או כיו"ב שנולד בה (או: שנולדה עם) שינוי כל שהו שגורם מותה אבל אם אין בה פגם אלא ניוון שסופה למות "מיתת זיקנה" לפני שביטלו הגדרה זו אינה אסורה וזו הנקראת "מסוכנת" וקוד זה בשונה מהקודם יש גם באדם כמבואר בסנהדרין עז ש"גוסס בידי שמים" (מקביל ל"מסוכנת") ההורגו חייב (ויש שם מלוקת בהגדרה).
תוקן על ידי בערולאאדע ב- 12/12/2014 11:01:06
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 11:41 |
|
| |
נישט
תפילה לאלוקים שיטול את נשמתו, או לתפילה שהיא תיטול אותה?
אם אתה מאמין בכוחה של תפילה, אחוז בזה וגם מזה על תנח ידך.
מספר פעמים ריפאו חכמים. ומספר פעמים יותר המיתו.
בתפילה או בנתינת עיינים, שהפכו אנשים לגל של עצמות.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 12:00 |
|
| |
בער
עוררת נושא שלא הייתי מודע לו די הצורך ולכן יש צורך לבדוק נתונים.
הרמב"ם כותב
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב
הלכה ו
אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון, או גולה אם הרג בשגגה, והוא שכלו לו חדשיו, אבל נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו בתוך שלשים יום אינו נהרג עליו.
הלכה ז
אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות, ואפילו הרג את הגוסס נהרג עליו, ואם היה גוסס בידי אדם כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס, ההורג אותו אין בית דין ממיתין אותו.
הלכה ח
ההורג את הטריפה אף על פי שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.
מה בין טריפה לגוסס, שעל הגוסס שלא בידי אדם נהרג ועל הטריפה לא? ועוד, שאין כאן שיעור לטריפה.
אנציקלופדיה תלמודית כרך כא, טרפה (אדם) [טור א]
אדם-טריפה הוא אדם שלקה באחד מאבריו מחמת מחלה או חבלה קשה, וסופו למות מחמת ליקוי זה. הטריפה דינו כחי אף על פי שסופו למות1, ואסור לפגוע בו בכל צורה שהיא, וההורגו שופך דמים, וחייב בדיני שמים, אלא שאינו נהרג בבית דין, וכן אין הטריפה חשוב כחי גמור לענין דינים מסוימים, כמפורט להלן.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ה, גוסס [טור שצג]
גוסס יש שכתבו שהוא מלשין: גססין2, היינו [טור שצד] החזה, לפי שסמוך למיתתו מעלה האדם ליחה בגרונו מפני צרות החזה3. ויש מפרשים מלשון מגיסה בקדרה4, שהליחה מתהפכת בגרונו כמו המגיס בקדרה שמהפך מה שבקדרה5. וי"מ מלשון גוסה6, שעניינו בלשון ערבי הוצאת קול מהגרון מחמת מאכל כבד7, ואף הגוסס מוציא קול מגרונו8.
איסור קירוב מיתתו. הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו9, ואסור לעשות בו דבר המקרב את מיתתו10, ולכן, עד שעה שימות, אין קושרים את לחייו11, כדי שלא יפתח את פיו12, כדרך שעושים למת13, ואין סכים אותו ואין מדיחים אותו14, כדרך שעושים למת להדיח את הזוהמה שעל בשרו15, ואין פוקקים את נקביו16, ואין שומטים את הכר מתחתיו17, ואין נותנים אותו לא על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על האדמה18, ואין נותנים על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר מלח19, כדרך שעושים למת כדי שלא יתפח ולא יסריח20, לפי שעל ידי מעשים אלה מקרבים את מיתתו21. והנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה זה דומה לנר המטפטף, כיון שנוגע בו אדם יכבה22
הכל כאן ברור פרט לדין זה של הרמב"ם
אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות, ואפילו הרג את הגוסס נהרג עליו,
שאיני יודע ליישבו.
ואמנם מי שחי רק באמצעות מכונות נראה שהוא בגדר מי שאין חייבים על מיתתו וכן הסברה וכן החילוקים. אבל עלי לעיין שוב בנושא כיון שדבר זה נעלם ממני. ולכן כל מה שכתבתי לעיל הריני מניח בצד עד שאבדוק (גם אם מסתבר שמה שכתבתי תחילה נכון הוא עדיין אני מבקש לעיין שוב ולא לסמוך על כך עד שאבדוק שוב).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2014 12:18 |
|
| |
נראה כמעט שיכול אני לחזור בי מחזרתי. לפי שוטנשטיין סנהדרין עח א (ותודה לפרוייקט השו"ת על האפשרות לאתר מקורות במהירות), השם "גוסס" אינו כפי שאני מכיר אותו בעברית, כלומר שמיתתו ודאית, אלא רק מסופקת. ועדיין צ"ע. בכל אופן, אם רק רוב גוססים למיתה, אפשר שיחזור ויחיה, ואין זה ענין לכאן שאין אפשרות שיחזור לחיות כלל.
אבל מהיות טוב אין להיות רע וצריך ללמוד את כל הסוגיה כולה.
***
תוספת לאחר בירור נוסף
כמה אני נזהר מאותה אמירה של "שוב ראיתי" אבל היא התקיימה בי. אכן מה שנאמר ברמב"ם על גוסס אינו שייך לנידון דידן כלל.
כי אין זו רק הערת שוטנשטיין אלא כנראה קונצנזוס, ואם גם יש לדון על הנכונות של הקביעה שרק "רוב גוססים למיתה" (יש כמה סוגים של רוב) ועל השאלה של רוב מול מיעוט בכלל.
אבל המסקנה נשארת. כמובא במקור מסכם זה:
אנציקלופדיה תלמודית כרך כא, טרפה (אדם) [טור א]
אבל החולה שנחלש והוא גוסס, אם כל אבריו שלימים, שאין בו אף אחת מכל אותן טריפות שמנו חכמים, חי - גמור - הוא ואינו טריפה, שאפשר שיתרפא ויחיה שנים רבות10.
כלומר שאין המצב שנידון באשכול זה שייך לגוסס ההלכתי כלל.
**** תוקן כדי להוסיף את התוספת שהתבררה לי במועד כדי לתקן כאן ***
תוקן על ידי מיימוני ב- 12/12/2014 12:33:23
|
|
|
|
|
|
