של השופטת שבח
הפ"ב (תל-אביב-יפו) 4661-06-14
המבקשים
1. הרב אליעזר כהנמן
2. חברת ישיבת פוניבז' בע"מ
3. ישיבת פוניבז'
ע"י ב"כ עו"ד בלום, עו"ד פרגר ועו"ד פרין
נ ג ד
1. הרב שמואל מרקוביץ
2. הרבנית ציפורה מרקוביץ
3. מסורת התורה בני ברק
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי בייץ ועו"ד אורי שורק ממשרד עו"ד אגמון
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
[16.07.2014]
כב' השופטת שבח יהודית
החלטה
1. ושוב חוזר הניגון, ושוב חוזרים בעלי הדין לבית המשפט ומבקשים הכרעתו בסכסוך הישן נושן שביניהם. פסק הדין שניתן על ידי ביום 7.7.13 לא הביא להרגעת הרוחות, ואש ההתדיינות התלקחה מחדש עת הונחה בפני הבוררים בהרכבם החדש, בנוסף לשתי התביעות שהוגשו בשעתו ע"י המבקשים לבית המשפט ואשר הדיונים בהן עוכבו עקב הסכם בוררות שבית המשפט אישר את תוקפו (התביעה לסילוק יד וכן התביעה כספית), תביעה חדשה שהוגשה ע"י המשיב 1(שיקרא להלן לשם הנוחות - המשיב) לה חברו הרבנית ציפורה מרקוביץ (להלן - הרבנית מרקוביץ) וכן עמותת מסורת התורה בני ברק.
2. לאור ההליכים המרובים שהתקיימו בבית המשפט, על שלוש ערכאותיו, אין צורך לחזור ולספר בסכסוך שבין בעלי הדין, ודי להזכיר כי המבקש 1(להלן - המבקש) - נכדו של מייסד ישיבת פוניבז' (להלן - הישיבה) הרב יוסף כהנמן ז"ל, ובנו של הרב אברהם כהנמן ז"ל, והמשיב- גיסו של המבקש הנשוי לאחותו הרבנית מרקוביץ, מתקוטטים ביניהם על כתר הנהגת הישיבה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. להשלמת התמונה יצוין כי גבולות הסכסוך פרצו זה מכבר מאוהלה של תורה, ועיקר ההתדיינות מוקדש בעת הזו לענייני רכוש וממון. עוד אזכיר כי ברקע לסכסוך שטר בוררות מיום כ"ה בסיון תשנ"ט שתוקפו המשפטי הוכרע זה מכבר, וכן פסק בוררות שניתן על ידי הבוררים במותב הקודם (כב' הרבנים צימבליסט, שרייבר והייזלר) בשנת 2000 (יכונה להלן - פסק הבוררות משנת 2000) שניתן לתמצתו בקביעה לפיה ההנהגה הרוחנית הופקדה בידיו של המשיב, עת השליטה הגשמית הופקדה בידי המבקש.
3. על המדוכה שתי תביעות חדשות שהוגשו על-ידי המבקשים ואשר הדיון בהן אוחד.
בתביעה הראשונה, זו שמספרה הפ"ב 4661-06-14 (כונתה בדיון - התביעה הראשונה), עותרים המבקשים לארבעה סעדים: האחד - להעביר מתפקידו כבורר את הרב צימבליסט; השני - ליתן צו האוסר על כינוסה של הבוררות נוכח כתב התחייבות שנחתם על-ידי הרב צימבליסט ביום 7.8.00 לפיו ימנע מכינוס הבוררות באם גאון הדור, כב' הרב שטיינמן "ימצא לנכון לבקש מאיתנו, בשלב מסויים, שלא להתכנס", נוכח הנטען שהרב שטיינמן אכן הורה ביום 20.1.14 כי "אין להמשיך בבוררות"; השלישי - ליתן פסק דין הצהרתי השולל את סמכות הבוררים לדון בתביעת המשיבים בהיותה מתייחסת לעניינים שכבר הוכרעו בפסק הבוררות משנת 2000 ונוגדת להם; והרביעי - ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הבוררים אינם מוסמכים לדון בתביעותיה של הרבנית מרקוביץ, משאינה צד לשטר הבוררין.
בד בבד עם הגשת התביעה הראשונה הגישו המבקשים גם בקשה לצו מניעה זמני בה עותרים המבקשים להורות כי "עד להכרעה בתיק העיקרי לא תכונס ישיבת בוררות, לא תתקבל החלטה כלשהי בבוררות, ולא ינקט צעד כלשהו לקידום הבוררות".
4. בתביעה הנוספת, זו שמספרה הפ"ב 11911-07-14(כונתה בדיון - התביעה השנייה) עותרים המבקשים לצו מניעה קבוע שיאסור על הבוררים למנות כונס נכסים זמני או למנות נאמן זמני לישיבה ולנכסיה.
בבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה במסגרת התביעה השנייה עותרים המבקשים לצו "האוסר לדון בבוררות ו/או להכריע בבוררות בבקשת המשיבים למינוי כונס נכסים זמני, או נאמן זמני, לישיבת פוניבז' וזאת משום שהבוררים נעדרי סמכות בעניין זה".
5. משהמבקשים דחו את הצעת ביהמ"ש לקיים דיון בתביעות העיקריות, חלף הדיון בצווים הזמניים, בהתאם לסמכות לפי תקנה 369 לתקנות הדיון, ומשלא ניתן היה לכפות עליהם צורת דיון זו בהיעדרה של החלטה מקדימה, לא נותר לי אלא להכריע בשלב זה בבקשות לצווים זמניים בלבד.
על המבקשים לעמוד בנטל הוכחה לפיו הסיכוי לזכות בתביעה, כמו גם כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם - הינם בעלי משקל "הנושא עוצמה ניכרת".
6. אפתח בשני הסעדים הראשונים המתבקשים בתביעה הראשונה הכרוכים זה בזה.
זו הפעם תומכים המבקשים את בקשתם להעברת הרב צימבליסט מתפקידו על "חוסר אינטגריטי" הנובע לגישתם מהתכחשותו להתחייבות שנתן בשנת 2000 לרב שטיינמן שלא לכנס דיונים בבוררות, אם זה האחרון ימצא לנכון "שלא להתכנס", ועל כי הוא ממרה את פיה של הוראה שיצאה מעם הרב שטיינמן ביום 20.1.14 ש"אין להמשיך בבוררות הנ"ל". נטען כי חוסר היושר מתעצם נוכח עמדת הרב צימבליסט לפיה ההתחייבות משנת 2000 נחתמה על ידו בלבד ומשכך אינה מחייבת את שאר חברי המותב, ולפיה בכל מקרה כוונתו היתה לצמצם את התחייבותו ל"עניינים היום-יומיים".
לבד מטענת השיהוי, והטענה לפיה קבלת עתירת המבקשים אין פירושה אלא הותרת הסכסוך בלא סמכות שיפוט לבירורה, שוללים המשיבים גם קיומה של הנחיה כלשהי מטעם הרב שטיינמן שלא לכנס את ישיבת הבוררות, משלגישתם מדובר בהחלטה שיצאה מעם בית דין צדק בני ברק, שהרב שטיינמן אינו נמנה על דייניה.
7. ראשית, יש להדגיש כי לא ברור כלל ועיקר כי ההוראה הנטענת הנושאת תאריך י"ט שבט תשע"ד (.20.1.14), אכן נכתבה או נחתמה ע"י הרב שטיינמן, שכן כפי שחזותה מעידה על עצמה, הרי היא ניתנה ע"י "בית דין צדק בני-ברק" בראשות הרב קרליץ, ושלוש החתימות שבסיפא לה, הניתנות לזיהוי בבירור, הן של רבנים אחרים. לא הובאה כל אסמכתא ממנה ניתן להסיק את שיוכה של ההוראה, ולו לכאורה, לרב שטיינמן, באופן המטה את הכף בבירור לכיוון עמדת המשיבים;
שנית, תוקפה של הוראה לפיה "אין להמשיך הבוררות הנ"ל ואין לה שום תוקף ע"פ התורה וכל כוחם הוא רק מכח הערכאות בלבד" מוטל בספק, בלשון עדינה, שהרי אין בהחלטת בית דין צדק, שמעמדו כשל בורר בלבד, לבטל ולאיין החלטות של בתי המשפט האזרחיים שאישרו את תוקפו של שטר הבוררות, וקיבעו את היותה של הבוררות הערכאה המתאימה לבירור המחלוקת בין המבקש למשיב בכל הנוגע לישיבה. בכל מקרה, המבקש מושתק מלבקש מבית משפט של "ערכאות" סעד הנסמך על החלטה לפיה הבוררות משוללת תוקף משדין התורה גובר על פסיקה חלוטה של אותן "ערכאות";
שלישית, הסברו של הרב צימבליסט לפיו מגודרת ההתחייבות שניתנה על ידו לפני 14 שנים, לענייני היומיום של הישיבה אך הגיוני הוא, שאם לא כן יימצא שבורר שנתמנה כדין מקנה לצד שלישי זכות וטו להפקיע את הסמכות שהוענקה לו בשטר הבוררין, מסקנה מרחיקת לכת שאין סיבה לייחס אותה לרב צימבליסט. הסמכתו של שופט או בורר לישב בדין אינה מסוג הזכויות שניתן להמחותן לאחר. מה גם שקבלת פרשנותם מרחיקת הלכת של המבקשים מותירה את המחלוקת ביתמותה, בהעדר אכסניה לבירורה ולהכרעתה- תוצאה שאין הדעת סובלתה.
עמידתו האיתנה של הרב צימבליסט מול ההכפשות המועלות נגדו חדשות לבקרים (וכבר הודע לבית המשפט כי טרם יבשה הדיו על הבקשות שהוגשו לבית משפט זה, הוגשה לרב צימבליסט בקשה חדשה בה התבקש לפסול עצמו מלישב בדין), וקיומו את החובה שהוטלה עליו לשמש כבורר, ראויה לשבח ולא לגנאי, שהרי הזכות לשבת בדין היא גם חובה, ולעיתים לא רחוקות חובה זו אינה סוגה בשושנים. יש להצטער על הניסיונות החוזרים ונשנים מטעם המבקשים לגרור את הרב צימבליסט לזירת ההתגוששות, ולהפוך אף אותו ליריבם.
8. מסקנת ביניים: הסיכוי למתן הסעד המורה על העברת הרב צימבליסט מתפקידו כבורר, ולקטיעת דיוני הבוררות בהסתמך על התחייבות הרב צימבליסט משנת 2000 - הינו קלוש למדי, ומשכך אין מקום למתן צו המעכב את דיוני הבוררות עד להכרעה סופית בסעדים אלו.
9. אפנה איפוא לבירורו של הסעד השלישי המתבקש בתביעה הראשונה ועניינו, כאמור, במתן צו הקובע כי הבוררים נעדרי סמכות לדון בתביעת המשיבים משזו מתייחסת לעניין שכבר הוכרע בפסק הבוררות משנת 2000.
עיון בתביעת המשיבים מעלה כי במסגרת הסעדים הנתבעים בה, עותר המשיב, בין היתר, כי:
"כבוד הבוררים יורו כי תחת הנהגתו של הרש"מ כראש הישיבה ירוכזו כלל הסמכויות הנוגעות הן לרוחניות והן לגשמיות בישיבה, לרבות זכות החלטה בלעדית בכל הנוגע לניהול נכסי הישיבה והשימושים שייעשו בהם" (סעיף 6 סיפא),
"הסדרה סופית ומוחלטת של הנהגת הישיבה, לרבות הסדרת מלוא זכויותיו ומעמדו של הרש"מ בהנהגת הישיבה, ניהול הישיבה ומוסדותיה, שליטה וניהול נכסי הישיבה בכל מקום שהם וכיו"ב" (סעיף 15 רישא לתביעה);
"מן הדין לקבוע כי ראל"כ כשל לחלוטין בתפקידיו בישיבה, מעל בכל חובות האמון המוטלות עליו, וכי אין לו זכות להמשיך ולאחוז בנכסי הישיבה, בשליטה בהם או בניהול הישיבה" (סעיף 61 סיפא לתביעה).
עינינו הרואות כי המשיב טוען כי בנוסף לראשות ההנהגה הרוחנית שהוענקה לו בפסק הבוררות משנת 2000, יש להעניק לו גם שליטה מלאה בנכסי הישיבה - עתירה המנוגדת לכאורה לקביעה הברורה בפסק הבוררות משנת 2000 הקובע כי:
"והנה מבחינה מעשית (כמבואר לעיל) אין אפשרות לתת לרש"מ חלק בהנהגה 'הגשמית' של הישיבה, דהיינו ענייני הכספים והרכוש של הישיבה. אף שמדינא מגיע לתת לו חלקי גם בזה, מדין חזקת מצוות וחזקת שררה, וכנ"ל. ולפיכך יש לתת לו כנגד זה פיצוי בהנהגה הרוחנית של הישיבה... כל העניינים הגשמיים של הישיבה על כל מוסדותיה יהיו בסמכותו ובניהולו הבלעדיים של רא"כ. דהיינו הנהלת משרד הישיבה, ענייני הכספים והרכוש של הישיבה. רא"כ יקרא 'נשיא הישיבה' " (עמ' 6-7).
דבר דבור על אופנו. המבקש הופקד על "הקמח" ואילו המשיב על "התורה":
העולה מן האמור הוא שלכאורה הצדק עם המבקשים, אלא שבפניהם ניצב קושי המתבטא בכך שפסק הבוררות משנת 2000 כלל לא אושר. בשעתו הגיש המבקש בקשה לאישורו ואילו המשיב הגיש בקשה נפרדת בה עתר אף הוא לאשר את פסק הבוררות אלא שטען כי האישור אמור להיעשות בצוותא חדא עם ההבהרה שניתנה לו במועד מאוחר יותר, לפיה: "ביה"ד הותיר בידו את הסמכות לבחון את החלוקה הנ"ל מבחינה מעשית ולהעמידה במבחן המציאות". אף שבפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון הוחזרה הסוגיה לדיון לפני הערכאה המבררת, הרי בפועל נזנחו שני ההליכים, ועתירות האישור לא הוכרעו באופן שלא קיים, נכון להיום פסק דין המאשר את פסק הבוררות משנת 2000, לבדו, אף לא בצוותא עם ההבהרות המאוחרות יותר.
ברגיל, פסק בוררות מאושר בפסק דין חלוט חוסם התדיינות נוספת, ובוודאי קביעה סותרת מאוחרת, במחסום "מעשה בית דין" (סמדר אוטולנגי/ בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית עמוד 851, ה"פ (ת"א) 1256/01 פרי מבח"ר חברה לקירור ואריזה בע"מנ' יבולי הגליל בע"מ מיום 22.5.02; הפ"ב (ת"א) 35053-09-11 יעקב ואלעזר אברהמי חברה לבניה בע"מ נ' מנדלסון ואח' מיום 12.7.12), אלא שבענייננו פסק הבוררות משנת 2000, לא אושראף לא נקבע היקפו, דהיינו הכולל הוא את ההבהרות, אם לאו.
מסקנת ביניים נוספת: בהיעדר קביעה חלוטה באשר להיקפו של פסק הבוררות משנת 2000 והאם כולל הוא את ההבהרה המתירה עיון בו מחדש - קם הצורך ליתן את הדעת גם לטענת המבקשים וגם למענה המשיבים לפיו "אין כל ספק כי נוכח לשונו של הפסק אין כל מניעה כי הבוררים יפרשו את הפסק, ישנו את תוכנו או יקבעו קביעות חדשות שטרם נקבעו" (סעיף 65 לתביעת המשיבים).
10. ובאשר לסעד המבוקש בכל הנוגע לתביעת הרבנית מרקוביץ:
הרבנית מרקוביץ אכן איננה חתומה על שטר הבוררין, כפי שלא נחתם גם ע"י המבקשת 2, המבקשת 3 והמשיבה 3, אולם אין בעובדה זו, כשהיא לבדה, כדי לשלול את סמכות הבוררים לדון בעניינה בשים לב ל"הלכת מעגלי ההרחבה" המאפשרת לצרף צד להליך בוררות אף שאינו חתום על הסכם הבוררות, עת מדובר על מערכת יחסים שניתן להסיק ממנה כי בעלי הדין הסכימו כי גם הצד הנוסף יהיה חלק מהליך הבוררות; עת המדובר בצירוף חליף של צד לבוררות (רע"א החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ ואח'); ועת המדובר במקרים "בהם מתבקש צירופם של מי שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם. כך למשל כאשר צד לבוררות מבקש לצרף להליך את בעל השליטה בחברה איתם חתם על הסכם בוררות או כאשר מבקש לצרף להליך את החברה שבשליטתו המלאה של הצד השני". (רע"א 3925/12 חן רונן ואח' נ' עו"ד יובל כהן ואח').
כן הכירה הפסיקה בעיקרון "הקרבה המשפטית", עת נקבע כי בית משפט יורה על צירוף צד עת התרשם כי אי צירופו עשוי לסכל את הבוררות, או כי מדובר בגורם הקשור קשר בל יינתק לסכסוך נשוא הבוררות או לאחד מבעלי הדין הכרוכים בתניית הבוררות. בין היתר הכירה הפסיקה בצירופו של בעל שליטה בחברה, שהינו זרועו הארוכה של החברה, ובלבד שהוא "עומד ביחסי קרבה משפטית (privity) עם בעל הדין, אם כחליפו ואם כמי שבא מכוחו בדרך אחרת כל אימת שמתקיימת זהות אינטרסים וייצוג בין השניים..." [ת"א (ת"א) 1159/07 אמיר בטצייג נ' מ. אמיתי בע"מ (10.1.08)]. וכאמור בספרה של פרופ' אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל" לעיל: "... ישנו חריג נוסף, בו כל מי שלא היה צד להסכם באופן פורמלי, גם הוא ייחשב קשור בו. הכוונה היא למי שיש לו קרבת עניין, שנטל חלק בהתדיינות עצמה או שעניינו יוצג במסגרת ההתדיינות" (עמ' 108).
העולה מן האמור הוא שמוקנית לבוררים הסמכות לדון גם בתביעתה של הרבנית מרקוביץ, משעיון בתביעה (סעיף 79) מעלה שאינה דורשת לעצמה הטבות אישיות, וכל שנטען לגביה קשור קשר בל יינתק לניהול הישיבה. כל שנתבע ביחס אליה הינו שיש להשיב לה את הסמכויות, שהיו בידיה ערב התנהגותו "העוינת" של המבקש, המתבטאות בניהול חדר האוכל, ניהול המטבח ועיסוק ברכש ובתרומות.
11. נותר איפוא לדון בבקשה למתן צו מניעה האוסר על הבוררים ליתן צו כינוס זמני או ליתן צו בדבר מינוי נאמן זמני.
טענתם המרכזית של המבקשים הינה כי הבורר איננו מוסמך ליתן צווים זמניים - בכלל, וצו כינוס נכסים זמני - בפרט, עת לדידם של המשיבים מוסמך גם מוסמך בורר להוציא תחת ידיו צווים זמניים ברי תוקף. עוד טוענים המשיבים כי בכל מקרה, משהסמיכו בעלי הדין בענייננו את הבוררים "לדון ולהכריע... בכל העניינים השייכים לכך...", ממילא הסמיכו את הבוררים גם ליתן סעדים זמניים, מה גם שסמכות זו מוענקת להם מדין תורה.
סקירת הפסיקה מעלה כי בקרב הערכאה המבררת שוררת ההבנה כי בורר אינו מוסמך ליתן סעדים זמניים, והטעמים לכך מרובים: נוסחו של סעיף 16 לחוק הבוררות הכולל ברשימת "העניינים" לגביהם מוקנות לבית המשפט "הסמכויות למתן סעד" צווים שעניינם "מינוי כונס נכסים, צו עשה וצו לא תעשה", ללמדך מכלל הן לאו, קרי, שבית המשפט הוא המוסמך היחידי ולא הבורר; ההבדל בין הצעת חוק הבוררות בה נכללה הוראה מפורשת המסמיכה את הבורר ליתן "צווי ביניים, צווים זמניים והחלטות ביניים אחרות וכל סעד אחר שבית משפט מוסמך לתיתו" לבין נוסח חוק הבוררות , בו הושמטה הסמכה זו; היעדר אפשרות לאכוף צווי ביניים, אף אם יינתנו, משבית המשפט מוסמך לאשר רק פסק בורר או פסק בורר חלקי, עת קיומם הלכה למעשה מותנה ברצונם של בעלי הדין ומידת ציותם לבוררים; ההבנה כי בתחילת בירור הסכסוך לא מצויים בידי הבורר, שאינו שופט מקצועי, לעתים אף אינו משפטן, הכלים המתאימים והמספקים להכריע בשאלת הנחיצות והזכאות במתן הצווים הזמניים, שהשפעתם לעיתים הינה הרת גורל, עת לעיתים לא ניתן להשיב המצב לקדמותו.
כן ראו בהקשר זה ע"א 603/80 אסטבלישמנט נ' הולידיי (הדן בעיקול); ה"פ (ת"א) 190/06 תחכום בע"מ נ' אור עוז בע"מ; ה"פ (ת"א) 598/07 נעמן איתן - חברה להנדסה ובניין בע"מ ואח' נ' סוליד מקרקעין לפיתוח (1993) בע"מ ואח'; סמדר אוטולונגי/ בוררות דין ונוהל כרך א' עמ' 661 ואילך. ראו אף את דעתו החולקת של ד"ר ישראל שמעוני/ דיני בוררות - אופק חדש בבוררות עמ' 376 ואילך.
12. אכן, אף שבורר איננו מוסמך ליתן סעדים זמניים, יכול והוא רשאי לעשות כן עת הוסמך לכך מפורשות על ידי בעלי הדין, כעולה מהוראת סעיף 16(ד) לחוק הבוררות הקובע כי "הוראות סעיף זה אין בהן כדי לגרוע מסמכויות הבורר לפי הסכם הבוררות או לפי חוק זה". עם זאת, אינני מקבלת את הטענה לפיה אוצר בתוכו ההיגד שבשטר הבוררין "והרשות בידי בי"ד זה להוציא גם פסק ביניים", גם צו ביניים (כנטען בפרוטוקול מיום 13.7.14 עמ' 13), שכן פסק ביניים הינו פסק בוררות לכל דבר ועניין, הגם חלקי, אינו זמני וניתן למימוש: "פסקו של בורר יחשב כפסק ביניים כאשר הוא מסיים את כל העניינים העומדים ותלויים בפני הבורר ויש בו אפשרות אופרטיבית וברורה לביצוע ההכרעה" (ד"ר ישראל שמעוני/דיני בוררות אופק חדש בבוררות מהדורה שניה עמ' 507), וכפי שנקבע ברע"א 6145/13 סימון וקנין נ' האחים שגראוי יזום ובניה בע"מ ואח':
"... הפסק החלקי הוא בבחינת חוליה נפרדת ועצמאית בשרשרת ההתדיינות בין הצדדים. 'כידוע, האפשרות למתן פסק ביניים באה להקל על הבורר, שיוכל כך לפצל את הסכסוך המורכב שנדון בפניו לסוגיות נפרדות - פסק ביניים יוכל להכריע באחת מתוך הסוגיות הרבות שבמחלוקת, או בתביעה של אחד הצדדים כלפי משנהו...".
13. אף אין לקבל את הטענה לפיה מוסמך הבורר ליתן צווי ביניים מכוח סעיפים ח' וט' לתוספת בבחינת "דבר הכרוך בניהול הבוררות", משהמדובר בסעיפים אלו בצווים שמהותם טכנית/דיונית, כגון: צו גילוי מסמכים, צו מענה לשאלונים וכיו"ב, להבדיל מקביעות אופרטיביות המשליכות על תוצאת הסכסוך עצמו [ה"פ (י-ם) 2100/03 פישזון נ' חלמיש, מיום 11.6.03, הפ"ב 46846-02-14 קאמאו שיווק נעליים בע"מ נ' טל, מיום 6.7.14].
14. ומשבאנו לדבר בפסק דין חלקי, לא יהא זה מיותר לציין כי להבדיל ממתן צו כינוס נכסים זמני, מוסמכים הבוררים להוציא מלפניהם פסק דין חלקי- פסק ביניים בסוגיה מצומצמת, לאחר שכמובן יאפשרו לבעלי הדין לטעון בפניהם ולהציג את הראיות המתבקשות בסוגיה. כוונתי למשל למתן פסק דין חלקי בעתירה שעניינה אי תשלום שכרם של לומדי "הכולל", בעתירה המחייבת את המבקשים לדאוג לפירעון החוב לספקי מזון כגון "תנובה" (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 2), וכיוצ"ב.
בהקשר זה יש להזכיר כי הישיבה איננה רכושם הפרטי של המבקשים, אף לא של המשיבים, כפי שנקבע בפסק הבורר משנת 2000 :
"וכן נראה דכיון שנתבאר למעלה שישיבה אינה רכוש פרטי של המייסד או המנהל אלא הוא רכוש הציבור, והמייסד או המנהל אינו אלא הקובע העיקרי בענייני הישיבה... נראה שעליו להתחשב בדעת הציבור שאותו הוא אמור לשרת. ומיהו אותו ציבור? הלא הם בני הישיבה ויוצאי הישיבה...". באין קמח- אין תורה.
15. התוצאה
א. הבקשה לעיכוב כללי של הליכי הבוררות עד למתן פסק דין בשתי התביעות- נדחית.
ב. ניתן בזאת צו מניעה זמני המורה לבוררים להימנע מלדון בעתירה המתייחסת להעברת השליטה בנכסי הישיבה ובכספיה מידיו של המבקש לידיו של המשיב, עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית.
ג. ניתן בזאת צו מניעה זמני המורה לבוררים להימנע ממתן צו כינוס נכסים זמני או מינוי נאמן זמני.
ד. דיון בתביעות העיקריות ביום 16.11.14 שעה 08.30.
מוצע לצדדים כי הצווים הארעיים יכריעו גם את התובענות העיקריות, למעט העתירה להורות על חוסר סמכותם של הבוררים לדון באותם חלקי התביעה אשר יש בהם לשנות את פסק הבוררות משנת 2000- אשר לה ייוחד הדיון.
המזכירות תשלח לצדדים העתק מההחלטה.
ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ד, 16 יולי 2014, בהעדר הצדדים.
