סיפור מוזר - האם הוא בעל משמעות עבורנו?

ובאותו עניין, שתי הערות:

א. לוט הציע את בנותיו לאנשי סדום ובלבד שיעזבו את אורחיו, לכאורה מסירות נפש עבור האורחים וכל הכבוד ללוט, אבל חז"ל שפכו עליו קיתון של צוננים. [מדרש תנחומא ורמב"ן שם.[

הדמיון לסיפור שלנו הוא שבשני המקרים אדם חותר לעבר מטרה נעלית בכל האמצעים שעומדים לרשותו, תוך כדי רמיסת ערכים אחרים. לוט קיבל על הראש על כך.

ב. במסכת תענית כד. מסופר:

אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה. אזל ורהט בתרייהו, אמר להו: אשבעתיכו, במאי עסקיתו? אמרו ליה: ביתום ויתומה. אמר להן: העבודה שהן קודמין לבתי. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו, פש ליה חד זוזא וכו'.

[השמטתי את הסוף השמח של הסיפור ואת תגובתו של אלעזר איש בירתא. המעוניין יעיין נא שם]

מה שחשוב לי להביא משם בהקשר שלנו אלו דברי המהרש"א שם:

למזבן נדוניא לברתיה כו' העבודה שהן קודמין לבתי כו'. ויש לדקדק אמאי עשה כן והא עניי קרובך קודמים וכ"ש בתו, ודוחק לומר שהיה לו בביתו להפריז לנדוניא גם לבתו דמשמע שנעשה עני ע"י זה שיהב להו כל דאיכא בהדיה מדקאמר ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל ויש ליישב בדוחק שהיה לו בביתו להפריז לנדוניית בתו מיהו עני הוה שלא היה לו שני מאות זוז ודקאמר דלא פש ליה אלא חד זוז היינו אצלו בשוקא לא פש ליה רק חד זוזא דזבן ביה חיטי להפריז נדוניא לבתו.

לכאורה לפנינו איש המעלה, המפקיר את כל אשר לו למען הצדקה, אבל המהרש"א מלמדנו שאיבוד פרופורציות אינו מעלה. מעלתו הגדולה של נותן הצדקה היא אך ורק כאשר הוא לוקח בחשבון את כלל הצרכים ואינו רומס אף ערך בדרכו.

שלישי

לפי הסיפור החכמים הבינו שכל מה שנראה להם המלאך הנושא את החלוק לא היה אלא כדי שיעדכנו על כך את יוסף הגנן. כך שודאי עשו כדין במה שהודיעוהו. 

תמהני עליך, כתבת שעבדות לא היתה שלילית בעיני המספר. וכי אם באופן עקרוני הוא אינו מתנגד לעבדות לכן גם מכירת אשתו לשפחה איננה שלילית בעיניו?

ולגבי ההנחה השניה, ניאוף היה שלילי בעיניו. והעמדת אנשים בניסיון והכשלתם באיסורים חמורים, אף אם אינם ניאוף ממש, לא היתה שלילית בעיניו?

בסיפורים אלה ישנה התייחסות למקור, תנ"כי או חז"לי, כלשהו ועל פיו נקבעת עמדתו של גיבור הסיפור.

מה שמיוחד באותם סיפורים הוא, שבעוד בדרך כלל, כאשר מדובר באדם גדול, הרי הוא בעל עמדה מוצקה כלפי השאלות אותן הוא עשוי לפגוש בדרכו, ואם הוא מביא סיפור מן מהמקור האמור כדי לתמוך בעמדתו על פי רוב הוא יתן לסיפור פרשנות כזו שתתאים לעמדתו, אף שהסיפור סובל מספר פרשנויות [יובהר כי אינני רואה כל פגם בגישה הזאת], אבל אצל גדולי משפחת סולובייצ'יק אנו מוצאים תופעה יחודית (כמדומני) - הם מביאים מקור, נותנים לו הסבר פשטני למדי [או מדי] ועל פיו קובעים את עמדתם.

ולסיכום, בעוד על פי רוב עמדתו של המספר מכתיבה את הפרשנות לסיפור, כאן נראה שהסיפור מכתיב את עמדתו של המספר [והרי זה כר פורה לדיון].

אי"ה אסקור בהמשך סיפורים אחדים, וכולם מוזמנים להוסיף משלהם [סיפורים ודעות].  
  
כאן המקום להעיר שאע"פ שתמיד חשוב לברר את מקור הסיפור ואת מידת אמינותו, בכל אופן גם אם לא ידוע לסיפור מקור ואין הוא יותר משמועה פורחת, עדיין הוא בעל משקל ככל הנוגע לדיון שלנו, שכן הצטברות של סיפורים, או אפילו שמועות פורחות, מסוג מסוים על משפחה מסוימת, ללא ספק אומרת הרבה מאד. וכדבריו המפורסמים של העורך דין לשופט על החפץ חיים - 'עלי ועליך לא מספרים כאלה סיפורים'.   

תוקן על ידי עקביה ב- 06/01/2015 21:42:46

יש הבדלים בין המקורות אבל תורף העניין זהה אצל כולם:

כאשר התקיימה הכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל (בשנת תרצ"ז - 1937) היה הגרי"ז, שלא השתתף בה, דאוג ומתוח.

פגשו רב פלוני ושאלו לאמר, מדוע פניך רעים היום ואתה אינך חולה?

ויען הגרי"ז ויאמר, כעת מתקיימת הכנסיה של אגו"י, דנים שם בשאלת ארץ ישראל [הקמת מדינה וחלוקת א"י כפי שהוצע ע"י ועדת פיל] וחושש אני שמא יקבלו החלטה שלא כדעת תורה.

וימלא איש שיחו פיו שחוק לאמר, הלא הבריטים הם אלה שמקבלים החלטה בעניין, והמה אינם מתחשבים אף בדעת המוסדות היהודיים הרשמיים, על אחת כמה וכמה שאינם מתחשבים בדעת אגו"י, ומה לכבודו כי ידאג על מה יאמרו באי הכנסיה הגדולה.

ויענהו הגרי"ז ויאמר, אם סבור כבודו שדעת הבריטים היא המכרעת בשאלת א"י אינו אלא טועה, והרי אלו דברי חז"ל מפורשים. שכך שנינו במסכת סנהדרין (כו.):

שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא, שדא בגירא: שבנא וסיעתו - השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו. שנאמר כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר. הוה קא מסתפי חזקיה, אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא, כיון דרובא מימסרי - אינהו נמי מימסרי. בא נביא ואמר לו: לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר. כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.     

הרי לך, סיים הגרי"ז, שחזקיהו חשש שמא כיון ששבנא וסיעתו הם הרוב יהיה אף הקב"ה מוכרח כביכול לנהוג כפי הכרעתם. נמצאת למד שמי שקובע מה יקרה בפועל אינו סנחריב או הבריטים, אלא כפי שמוכרע הדין בארץ ע"י החכמים כך פוסקים ומתנהגים בשמים. ולכן, כיון שבכנסיה הגדולה נמצאים רבים ושלמים מגדולי ישראל ודאי יתחשבו משמים בדעתם ויפסקו כמותה אף אם יטעו, שהרי אין זה קשר רשעים חלילה. לכן דואג אני שלא יטעו ויכריעו שם היפך מהאמת.

בסיפור זה אנו רואים כיצד הבנתו של הרב מבריסק את הגמרא השפיעה על מצב רוחו וגרמה לו לדאגה ממשית מהחלטת משתתפי הכנסיה הגדולה של אגו"י. 

יצוין שאת הגמרא בסנהדרין הבין אף הויואל משה (מאמר שלש שבועות סי' קנד) כפי שהבין הגרי"ז - שהמחלוקת בין חזקיה לשבנא דומה למחלוקת בין החכמים במעשה תנורו של עכנאי (ב"מ נט:), והרוב מכריע אף אם בשמים היו סבורים מלכתחילה אחרת. 

לענ"ד אין זה כלל הפשט בגמ' בסנהדרין.

א. לא משמע שם כלל שהויכוח היה בין רבים למעטים, אלא בין חזקיה לשבנא, אחד על אחד, אלא שאחר שבנא נהו יותר משנהו אחר חזקיה.

ב. מלשון הגמ': דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא, כיון דרובא מימסרי - אינהו נמי מימסרי. לא משמע שהחשש היה שיכריעו בשמים כשבנא ולא כחזקיה, אלא שדעתו של הקב"ה תיטה אחר הרוב. כאילו הוא עדיין לא גיבש לעצמו עמדה בשאלה זו ולכן יטה אחר הרוב.

ההסבר לחששו של חזקיה, לדעתי, הוא - חזקיה ידע שכדי להינצל מסנחריב הם זקוקים לנס. בדרך הטבע אין לכך כל סיכוי. אבל חזקיה גם היה בטוח שרצון ה' הוא שלא יכנע לסנחריב שכן עם ישראל ראוי לישועה.

דא עקא, שהתנאי הבסיסי ביותר לכך שה' יגאל ויציל הוא שהעם ירצה בכך ויקווה לישועת ה'. במצרים למשל, אלו שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי האפילה, רק אלה שרצו לצאת זכו לצאת.

כעת חשש חזקיהו, שאף שהעם ראוי לנס, אם הוא אינו מעוניין בהצלה אלא מעדיף להיכנע לסנחריב יאמר להם הקב"ה - אינכם מעוניינים שאציל אתכם? בבקשה, הסתדרו לבד. ומעתה, כיון שרוב העם נוהה אחר שבנא ורוצה להיכנע לסנחריב, חשש חזקיה שההתייחסות של הקב"ה לעם תהיה כפי רצון הרוב, ולכן אפילו שהם ראויים לנס הם לא יוושעו ע"י נס אלא יימסרו כולם ביד סנחריב. [עד שבא נביא והרגיע אותו - קשר רשעים אינו מן המניין].    

לפי הבנה זו אין מקום לדאגתו של הגרי"ז.