איני זוכר את המלים המתאימות שמשתמשים בהם הפסיכולוגים, אך יש ניתוח התנהגותי שלבני אדם יש משיכה ונטיה חזקה להשתתף בטקסים, והוא שואף ליטול בהם חלק אקטיבי פעיל ולא רק סטאטי. משום כך מעניין לעקוב אחר תהליכים, כגון ישנה מצות קריאת שמע, אך מאחר ועשיית המצווה עצמה בלבד הפכה להיות פעולה שיגרתית, הוסיפו לה ברכות ק"ש, כאשר זה הפך לשיגרה נוספו פסוקי דזמרא. כאשר גם זה לא הספיק נוספו ה'קרבנות'. לזה נוספו כבר לאחרונה גם תפילות לפני התפילה, מזמורים וקטעי זוהר וכו'. אפשר לראות זאת, לעומת היובש ואי הנעימות שיש ב'שלום זכר', הרבה יותר מעניין להשתתף ב'ברית יצחק'. שם מחלקים בין המשתתפים קטעים שיש לאומרם בקול, גם אם אין מבינים מלה אחת מהם.
כך לגבי התקיעות. קיום המצוה כשלעצמה הוא יבש מדאי, ואינו מספק, אך לומר שבע פעמים מזמור, בכל הכוח וההתלהבות נותן הרגשה לאדם שאינו רק סטאטיסט, אלא שגם הוא עושה משהו.
מכאן כנראה נוצר הצורך להוסיף דברים גם לפדיון הבן, להוסיף איזו פעילות. המובחר שבמנהג זה הוא להשתדל לחטוף את שקיות השום והסוכר, ולהתאמץ בכך, בכך ישתתף האדם בגופו גם הוא, בקיום מצוה נדירה זו. אגב, דומה שעיקר המצווה אינו ל'פדות' את הבן, שכן לא מתבצעת שום פעולה של פדיה, המצוה היא חובת האב לתת לכהן סכום של חמשה שקלים, תשלום זה קרוי בלשון התורה לפדות. הפדיה נעשתה על ידי הקב"ה בשעתו, וכתוצאה מהפדיה נותרה חובת התשלום שהיא המצוה. קיום המצוה הוא נתינת הכסף, והוא פריעת חוב שמוטל על האב (ואח"כ על האדם עצמו) מן התורה, והוא שיעבוד דאורייתא, לתת כסף לכהן.
 |
|
|