היענות הווה [ענווה, בחירה, תפילה]

בכדי לפתח מעט את הענין אשאל שאלה.

לדוגמא, אדם ששנים רבות לא זכה לזש"ק, הרבה בתפילה, ולבסוף זיבהו ההוה בזרע בר קיימא, ההמוני יאמר, שתפילותיו נתקבלו לפני השי"ת, הכופר יאמר, שהקשר בין התפילה לילד, אינו בהכרח תלוי זב"ז.

איך אתה תגדיר את הענין?

<בכוונה נקטתי דוגמא זו>

אני בדיוק עסוק בנושא יכולת האדם מול הווה.


האם אני יכול להרים את היד תמיד? אני יכול!!

אבל אם יש תקרה או שכבלו אותי באזיקים או שמשהו במוח השתבש, אז אני יכול? לא!

אז למה אמרתי למעלה שאני יכול?
כי מבחינת האופציה אין הגבלה. במקרה ב' יש.

כוח אלוקים אינו מוגבל באופציה שכן אין אנו רואים הגבלה.

ממילא הוא הכל יכול - זו המשמעות של "כל יכול"!


אולי נדמיין שיש דבר שאין לו?? אולי? (אבל לא ידוע ומבחינתנו לא קיים)

יחידי,

הרשה לי להעיר;

"ההווה" זה לא "הווה", כי ברגע שאתה מקדים ה' אתה מחזיק במושג כמו שמחזיקים בפרט של הווה.

הקשר בין ההזדווגות ללידה הוא בטח חזק יותר מהקשר שבין התפילה ללידה, כי על הפעולה יש מליארדי עדויות ועל התפילה מעט מאד יחסית.

אבל ה"קשר" הוא ההתחברות הטבעית, כי גם לפעולה ולכל התהליך אין הקשר "הכרחי". שום שלב לא "חייב" לקרוא.

כל סיבה אינה "מחייבת" את המסובב [כמבואר באשכול מילון], אלא מרוב הרגל להיענות הווה אנו כה בטוחים שזה יקרה ואנו מקשרים טבעית.

למשל אני מקליד א' אני כה רגיל שהמסובב הוא שיידפס א' שאני רואה קשר ללא ספק. לגבי היענות תפילה, זה רק כשהקשר הוא על-סטטיסטי ופלאי.

אני זוכר שפעם מת אחד מהארכיאולוגים שפגע בכבוד הקברים. מהרדיו שאלו את העסקן שנקשר לנושא, אם הוא מקשר את המוות לעבירה של חיטוטי שכבי? ענה העסקן, "נו אתה רואה שקישרת!"

כאשר ההיענות לתפילה היא פלאית, אז "יש קשר" כי זה מתחבר טבעית. אלא שהמיסטיקנים נוכלים אינטלקטואלים מחפשים לכל הצלחה איזו תפילה וזה הבל הבלים כמובן.

מניסיוני האישי הרבה פעמים בחיים דאגתי לפרנסה ותמיד כאשר הגיעו מים עד נפש, הופיעה ישועה שלא השתדלתי למענה. לכן זה מתקשר טבעית לישועת הווה. [האריכו בספרים שכן דרכו של השם שמחכה לרגע האחרון, כי רוצה שיקשרו לו את הישועה. מתקשר למאמר "מתאווה לתפילתם של צדיקים".]


מבחן,

יישר כוח!



תוקן על ידי - ווטו1 - 2/5/2003 1:41:45 PM

וטו

העלית נושא חשוב ביותר. נושא שאני ועוד רבים המתנו לו זמן רב. ממש בכליון עינים.
אבל -
אבל לא הבנתי.


אנסה להסביר מה לא הבנתי.

בכלאם, אסכולה פילוסופית מוסלמית בימי הביניים, היתה שיטה של אטומיזם. המציאות כולה היא אטומים אטומים. לא רק אטומים של חומר, אלא גם אטומים של זמן.
אצלם, הקב"ה מחיה כל יום וכל שעה מעשה בראשית כפשוטו. כי אם ה' לא יברא את האטומים מחדש בכל רגע ורגע, העולם יתאפס ויהיה לאין.

אותה תפיסה היתה מצויה לאחר מאות שנים אצל מלברנש, פילוסוף צרפתי בן זמנו של דקרט. גם הוא האמין כי אין קשר סיבתי ישיר בין רצוני להרים את זרועי לבין ההרמה. כדי שזה יקרה, צריך נס מיוחד. כלומר, שה' יראה בלבבי שאני רוצה להרים יד, יחליט להיענות לרצוני, ואז היד תתרומם.
כמובן, האדם שלא למד פילוסופיה, ואינו איש כלאם או מלברנש (או וטו?), סבור שרצונו הוא הסיבה להרמת היד, ואינו ער לכך שהקב"ה ממלא כל הזמן את רצונו.

אם בוחנים את שיטת המחשבה הזו עד הסוף, כלומר עד המסקנות המטפיזיות, הפסיכולוגויות והערכיות שנובעות ממנה, מגלים מסקנה מוזרה. שום דבר בעולם אינו מתרחש אלא רצון ה' לבדו. אין סיבתיות. שהרי רק רצון ה' מחיה את הכל, ומחדש את האטומים לפי רצון ה'. אמנם, יש בדרך כלל איזו חוקיות, איזו כלליות, בחידושי האטומים והתרכבותם שמאפשרת לנו לדבר על חוק כביכול, על רצוני הפועל כביכול ועוד. אבל אלו רק הרגלי לשון מוטעים שמצויים אצל מי שלא זכה, כאמור, להכיר את האטומיזם הזה.

חלקו של האדם בחייו הוא אך ורק לקבוע את יחסו לעובדות. העובדות מתרחשות ללא קשר לרצונו. ה' מחליט על כל דבר. רק ההתייחסות שלנו לדברים, כחיובית או כשלילית, היא בידינו באמת, ועליה מקבלים שכר - או עונש.

(בשעתו, טענה חוקרת מהאוניברסיטה העברית כי גישה כזו מצויה גם בחסידות, לפחות אצל המגיד ממזריץ', מאבות החסידות. השם המדוייק של המסקנה האחרונה, הפסיכולוגית, מתוכה הוא "קוויטיזם". כלומר, שווא כל השתדלות האדם).

עד כאן הצגתי גישה מחשבתית מפורסמת (לפחות אצל אלו שמתמחים בתחום...).
ועתה אל השאלה:

וטו, האם זה מה שאתה התכוונת לטעון כאן?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני היקר,

שימחתני בכפליים, בעצם שובך ובהתייחסותך לדברים!
הם נוגעים ליסודי היסודות!


ובכן לא התכוונתי לכלל האסכולה שהבאת, אלא לנקודות עיקריות ואובייקטיביות שבהן. אשתדל לפרט על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ציטוט דבריך אעתיק בקו תחתי.


אטומיזם.
לא התכוונתי לכך. כי זו רק תיאוריה פיזיקלית וזה ענין מדעי הדרוש חקירה "זיל קרי בי מדעיא" [תרגום: "לך למד אצל המדענים"]. אני התכוונתי להארה שהיא מוכחת פילוסופית, לא כתיאוריה אלא כאמת פשוטה [לאחר התבוננות], שאקווה שיעזור הווה להציגה כאן בצורה ברורה.

הקב"ה מחיה כל יום וכל שעה מעשה בראשית כפשוטו. כי אם ה' לא יברא את האטומים מחדש בכל רגע ורגע, העולם יתאפס ויהיה לאין.
התכוונתי לעיקרון אבל ללא האטומים וללא המלה האחרונה "לאין", כי אין לה משמעות, כמדובר באשכול אחר:
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=299299.
אלא כל שאנו מודעים לו, הרי הוא "התבהרות הווה" ובלשונך "בריאת השם" שאינה תלויה אלא בעצמה.

מלברנש וכו' האמין כי אין קשר סיבתי ישיר בין רצוני להרים את זרועי לבין ההרמה. כדי שזה יקרה, צריך נס מיוחד. כלומר, שה' יראה בלבבי שאני רוצה להרים יד, יחליט להיענות לרצוני, ואז היד תתרומם.
התכוונתי לעיקרון אבל לא ש"אין קשר סיבתי וצריך נס", אלא זהו מהותו של כל קשר סיבתי, שהסיבה אך נמצאת כנסיבה קרובה סביב המסובב אבל אין שום "הכרח" [ראה אשכול מילון וכאן למעלה].
"להיענות לרצוני" הייתי מתקן "להיענות לבחירתי", כי גם הרצון הוא שלב לאחר הבחירה.
[אגב, ללומד את הסקפטיציזם של דייויד יום בדיאלוגים על הדת, יבחין שגם הוא מבוסס על כך שאין להאליהה את הסיבתיות.]

אם בוחנים את שיטת המחשבה הזו וכו', מגלים מסקנה מוזרה. שום דבר בעולם אינו מתרחש אלא רצון ה' לבדו. אין סיבתיות. שהרי רק רצון ה' מחיה את הכל, ומחדש את האטומים לפי רצון ה'. אמנם, יש בדרך כלל איזו חוקיות, איזו כלליות, בחידושי האטומים והתרכבותם שמאפשרת לנו לדבר על חוק כביכול, על רצוני הפועל כביכול ועוד. אבל אלו רק הרגלי לשון מוטעים שמצויים אצל מי שלא זכה, כאמור, להכיר את האטומיזם הזה.
כנ"ל זוהי מהותה של סיבתיות ומובנת גם ללא האטומיזם. ולמה מסקנה מוזרה? וכי אינך סבור שהכל רצון השם ושהשם אינו משועבד לסיבתיות? המוזר הוא שהרגלי בני אדם מטעים אותם פילוסופית עד כדי האלהת הסיבתיות שלשם לב לכך, הרי זה גובל -או יותר מגובל- באלהים אחרים על פניי!

חלקו של האדם בחייו הוא אך ורק לקבוע את יחסו לעובדות. העובדות מתרחשות ללא קשר לרצונו. ה' מחליט על כל דבר. רק ההתייחסות שלנו לדברים, כחיובית או כשלילית, היא בידינו באמת, ועליה מקבלים שכר - או עונש.
"ללא קשר לרצונו" הייתי מתקן ל"ללא קשר לבחירתו", כנ"ל כי גם הרצון שהוא המרוצה ליישום הבחירה, הוא כבר בדרגה "מחוץ" לאדם. הרצון מתייחס לשאר הווה שחוץ לבחירת האדם.
[בעצם גם הבחירה היא משנית לידיעה ויחסית לה "בחוץ", אך אין כאן המקום להאריך.]
"יחסו לעובדות" - היינו התאמת האדם להווה.
"שכר או עונש" - היינו התעלות האדם בהתאמה או הידרדרותו בחוסר התאמה.

נא לעיין היטב!

הנה דוגמא למאורעות המתקשרים טבעית כהוראה על מכוונות ביקום, גם אם איננו רגילים בכך כמו שאנו רגילים ב"סיבה ומסובב".

זה נמצא בפורום של מבחן. מדהים ביותר - שוה הבטה טובה:
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=308661

וטו

"תחשוב טוב -יהיה טוב", זה דבר מנוסה בפסיכולוגיה, הנקרא "סוגסטיה" מלשון הצעה-suggestion.
זה התהליך בו גורמים לאנשים לשנות אמונות, גישות או רגשות על ידי כך שאומרים להם שישתנו.

זה גורם למוכנות להשתנות. לפי התיאוריה שלך זו לא רק תופעה פנימית-פסיכולוגית, אלא כללית-יקומית.

אנסאזי,

הרי אם רצון הווה שתהיה בחירה וחופש רצון [בלי להכנס לדיון במהות תהליכי הבחירה ובמשמעות חופש הרצון שנידון באשכול שהלינק לינקזצר], דהיינו ברגע שיש משמעות למילים אלו ממילא שאינן אשלייה. רק תפיסת הווה כפרסונה מצומצמת [שהעולם מקומו ולא הוא מקומו של עולם] בה האדם "מולו" ולא נכלל בו כביכול, יכולה לשים את האדם עם אפשרות לבחור להתנגד. אכן כאשר יורדים לפרסוניפיקציה של הווה מביטים ומתבטאים כך, אך שאלתך היא מנקודת המבט המתקדמת ש"אין מלבד" הווה [שהיא תכלית היהדות ולא האמצעי כפי שנדברנו באשכול אחר] א"כ אין משמעות לכל ביטוי המורה על "חוץ" או "ניגוד" להווה, כי כל ביטוי כזה אומר על עצמו שאינו אלא מלל שווא.

מדרש רבה בראשית פ' ויצא סח ט-י (מאתר צל)
"ויפגע במקום ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו מן מה דכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי הוי הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו א"ר יצחק כתיב (דברים לג) מעונה אלהי קדם אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו מן מה דכתיב (תהלים צ) ה' מעון אתה הוי הקדוש ברוך הוא מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו א"ר אבא בר יודן לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס שנאמר (חבקוק ג) כי תרכב על סוסך"

_________________

בברכה

ידידיה,
האם הרב רפפורט מצא כמו כן את הנימוקי יוסף ?

אגב, כתבת:
"ענה לו ר' שלמה קאליש שאינו יודע שום דבר בקבלה"

התכוונת שענה החלקת יואב, הלא כן ?

ואני בעניי הבנתי שענה ר' שלמה קאליש לאבנ"נ שהחלקת יואב לא ידע בקבלה אבל אולי לא מתקבל על דעת הרב מתפעל שרואה בזה חוצפה כנגד חותנו אבל ייתכן שזו היתה עובדה שהחותן וחותנו דיברו עליה בפתיחות וללא הסתייגות. שאלה שיש לי לידידיה שאם התוס' שחשב עליו האבנ"נ הוא זה שאמר מורו, למה שיסרב החלקת יואב לגלותו?

_________________

בס"ד

ווטו1 כתב בראשית האשכול:

"האדם רק בוחר במחשבתו. פירוש; הוא קובע שצירוף מסוים בין שני נתונים הנמצאים בדמיונו, הוא רצוי. אמר ויהי! - מיד נזרם רצון הרץ לקיים את הנקבע כרצוי. נגיד שאני מקליד, היינו שקבעתי במחשבתי שראוי שתהיה הקלדה באמצעות אצבעותיי והנה הווה נענה לכך ואכן זורם רצון ואצבעותיי זזים להקליד"...

יש לדקדק ולומר שכשרוצה האדם לנקוף אצבעו, תיכף באותו רגע ממש נוקף אצבעו ללא "זרימת" הרצון ובלי שיהוי זמן.
הסבר הדבר ובהקדמה:

בהתלבשות הנפש בגוף, ישנם כחות "פנימיים" וכחות "מקיפים". כחות פנימיים הרי הם הכחות הפרטיים שבנפש דהיינו שכל ומידות וכו'. כחות מקיפים הרי הכחות הכלליים שבנפש דהיינו רצון ותענוג וכו'.

החילוק ביניהם:

הכחות הפרטיים שבנפש תלוים ומלובשים בכלים המתאימים להם בגוף. השכל בראש המידות בלב וכו'. כפי אופן הכלי כך אופן הכחות. מכאן נובע החילוק והשוני בבנ"א, כמאמר חז"ל: "כשם שפרצופיהן אינם דומים כך דעותיהם אינם שוות".

הכחות הכלליים, לעומתם, מתלבשים בגוף בדרך מקיף. לא באופן פנימי - כפי אופן וצורת הכלי - אלא בכל הגוף בשווה. כשם שבית מקיף על כל האנשים בו, על כל החילוקים שביניהם, בהשוואה אחת, כך הכחות הכלליים שבנפש מתלבשים בגוף באופן מקיף - המקיפים את כל הגוף בשווה (זאת גם כוונת רז"ל באומרם "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת". סוכה היא מקיף. ומצד "המקיף" - מצד עצם הנשמה - ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת).

לכן מיד כשהאדם רוצה לנקוף אצבעו מיד באותו רגע נוקף אצבעו בלי שיהוי זמן. היות וכח הרצון הוא כח כללי ומקיף הנמצא ממש בכל הגוף בשווה. כח הרצון אינו "זורם" בפקודת המח לאיברים אלא נמצא לכתחילה בכל איבר ואיבר. שאל"כ היה איזה צורך בשיהוי זמן כלשהו עד שיגיע לאיבר.

כח הרצון הוא כח עצמי הקשור בעצם הנפש. לכן קבעו חז"ל - "אין דבר העומד בפני הרצון".

הדברים מובאים בקיצור נמרץ לתועלת המעיינים.

_________________