היענות הווה [ענווה, בחירה, תפילה]

_________________

מודה ועוזב

דברים פרק יב

(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתּי אֲכֹל הדם כּי הַדּם הוא הנפש וְלא תאכַל הַנּפֶשׁ עִם הַבּשׂר

או- אולי אצלך נחשב רק מה שחז"ל אומרים?

_________________

מודה ועוזב

לפי התער של אוקאם כדאי למעט בהנחות. האם אנחנו חייבים לערב את אבונו של עולם בכל פעולה ישירות, כאשר הבנת מערכת העצבים נותנת לנו תשובה מספקת?

מדוע להשתמש בביטוי המזלזל 'היזוי' שמראה שבעל דבבך הוא ההוזה  לעומתך שאינך הוזה.? אולי כל הפוסל?

אנו כה רגילים מעת שהתחלנו לבחור, כנראה עוד במצב של עובר, להיענות לבחירותינו שאנו מקשרים את פעולות גופנו כאילו הבחירה פועלת את זה בצורה בלתי אמצעית מה שאברינו פועלים זה בכלל לא מכוח ועוצם בחירתנו, אלא מהיענות הווה לבחירתנו.
מנין? האם הווה נענה גם לבחירת העז?
מזיהוי שאין לנו מעצמנו מאומה וממילא שאין הבדל בין אדם, עז ואמבה.

ומותר האדם מן הבהמה אין? ולכאורה ה"ה בצומח. השאלה הבסיסית שמועלית פה היא בעצם האם יש מושג כזה של חוקי טבע?

אנו עדים לקשר נפלא בין המחשבה ותגובות הגוף. ברגע שהבוחר קובע שמצב מסוים רצוי, נענה הגוף לכיוון ההוא גם בלי שיכוין הבוחר לכך ישירות. לכן מדבר הגוף חזק יותר מאשר המילים.

אני מניח שלימוד נוירולוגיה יסביר את ההבדל בין תגובות הגוף לתגובות השפה.

כאמור, אלה הבדלים טכניים ולא מהותיים.

ולכן אין שום הבדל ושום משמעות בין דבור הגוף יותר מדבור השפה, אלא רק שבדבור הפשה יש יותר חסמים שכנראה אמורים לעכב את הרצון המתגלה בהם.

פופולארי מאד הפתגם "תחשוב חיובי - יהיה חיובי". אם כי לרוב יש בזה שטיפת מוח עצמית, יש מקום להניח שהמיקוד ברצינות על מצב מסוים שהוא רצוי -התאמה אחדותית- גורר היענות לכיוון המצב. דבר זה נתון לבדיקה אישית כאשר האדם מתפעל איך שתפילותיו נענות בצורה שמעבר לסטטיסטיקה.

יש סטטיסטיקות בנידון?

אודה על פרוט

יש אשכולות בנידון בו הובאו הסטטיסטיקות [אקווה למוצאם ולהלינקם אם לא יקדימוני]

חז"ל אומרים שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו [תענית ח.]. ההמוני יבין שהכוונה להפצרה חזקה נודניקית המלווית אולי בתנועות משונות עם הראש והעיניים. אבל המבין יבין שלא עוצמת הבקשה עושה אותה ישרה, אלא ההכרה בישרותה.

מיהו ההמוני ומיהו המבין?

ההמוני הוא החושב שאיכשהו זכה שלידתו ונסיבות חינוכו הן הקרובות ביותר לאמת וממילא כל עבודתו האינטלקטואלית היא הצדקת את שהזינו אותו. המבין הוא המנסה כפי יכולתו לבדוק את כל יסודותיו מחדש.

ואני לא מבין מדוע המסקנות שלך יותר מעמיקות משלי ופחות המוניות משלי. נראה לי שגישתי דווקא פחות המונית בכך שהיא נקיה יותר מבחינת ההנחות שאני משתמש בהם.

לכן כל שמכיר האדם בתמימות ביושרו של דבר ובעקבות כך הוא מפנה קביעה -בחירה- שכך אמור להיות, זו סוג התפילה ש"נפשו בכפו".

מה הקשר? האם בן אדם צריך להכיר ביושר של עוניו כדי להתפלל עליו? כשכואב צועקים ושערי דמעה, לא שערי תבונה, אינם ננעלים.

כבר עמד על כך ר"ח מוולוזין שלפי ההכרה והדבקות באמת ולא בנוסחאות שאין מלבדו ["אין" אותיות "אני"] ובהיתאמות מירבית לראוי לבחור, לפי זה נענית הפנייה, בדבר זה לא ניתן לשכנע כי כל אחד וניסיון חייו בנידון. המאמין שבגלל פרנסת הבאבות נענה הווה להם קשה לשכנעו שמה שאמרו שילך אצל חכם ויתפלל זה כי החכם חש את השני ומחלה עצמו עליו.

איזה ר' חיים? מי דבר על באבות ומה זה נוגע לענין?

זוהי מהות מידת הענוה, להכיר ש'אני' אינו אלא 'עני' שאין לו מעצמו -ידיעתו ובחירתו- כלום, אלא הווה והיענותו!

פאטליזם? ואם אין לו מעצמו כלום אין לו חסרון ומדוע הוא צריך לבקש?

מלבד ההסבר האמור למטה מתחושת החסרון לעומת מצב אידיאלי ללא חיסרון מתבקש גישור הפער וכגודל ההתבקשות גודל התפרצות ביטויה החוצה וכמו שכתבת "כשכואב צועקים".

אם זה דין בצעקה, מאי נפק"מ על מה צועקים?

 באשכול על מהות התפילה, התבאר שעיקרה סידור דעת הווה נכונה.
תפילה מוגדרת ברמב"ם כשבח בקשה והודיה, כאשר החלק השני הוא העיקר. האם תפילה היא מדיטציה?

מדיטציה + הסידור האמור לנבוע הימנה.

תחליט בבקשה

אכן זה השורש של מושג התפילה. אבל כאשר מסידור הדעת מסתעף קביעה-בחירה שראוי באמת שיהיה מצב חדש ואם ישר המצב החדש הזה בעיני הווה, הרי נענה לו כמו שנענה לבחירה לפעולה גופנית.
מוזר, בבחירה גופנית ניתן לעשות כל עבירה שעולה על הדעת,, ואילו בבחירה כזו צריך יושר מקסימלי. מדוע הווה נענה לרצון של אדם לעבור עבירה בהרמת יד אך לא בתפילה?

כך הטביע שכשם שאין לאדם כנפיים לעוף כך נפחתת עוצמת שלט הרחוק [ההיענות לבחירתו] ככל שהמבוקש רחוק מהלויין [גוף] המסויים העומד לרשותו. וזה האמור למטה:

לא זכיתי להבין

למבואר היינו הך, אלא שבבחירה רגילה פועל הגוף הצמוד לחושים בלבד ובתפילה פועל גם גוף רחוק. ככל שהאדם עניו וטהור יותר בפנייתו-בחירתו-קביעתו-תפילתו, גוברים סיכוייה להתיישם. מכאן ה"מופתים" של "תפילת צדיקים".

אחרי שרבי אחד השתחרר מבית הסוהר שאלו חסיד אחד איך הוא שוחרר, ענה החסיד, נתנו שוחד, שאלו אותו הלא שמענו שהרבי עשה אותות ומופתים, ענה החסיד שהאותות ומופתים באו לקרב את השחרור לדרך הטבע.

אדרבה אוקהם ואוקהם. בתערו של אוקהם אני מזהה לא רק ש"כדאי" למעט בהנחות אלא שאין בסיס להנחות רק שכאן אין שום הנחה אלא תרגום למה שמערכת העצבים ככל מערכת מספקת. המערכת היא הצורה בה פועלים פרטיה אך מדובר כאן על עצם היותה איך שלא תפעל בפרטיה אם יש לזהות בה מפעיל חיצוני או שיש לראותה כמא-ליה ותו לא. הדבר כה פשוט שאין זיהו מעבר לצד ב' וכל המצאה מעבר הינה לא רק היזוי מבחינה הגיונית אלא מבחינת המושג הכאילו דתי של "אין עוד מלבדו". ממילא שבמלה היזוי עסקתי בגופו של ענין ולא בחיפוש מומים ובעליהם על מנת לפוסלם.

ומותר האדם....

חוקי טבע פירושם ההרצה [רצון] המתמידה יותר של ההוויה וגם אותם אין להאליה [על האליל סיבתאל דברו באשכולות על דייוויד יום].

ולכן אין שום הבדל... אלא רק שבדבור השפה יש יותר חסמים שכנראה אמורים לעכב את הרצון המתגלה בהם.

אכן הדיבור מאפשר לדמיין בקלות המצאות שונות ומשונות המסייעות את צרכי החיים.

[לגבי הסטטיסטיקות כבר הערתי למעלה לצענערענע שהן משתנות מאיש לאיש ושהן לא רלוונטיות לנושא האשכול הבא להסביר את רעיון התפילה גם אם מבינים אותה כביטוי לענווה ולא כביטוי להודעת הצרכים למי שכביכול ממול.]

ואני לא מבין מדוע המסקנות שלך יותר מעמיקות משלי ופחות המוניות משלי...

לא ראיתי בדבריך מסקנות אלא השגות, אדרבה חבר אני לכל מסקנא שיש בה פחות הנחות מהראשוניות עד לאחרוניות.

איזה ר' חיים....

לר"ח מוולוזין יש נוסחה ידועה שהתפרסמה כסגולה לאומרה בעת צרה והיא מבטאת את רעיון האשכול בכך שהכרת האדם את אפסיותו היא דרך התפילה הראויה והנענית.

תחליט בבקשה

נעניתי לבקשתך כבר למעלה ואין צורך ל"החליט" אלא לזהות שאכן התפילה היא מדיטציה אבל לא רק מדיטציה כשחרור לחצים רגעי אלא כעושה סדר השקפתי המסייע לאדם להכיר את מקומו בכלל "ה"מקום.

לא זכיתי להבין

לשאול על ההבדל בין הרמת יד לתפילה זה כמו לשאול למה מכונית נפעלת [בינתיים] ע"י הרמת יד ולא דיבור בלבד.

שוב, אני מציע לליבון טוב יותר, שיח באישי

נכון שאין כל חשיבות לטעות מפני שכולנו בני אדם שעלולים לטעות ומטעויות לומדים אבל ממידת הענווה להודות בטעות,גם אם היא לדעתך שולית.

.:כיוונתי: שתהיה התפילה על כל דיניה וגווניה כדבר שאין בו סתירה לענווה, כי אם יש סתירה לענווה הופכת התפילה למשחק."

כך כתבת.

אם זו היתה כוונתך מלכתחילה והיית מבטא אותה כך לא הייתי מגיבה כלל.


לבעל בעמיו

הבאתי את האדמו"ר כמקור מפני שבטוח שעל דעת הכל הוא לא יחשב כאיש ההמון ... הידע העצום שלו כלל כוונות תפילה עמוקות מני ים.

תוקן על ידי צענערענע ב- 09/07/2009 12:45:38

וזו היתה הסיבה השניה שהפסקתי את הדיון מפני שאני מדברת במושגים הנמצאים במילון עברי  ואתה מדבר בשפה אחרת..

{עיין ערך "נפש" במילון ספיר}

יתכן שאתה מתכוון למילה "נשמה" ועל זה יש ערך שלם בויקיפדיה

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%94