שתי הלכות ביום - שמירת הלשון

הלימוד היום לעלוי נשמת בנימין בן שושנה ז"ל

בס"ד

יום שישי ט"ו אדר תשע"ה

יא. מותר לאדם לברר על חבירו לצורך שותפות או שידוך וכדומה, ואף אם מחמת כן ישמע עליו דברי גנאי. אמנם כששואל עליו, יקדים לומר לנשאל שכוונתו לתועלת, כדי שלא להכשיל את המספר בלשון הרע ללא כוונה לתועלת.

*    *    *

פירוט ההלכה היומית: יא. אם אדם רוצה לשכור פועל, לעשות שותפות ממונית, או לעשות שידוך עם אדם מסוים, אף שלא שמע עליו שום דבר רע, מותר לו לדרוש ולחקור אצל בני אדם על מהותו וענינו של אותו אדם, אף שיתכן שיספרו לו עליו דברי גנאי, כיון שכוונתו לתועלת, שלא יבוא לידי היזק ולא לידי מריבות [אמנם לא יאמין לדברי הגנאי כאמת מוחלטת, אלא יחשוש שמא הם אמת, להישמר ממנו]. אמנם יזהר המשיב מאד שלא להגזים בדברים יותר מהאמת, ולהלן יבוארו עוד פרטי דינים בענינים אלו.

אמנם נראה, שכשבא לברר על אותו אדם, יאמר תחילה שכוונתו בבירור זה היא לצורך שותפות או שידוך וכדומה, וכך אינו עובר באיסור, וגם אינו מכשיל את חבירו, כיון שאף חבירו נוהג כדין כשהוא אומר לו דברי גנאי על אדם זה, כדי שיזהר מלהשתתף עמו או מלהשתדך עמו. אבל אם לא יודיע לחבירו לשם מה הוא מברר עליו, הרי הוא עובר ב'לפני עיור לא תתן מכשול', שהוא מכשיל את חבירו באיסור לשון הרע, שהרי חבירו אינו מתכוין לתועלת. ואף שבאמת נוצרה כאן תועלת לשומע, שהוא יודע להזהר מאותו אדם, מכל מקום ההיתר של לשון הרע לתועלת הוא רק כשכוונת המספר היא לתועלת, ולכן עליו להודיע לו מתחילה שיש בכך תועלת, ואז אין איסור כלל, לא לשואל ולא למשיב.

הלימוד היום לעלוי נשמת בנימין בן שושנה ז"ל

בס"ד

שבת קדש ט"ז אדר תשע"ה

יב. הרוצה לחזור בתשובה על עוון לשון הרע, אם השומעים לא האמינו לו, ולא הזיק ולא ציער את חבירו, הרי זה עוון שבין אדם למקום, ויתחרט יתוודה ויקבל על עצמו שלא לשוב על חטא זה. אך אם הזיק לחבירו, עליו לבקש ממנו מחילה, ואפילו אם חבירו אינו יודע שהוא זה שסיפר עליו, צריך לומר לו זאת ולבקש מחילתו.

א. אסור לאדם לספר על חבירו שנמנע מלעשות לו טובה, אף שהוא יודע שהיה בידו להיטיב עמו ונמנע מכך [ויש בסיפור זה אף איסור 'לא תיטור', ולפעמים גם איסור 'לא תיקום']. ואיסור זה הוא אף אם אין למספר נגיעה בדבר, ולכן אסור ללוי לספר שראובן לא היטיב לשמעון.

*    *    *

פירוט ההלכה היומית: יב. מי שעבר וסיפר לשון הרע, ורוצה לחזור בתשובה, דינו תלוי: אם השומעים לא האמינו לדבריו, ולא התגנה אותו אדם בעיניהם, אין לו עוון ש'בין אדם לחבירו' אלא רק 'בין אדם למקום', שעבר על רצון ה', ותיקונו הוא שיתחרט על העבר, ויתוודה על חטאו, ויקבל על עצמו בלב שלם על העתיד שלא לעשות כן. אבל אם השומעים האמינו לדבריו, ונגרם לאותו אדם נזק בגופו או בממונו, או שגרם לו צער, אין יום הכפורים מכפר, ואף לא יום המיתה, עד שירצה את חבירו. ולכן צריך לבקש מחבירו מחילה, וכשיתפייס וימחל לו לא נשאר עליו אלא עוון שבין אדם למקום, ויעשה עליו תשובה כנ"ל. ואפילו אם חבירו אינו יודע כלל שהוא זה שדיבר עליו וגרם לו צער או נזק, צריך לגלות לו את הדבר ולבקש ממנו מחילה. ויש ללמוד מכאן כמה צריך להזהר ממידה זו של לשון הרע, כי מי שרגיל בזה - כמעט ואינו יכול לחזור בתשובה, כי בודאי לא יזכור את מספר הנפשות שציער. ואפילו אותם שהוא זוכר ואינם יודעים שהוא זה שציער אותם, יתבייש לגלות להם את הדבר. ועוד, שלפעמים הוא מדבר בפגם של משפחה שלמה, ומזיק לכל הדורות הבאים, ואין לו מחילה על כך, וכמו שאמרו חז"ל 'המדבר בפגם משפחה, אין לו כפרה עולמית'.

א. אסור לומר לשון הרע על אדם בענינים שבין אדם לחבירו. כגון, אם אדם נמנע מלהלוות לו ממון, או שנמנע מלעשות לו טובה אחרת שהוא מבקש ממנו, או שנוקם [-שאינו עושה לו טובה מחמת שהוא לא עשה לו טובה] או נוטר [-שמזכיר לו שהוא לא עשה לו טובה], אסור לספר זאת לאחרים, כיון שבכל הדברים הללו לא עשה לו חבירו רעה אלא רק נמנע מלעשות לו טובה, ואין תועלת בסיפור זה. וכל זה אפילו אם הוא רואה ויודע בעצמו שחבירו היה יכול להיטיב לו, ונמנע מלהיטיב מפני רוע ליבו. ומלבד איסור לשון הרע, יש בזה גם איסור 'לא תיטור', שזוכר לחבירו את הנהגתו הרעה עימו. ואם הוא מתכוין לפרסם את רעתו כגמול על כך שלא היטיב עימו, עובר גם ב'לא תיקום'. ואפילו אם אותו אדם נמנע מלהיטיב לאדם אחר, והמספר אינו נוגע בדבר כלל, אלא מספר זאת רק לקינאת האמת על הנהגתו הרעה של חבירו, יש בזה איסור לשון הרע.

בס"ד

יום ראשון י"ז אדר תשע"ה

ב. אסור לומר על אדם שאין לו מעלות, כגון שאינו חכם, גיבור או עשיר, כיון שבדברים אלו יכול להיגרם לו נזק או צער.

ג. באמירת לשון הרע על אדם בכך שאינו חכם יש חומרה מיוחדת, כיון שלא יכולה להיות בזה שום כוונה טובה, אלא רק כוונה רעה. וגם אנשים נוטים להאמין לכך יותר מלדברי גנאי אחרים.

ד. וכן האומר על תלמיד חכם שאינו חכם גדול כל כך בתורה, או האומר על אומן שאינו בקי כל כך באומנותו, גם כן לשון הרע גמור הוא, כיון שגורם לו צער ונזק בכך.

*    *    *

פירוט ההלכה היומית: ב. יש מין לשון הרע אחד, שכמעט רוב העולם נכשלים בו, רק מחמת חסרון ידיעה שיש בזה איסור. והוא, שאסור לבזות את חבירו בדבר שיש בו חסרון שלימות, כגון לומר שאינו חכם כל כך, או שאינו גיבור או עשיר כל כך, ואפילו אם הדבר אמת, וכל שכן אם הוא שקר, או חצי שקר, שאז הוא גם בכלל מוציא שם רע. והטעם שיש בזה משום לשון הרע, כיון שכל דבר שגורם לאדם נזק או צער או מפחידו, נחשב 'לשון הרע', ובדברים אלו יכול להיגרם לאדם נזק או צער, וכמו שיבואר. לגבי חסרון חכמה, באמת זה החסרון הגדול ביותר שניתן לומר על אדם, שהרי אם הוא רווק, לא ירצו להתחתן עימו. ואם יש לו עסק, לא ירצו בני אדם להתעסק עימו. ואם הוא אומר על רב ומורה הוראה שאינו חכם, לא ילכו לשאול אותו שאלות ולא לדון לפניו, ועוד יתכן שמחמת כן יסתלק מהעיר, ודמו ודם זרעו תלוי באותו שסיפר עליו לשון הרע. ועוד, שהוא משפיל בזה את כבוד התורה ולומדיה, ואמרו חכמים שהמבזה תלמידי חכמים אין רפואה למכתו. ועוד נזק גורם אותו אדם המספר על הרב שאינו חכם, שאם יוכיח את הקהל על איזו מצוה שאינם מקיימים, לא יתייחסו לדבריו כלל, מאחר וכבר התפרסם אצלם שאינו חכם.

ג. וכל אדם יבחן בעצמו, אם יוודע לו שאדם פלוני פירסם עליו שאינו חכם, כמה כעס ותרעומת יהיה לו עליו, ומדוע כשהוא אומר זאת על אחר, אף שהוא טוב ממנו בהרבה דברים, אינו חושב שיש בזה משום לשון הרע. וכשיתבונן האדם יראה שיש בזה חומרה הרבה יותר מדברי גנות אחרים, כיון שבדרך כלל כשאדם מספר על חבירו שעשה איזו עבירה, הוא מתכוין לטובה בסיפור זה, לקנאות לאמת ולפרסם עוברי עבירה, ואף שמצד איסורי לשון הרע אין בזה היתר, וכמו שהתבאר, מכל מקום יתכן שמחשבתו אינה לרעה. אבל כשמפרסם על חבירו שאינו חכם אין בזה שום כוונה טובה אלא רק לגנות ולהשפיל את השני, וזו מידה רעה מאד. ועוד, שבדרך כלל כשמספר גנאי על חבירו, אין השומעים מקבלים זאת מיד, כי קשה להם להאמין על אדם שיעשה עבירות, ומלמדים עליו זכות שבודאי היתה לו איזו סיבה לכך. וגם כשיתברר אחר כך ששיקר, יתבזה המספר עצמו על כך שסיפר שקרים על חבירו. אבל בלשון הרע זה, שאומר על אדם שאינו חכם, בדרך כלל אין מי שיתנגד לדבריו, אלא כולם יאמינו לו.

ד. וכל זה הוא כשאומר על אדם שאינו חכם בעניני העולם, וכל שכן אם הוא אומר על אדם המוחזק כחכם בתורה, שאינו חכם כל כך אלא יודע רק מעט בתורה, שאפילו אם דבר זה הוא אמת, הרי הוא לשון הרע גמור, כיון שדבר זה יכול לגרום צער או נזק לאותו אדם שסיפרו עליו כן. ולדוגמא, אם אומרים על רב העיר שאינו תלמיד חכם גדול, אלא יודע רק מעט פסקי הלכות שנוגעים למעשה, הרי זה ממעט את כבודו ויורד לפרנסתו ומשפיל את כבוד התורה וקיום מצוותיה. דוגמא נוספת, לומר על אדם שהגיע לעיר חדשה לישא אשה מבנות העיר, שאינו חכם כל כך, הרי הוא מבזה אותו ומשפיל את כבודו לפני חמיו וחמותו ואנשי ביתו, כשיוודע להם שמדברים עליו שאינו חכם כל כך, ואין לך היזק וצער יותר מזה.

וכן אסור לספר על אומן שאינו אומן כראוי, זהו גם כן לשון הרע גמור [ובהמשך יבואר הדין באופן שכוונתו לתועלת].

אמנם יש אופן שמותר לומר על אדם שאינו חכם, כגון שהוא רואה שראובן שונא את שמעון על איזה דבר שעשה לו, או שדיבר נגדו, שמותר לומר לראובן ששמעון אינו חכם, ומחמת טפשותו התנהג כך, אם אומר כן כדי להקל בזה את השנאה שיש לראובן על שמעון, ואף מצוה יש בדבר, להשקיט את השנאה והמחלוקת.

בס"ד

יום שני י"ח אדר תשע"ה

ה. אסור לספר על אדם שהוא חלש, באופן שהדבר יכול להזיק לו, כגון שהוא פועל וכדומה. וכן אסור לספר עליו שהוא עני וכדומה, באופן שיכול להינזק מכך, והרי זה לשון הרע.

ו. ענין לשון הרע נמדד לפי האדם עצמו, ולומר על אדם עני שנותן סכום מסוים לצדקה הרי זה שבח עבורו, ואם אומר כן על אדם עשיר, הרי זה גנאי עבורו, וכן כל כיוצא בזה. ואין המספר יכול לומר שלא איכפת לו שיאמרו על עצמו גם כן דבר זה, כיון שענין הלשון הרע נמדד לפי האדם שמספרים עליו, ולא לפי האדם המספר.

*    *    *

פירוט ההלכה היומית: ה. [המשך לכך ש'שלילת המעלות' נחשבת כלשון הרע], כמו כן לספר על אדם שהוא חלש בגופו, לפעמים זהו לשון הרע, כגון שהוא פועל, או מלמד ילדים, שאם הוא חלש אין בני אדם רוצים לשוכרו, ואז זהו לשון הרע. וכן לספר על אדם שהוא עני, או שאיננו עשיר כמו שמפרסמים עליו אלא פחות מכך, וכיוצא בזה, הרי זה לשון הרע, כיון שכשיתפרסם הדבר לא ימצא מי שיתן לו באשראי, ויבוא לידי היזק וצער [ולהלן יבואר אי"ה מתי מותר לספר דברים אלו לתועלת].

ו. עוד יש לידע, שבלשון הרע הכל תלוי לפי טיב האדם שמספרים עליו, כי יתכן שאותו סיפור ממש, לגבי אדם אחד הוא שבח ולגבי אחר הוא גנאי. וכגון, אדם שאין לו שום דאגת פרנסה ואחרים נותנים לו את כל צרכיו, אם אומרים עליו שהוא לומד תורה רק שלש או ארבע שעות ביום, הרי זה גנאי עבורו. אך אם אומרים כן על אדם הטרוד בפרנסתו, שהוא לומד שלש או ארבע שעות כל יום, הרי זה שבח גדול עבורו. דוגמא נוספת, אם אומר על אדם עני שהוא מוציא סכום מסוים לכבוד שבת, או שנותן סכום מסוים לצדקה, הרי זה שבח עבורו, ואם הוא אומר על אדם עשיר שהוא מוציא את אותו סכום לכבוד שבת או לצדקה, הרי זה גנאי גדול לו, שאינו מוציא יותר, כפי עושרו. וכמו כן הדבר משתנה לפי עניינו של האדם, שאם הוא אדם פשוט ובינוני, ואומר עליו שהוא מתנהג בצורה שאינה נאותה כל כך עם הפועלים שלו, אין זה גנאי עבורו, ואם אומר כן על אדם חשוב ומכובד שמתנהג כך עם הפועלים שלו, הרי זה גנאי עבורו. וקשה לפרט את כל האופנים האפשריים, והכלל בזה הוא שכל דבר שפרסומו יכול לגרום לחבירו נזק או צער בגופו או בממונו, או להפחידו, הרי זה לשון הרע.

ואין אדם יכול לומר, הרי אמרו חכמים 'מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך', ואם כן איני מצווה לאהוב את חברי יותר מאת עצמי, וכיון שלא איכפת לי שיאמרו עלי שאיני לומד אלא שלש שעות ביום, או שאיני נותן לצדקה יותר מסכום מסוים, יכול אני לומר כן אף עליו. אין הדבר כן, אלא כוונת חכמים היא שכל אחד צריך לאמוד אם היה באותו מצב של חבירו, האם היה רוצה שיאמרו עליו דבר זה, וכיון שבודאי לא היה רוצה בכך, כיון שלפי דרגתו של חבירו הרי זה גנאי עבורו, אסור לומר זאת עליו.

בס"ד

יום שלישי י"ט אדר תשע"ה

ז. אסור לומר לשון הרע על חפצים של אדם אחר, במקום שהדבר מזיק לו, כגון לומר על סוחר שסחורתו גרועה.

ח. אסור לאדם יחיד לספר לשון הרע, וכל שכן לשנים, כיון שיאמינו להם יותר.

*    *    *

פירוט ההלכה היומית: ז. כשם שאסור לומר לשון הרע על האדם עצמו, כך אסור לומר לשון הרע על חפציו, כגון לומר על סוחר שסחורתו גרועה וכיוצא בזה [כשאין זה באופנים המותרים לתועלת, שיתבארו להלן], וזהו לשון הרע גמור מדאורייתא.

ח. איסור לשון הרע הוא אפילו כשהמספר הוא אדם יחיד, וכל שכן כששני בני אדם מספרים את אותו לשון הרע, שעוונם גדול יותר, כיון שיאמינו להם יותר, ויתבזה יותר אותו אדם שמספרים עליו.