פירוש דיבורו של אדם - בידי מי?

אם רוצים לפרש אותו, שישאלו אותו מה הוא התכוון. למה להכניס פרשנויות ומשמעויות זרות לתוך דבריו?

אליקים

יפה שאלת!

(איקון ירוק בעצכחית).

תשובה פשוטה לחלק מהמקרים היא שהאדם אינו זמין לנו לברר אצלו למה התכוון.

אבל זה מכסה רק חלק מהמקרים. מה עם המקרים שבהם האדם עצמו אומר משהו ויש לנו ספק בכוונתו.

אכן, גם מכוח שאלתך, ניתן להציע שתי תשובות שלמעשה מובילות לתוצאות הפוכות.

א. האדם עצמו לא תמיד יודע מה הוא רוצה.

פעמים אדם בא לרב ואומר לו: למה בדיוק התכוונתי? תסביר לי.

ב. אין אנו מאמינים למה שהוא אומר!

כאשר אדם משתמש בלשון לא מספיק ברורה, יתכן שנעדיף את הפרשנות של חכמים על פרשנותו שלו, כי אנו אומרים שלא לחינם התבטא בלשון כזו.

יתכן שבסופו של דבר נקבל את פרשנותו שלו, אבל הוא יצטרך, אולי, להתאמץ כדי לשכנע אותנו.

ראוי היה לאסוף את המקרים שבהם אנו מפרשים את דברי האדם. אבל מקוצר זמני אסתפק באחת:

הנודר בעצמו, כלומר האומר לשון של נדר או שבועה ב"עצמי", הרי זה מחייב אותו.

אם יטען שכוונתו אחרת, ויש לו "עצם" (כמשמעה של המילה, חלק של אבר) שהוא שומר בדיוק למטרה כזו, כדי להרשים בני אדם כאילו נדר ובעצם זו לשון סרק, אזי יתכן שהוא יהיה פטור. אבל זה רק לאחר שישכנע את בית הדין שלכך התכוון.

צריך שידע מה הוא עשה, ויוכיח שזו כוונתו.

עד אז, לא תמיד אפשר להסתמך גם על דברי האדם עצמו.

וגם כאן ייתכנו שני מצבים.

יתכן שאנו חושדים אותו שהוא משקר לנו ביודעין.

יתכן שאנו חושדים אותו שהוא מרמה את עצמו. תחילה התכוון לדבר אחד ואחר כך נבהל והתכוון לדבר אחר. ולכן אי אפשר לסמוך אפילו על בדיקה במכונת אמת. אם מכונת אמת עובדת.

מסתבר שניתן למצוא אמירות שונות שלגביהן אין צורך להסתפק והאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. אבל ככל הנראה זה לא תמיד כך.

ולגבי כך שמבקשים לחייב אדם והוא טוען שהחיוב אינו נכון, אזי זו לכאורה מחלוקת תנאים, אם אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים.

ושוב צריך לאסוף את הדוגמאות ולבדוק ביסודיות. ולא כתבתי כאן אלא כווני פרשנות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

שלום

תוקן על ידי נחמדלמראה ב- 26/01/2015 14:01:18

נחמד 
השאלה היא האם אכן האדם מתכוון למשמעויות אובייקטיביות כלשהם. מדוע א"א לומר שהאדם מכוון למה שמתאים לחייו שלו, אלא שלצורך הדיבור הוא מנצל את המילים המוגדרות, אבל בבירור מעמיק אפשר לגלות נפקאמינות כאלה ואחרות בין כוונתו לבין הלשון ה"אובייקטיבית".

מיימוני

כתבת:
"יתכן שאנו חושדים אותו שהוא מרמה את עצמו. תחילה התכוון לדבר אחד ואחר כך נבהל והתכוון לדבר אחר. ולכן אי אפשר לסמוך אפילו על בדיקה במכונת אמת. אם מכונת אמת עובדת."

כאן בדיוק הבעיה. אני לא מקבל את הסברא לפיה אדם עשוי לשקר את עצמו. השכל הישר איננו מקבל דעה כזאת. הגע בעצמך: אם האדם יכול לשקר את עצמו, אולי גם הבעת דעה כזאת של "אני משקר את עצמי" - אולי משפט זה עצמו הוא שקר שאתה משקר את עצמך? אלא מה תגיד, שאם כן אני מקבל שאדם משקר את עצמו. אבל לפי זה יוצא שגם אם יש משהו אמיתי שאתה קורא לו "אני משקר את עצמי", אין משמעותו שקר ממש.

וניתן להסביר זאת בשני אופנים הקרובים זה לזה: האחד, שהאדם "משקר את עצמו" לצורך. נניח שלצורך לשקר לאחרים, הוא יוצר בתוכו איזה הרגשה הדומה להרגשה שאותה הוא רוצה להציג לאחרים, בזמן שהוא יודע שהיא אינה נכונה. אלא שהוא עושה לעצמו מעין היפנוזה, כדי שאחרים ישתכנעו שהוא באמת מאמין בזה.

והאפשרות השנייה - שיש באדם איזה "קליפה" סביב עצמו, שנוצרת ע"י קשריו עם אחרים, ושהיא משקפת לו את עצמו דרך עיני האחרים, והאדם יכול להתבלבל - מבחינה טכנית - בינה לבין ה"עצמי" האמיתי. אבל הוא יודע היטב, בתת-מודע, שאין זה הוא. אלא שבמודע שניהם משמשים כ"עצמי".

ואמנם אין כזה דבר "תת-מודע", כי איך יתכן שהאדם לא יודע מה הוא עצמו חושב ויודע? אלא שה"תת מודע" הוא גם כן "קליפה" פנימית - שמשקפת את מה שהאדם מוציא מתוך עצמו ע"י עצמו, והוא יכול להתבלבל בינה לבין מה שהוא מוציא מתוך עצמו ע"י ה"קליפה" הראשונה של קשריו עם האחרים. 

נמצא שבסופו של דבר השפה הטכנית היא המקלקלת את השורה, ולא אישיות האדם. וזו בדיוק הסיבה שאני אומר שלכאורה עלינו לחקור ולדרוש אחר כוונת האדם ולא אחר פירושים "אובייקטיביים". ואולי באמת אם יש נבואה או שאר דרכים להגיע אל עומק כוונת האדם, אזי לא צריך את כל הפירושים האלה. ועיין ביאור הגר"א למשלי טז א-ד, מה שביאר שם שבזמן שהיתה נבואה היה הנביא מורה לאדם את הדרך שילך בה, ורק משנפסקה הנבואה אז אין לסור מדרך התורה ה"אובייקטיבית". וזהו אותו עניין.

אליקים

נראה שלא הדגשתי מספיק את המילה 'מחוייב'. התורה מצוה אדם לפעול על פי דברים חיצוניים לו גם בדברים כאלו.

בממונות ברור לכולנו שכך צריך להיות, וגם בנדרים וכדומה זה אפשרי.

נחלקו חכמים האם בנדרים הולכים אחר העניין או אחר משמעות הדיבור. מכל מקום, בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, הכוונה ללשון מבורר שבני אדם רגילין בו במקומו ובזמנו, ולא למדין לא מלשון תורה ולא מלשון חכמים. לדוגמא, אם בזמן אמוראי-בבל אם אדם נדר מן הדגה, אזי מאחר שבלשון בני אדם דאז הכוונה לדגים קטנים, אסור בדגים קטנים ומותר בדגים גדולים, למרות שבלשון תורה דגה פירושה בין דגים גדולים בין דגים קטנים. אולם אם בימינו אדם נודר מן הדגה, אזי מאחר שדגה איננו לשון מבורר שבני אדם רגילין בו, אפשר שהתכוון לכלל הדגים, אפשר שהתכוון לדגים קטנים, ואפשר שהתכוון לדגת-הים אם נמצא בחוף-הים בנודרו את נדרו.


 

בנדרים אם אי-אפשר ללכת אחר לשון בני אדם, הולכים אחר לשון תורה.

יש דינים בהם מתקיים הכלל דברים שבלב אינם דברים, אם כי נדרש דיבור או מעשה על מנת שכוונת הלב תהיה ברורה, או כי אי-אפשר לדעת בדיעבד מה היתה כוונת לבו. ויש חילוקים מתי בכל זאת אזלינן בתר כוונת הלב.