המבחן הגדול לזיהוי נביאי אמת -על נבואות שכשלו

אריאל

ציינת כמה דרכים לתרץ נבואות, אבל אני חושב שכולן צריכות להתאים קודם כל למבחן המציאות על פי ההקשרשבו נאמרה הנבואה ואליו התייחסה. פירוש הדבר, שאם למשל נביא מתנבא על עם, הרי שעלינו להבין קודם כל מה זה "עם" בתנ"ך, ומה אמור לקרות לו באופן נורמלי - שגרתי, ומה יכול לקרות לו באופן מיוחד וכיצד יודעים זאת, ומה מתוך כל הדברים האלו באה הנבואה לחדש. אני הולך להאריך כאן מאוד, ולכן אומר שדי לקרוא את הפיסקה הבאה ואת הפיסקה האחרונה כדי להבין את הדברים.

ניקח למשל את הנביא הראשון של עם ישראל - אברהם. הוא יוצא ממקומו בחרן, לאורה של נבואה "ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו'" אדם שיוצא ממקומו, איננו מצפה לכ"כ הרבה טובות. ברגע שאדם יוצא ממקומו, הרי שהוא יודע שיש לזה מחיר כבד. ואמנם, גם על כך הוא מתנבא "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". אבל הוא מבין שאחרי הכל "ודור רביעי ישובו הנה... ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'". וכל זאת הוא מבין גם בזמן שהוא מתלונן על נבואותיו "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי". לכן, ההקשר חשוב מאוד. הנבואה היא תובנה גבוהה בעיני הנביא המתבונן במציאות. הוא רואה כמה פנים שלה, אבל יש לו יסודות "דתיים", שעל פי אמונתם הברורה והמוצקה הוא יודע שהנבואה היא אמת. וכאשר אני אומר "אמונתם הברורה והמוצקה", אין כוונתי כמובן לאמונה בבלתי אפשרי, אלא לאמונה ביסודות מוכרים ומוכחים - גם אם אחרים לא מסכימים איתם, אבל שהוכחו לכל הפחות לנביא (גם אם הנביא הוא, נניח, נביא לעבודה זרה) באופן בלתי מעורער, והפן ה"דתי" של היסודות האלה שעל פיהם מתנבאים - אינם אלא הצד המוגדר של אותם יסודות, כפי שהוגדר על ידי אנשי דת. כמובן, הדבר נכון גם לכל מדעי הטבע או מדעי הרוח.

אם למשל הנביא יחזקאל מתנבא על מצרים, הרי שקודם כל עלינו להבין שיש "עם" כזה שנקרא "מצרים", ושעליו יחזקאל מתנבא. "עם" הוא קבוצת אנשים המשתייכים לגזע אחד. ה"עם" מצרים, חי בארץ מסויימת. ה"עם" מצרים, מנהל יחסי פנים בינו לבין עצמו, ויחסי חוץ בינו לבין "עמים" אחרים. יחסי פנים ויחסי חוץ, יכולים לכלול יחסי שלטון (בתוך העם, בין מעמדות שונים, ומחוץ לעם - מצרים מהווה מלכות חזקה שמלכויות אחרות "עובדות" לה, כלומר נותנות לה מס.), או יחסי מסחר, לפעמים מלחמות (מלחמות יכולות להיות גם בתוך העם - מלחמות אחים), וכדומה.

עכשיו בא הנביא יחזקאל, ואומר שכל זה יופסק מה"עם" מצרים - כלומר מאותו גזע שניהל זאת. אחר כך העם יחזור למקומו, אבל יהיה ממלכה שפלה. צריך גם להבין מה פירוש שהוא "יחזור למקומו". גם על ישראל ניבא הנביא שיחזרו למקומם לאחר שבעים שנה, ולא כולם חזרו. אבל חזרו מספיק בכדי לנהל ממלכה, ואכן ניהלו ממלכה, אם כי בהתחלה הם לא היו ממלכה עצמאית. ומאידך, נשארו רבים מהעם בחוץ לארץ. וגם על זה יש נבואות רבות - למשל בפסוקים האחרונים של עמוס (מ"הלוא כבני כושיים אתם לי" והלאה), וכך משתמע מעוד מקומות, ומצירוף של נבואות אחרות זו לזו (אם תרצה אפרט), שעם ישראל יהיה בגלות זמן רב, ורק לאחר מכן יחזור לארץ. לכן ייתכן בהחלט, שגם מצרים לא אמורים לחזור מייד כעם שלם. כמובן שכאן אנו נכנסים לסוג התירוץ שכינית "טקסטואלי", אבל אם מנסים להסתכל בעיני הנביא באותו דור, הרי שאין כאן "תירוץ" אלא "פשט". זאת אומרת, מבחינתו "עם" פירושו "גזע", ו"גלות" ו"קיבוץ" הינם מושגים שחובה עלינו לראותם דרך נבואות אחרות כמו ובדיוק כמו מה שקרה עם נבואת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". ייתכן שהגזע שורד בגלות, ובאחרית הימים ישוב למקומו בעקבות אירועים מסויימים. זה נשמע הגיוני בעיני בן דורו הפרימיטיבי של יחזקאל. אני אומר "פרימיטיבי", אבל סוף סוף גם לאדם המודרני אין הוכחה שזה לא ייתכן. רק חסר ההסבר. 

ייתכן גם תירוץ "טקסטואלי" אחר, לפיו כאשר הנביא מדבר על "עם" או גזע, הרי שמה שחשוב הוא מה שמסמל אותו גזע בעולם, בבחינת מ"ש שהתלמידים נקראים בנים, ועיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. אבל שוב, אם ננסה להיכנס לנעליו של יחזקאל ההיסטורי, ייתכן שזה בדיוק היתה צורת מחשבתו שלו ושל כל האחרים ששמעו את דבריו. זאת אומרת, הרי גם הם היו בני אדם בעלי דעה, והדבר דומה לספרות הנפוצה היום של כתיבת סיפורים שכביכול התרחשו בעבר, תוך התאמת הסיפור לעובדות מוכרות. אף אחד לא חושב שזה מה שקרה, ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל זה מבטא רעיונות, ואותם מביעים. זה, אגב, קרוה הרבה גם במדרשים, אלא שהיום חושבים על המדרשים כאילו נכתבו כדי לתאר מציאות, ואז או שאומרים: הם באמת מתארים מציאות, או שאומרים: זה "משל". אבל אם זה משל - אזי לדעתי זה משל מהבחינה שהסברתי כאן ולא משל במובן של היום.

לכן, המבחן לנביא, איננו למילים שכתב, אלא לרעיון המובע בדבריו. ובדיוק כמו מה שהסבירו כאן באשכול אחר, על "נבואת" הגר"א ביחס לכיבוש רוסיה את חצי האי קרים. הנבואה מנבאת רעיון מסויים בדרכים מסויימות. אם בידינו להבינו, הרי טוב. ואם ריק הוא - מכם. אבל, התורה שבעל פה, אומרת את דעתה על האמונה, ושלאור האמונה הזאת עלינו לקרוא את כל הנבואות. זה לא אומר שמייד נדע לפרש הכל. הרי זאת הייתה גם הבעיה של הנביאים עצמם - זו הסיבה שלא הקשיבו להם, שהרי מי אמר שהם המוסרים האמיתיים של דבר ה' החי בעולם=תושב"ע? גם בתחילת זמן גלות בבל אנו מוצאים שירמיה נאבק קשות בהטלת דופי בעיקרי התורה, כמו בספר ירמיה פרק י' וסוף פרקים ל"א ול"ג. וגם בתחילת בית שני אומר זכריה על מצב האומה השפל וכבוד הבית "הלוא כמוהו כאין בעיניכם". ושוב - אינני מכיר אדם היכול לקבוע מיהו נביא ה' באמת - אבל על כך באה נבואת ירמיה בפרק י"ד פס'וקים י"ג-ט"ז. ה' אומר לירמיה שהמקשיבים לנביאי השקר ימותו "ושפכתי עליהם את רעתם". נשאלת השאלה: היכן התשובה כאן? הרי זה בדיוק מה שירמיה שאל: מה הם אשמים שמתנבאים להם נבואות שקר? אלא שצריך להדגיש כאן את "ושפכתי עליהם את רעתם" - רעתם היא שהסיתה אותם להקשיב דווקא לנביאי השקר. ורעתנו היא שהביאה אותנו למצב שבו אי אפשר לדעת מי דובר אמת ומי לא. ואם אנו נשוב בתשובה, ונדרוש אך ורק דברי אמת, הרי שנגיע אליה. "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם".

אליקים, אנסה לסכם את דבריך בכמה שורות: 1) נבואות תלויות בהקשר בו היו אמורים להבינן השומעים/הנביא.
2) ההקשר כולל את הבנת הדור ההוא במונחים בהם השתמש הנביא ואת השתבצות הנבואה ביתר מכלול נבואותיו.(וזאת יכולה להיות בעיה כי אין לנו את כל הנבואות שלו)
3) כל זה הוא עצם פשט הנבואה ולא תירוץ טקסטואלי.
4) יתכן גם שהנביא בא להביע רעיון ולא מציאות.
עם כל הנקודות הראשונות אני מסכים אתך - השאלה האם הן יעילות במקרים שלפנינו. כשנביא מדבר על מצרים ואומר שהיא תהיה חרבה בתוך ערים מחרבות, די ברור לנו מה זה אומר.
נקודה 4) לדעתי היא לא רק תירוץ טקסטואלי אלא תירוץ טקסטואלי גרוע. גם אם הנביא בא להביע גם רעיון, הוא הלביש אותו במציאות מסויימת שתתרחש בעולם הפיזי שלנו בצורה הפיזית שאליה הוא התכוין.

אריאל

"עם כל הנקודות הראשונות אני מסכים אתך - השאלה האם הן יעילות במקרים שלפנינו. כשנביא מדבר על מצרים ואומר שהיא תהיה חרבה בתוך ערים מחרבות, די ברור לנו מה זה אומר.
נקודה 4) לדעתי היא לא רק תירוץ טקסטואלי אלא תירוץ טקסטואלי גרוע. גם אם הנביא בא להביע גם רעיון, הוא הלביש אותו במציאות מסויימת שתתרחש בעולם הפיזי שלנו בצורה הפיזית שאליה הוא התכוין."

לפי פשטות הכתובים בירמיה, אחרי רצח גדליה עזבו כל היהודים את הארץ.
יחזקאל אומר לא תעבור בה רגל אדם, ולא תעבור בה רגל בהמה. עכשיו, נכון שהמציאות היא עמומה פעמים רבות, והשוואתה לטקסט היא קשה. אבל יש דברים שאי אפשר להכניס בראש ישר, אפשר להתפתל מכאן ומכאן ולנסות להעלים את הקושי אבל אם ככה מאבד הטקסט את משמעותו - לא משנה מה כתוב בו, משנה מה החלטנו שכתוב בו.
למשל, נבואת משה על קיבוץ הגלויות (אני אוהב להביא את הדוגמה הזאת) לא התקיימה בימינו שהרי הוא אומר ושבת עד-יהוה אלוהיך, ושמעת בקולו, ככול אשר-אנוכי מצווך, היום: אתה ובניך, בכל-לבבך ובכל-נפשך. ג ושב יהוה אלוהיך את-שבותך, וריחמך; ושב, וקיבצך מכל-העמים, אשר הפיצך יהוה אלוהיך, שמה. ד אם-יהיה נידחך, בקצה השמיים-משם, יקבצך יהוה אלוהיך, ומשם, ייקחך. ה והביאך יהוה אלוהיך, אל-הארץ אשר-ירשו אבותיך-וירשתה; והיטיבך והרבך, מאבותיך. ו ומל יהוה אלוהיך את-לבבך, ואת-לבב זרעך: לאהבה את-יהוה אלוהיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך-למען חייך...כי תשמע, בקול יהוה אלוהיך, לשמור מצוותיו וחוקותיו, הכתובה בספר התורה הזה: כי תשוב אל-יהוה אלוהיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך. מפורש ששיבה אל ה' היא התנאי לשיבה לארץ. עכשיו נוכל להתעקם ולומר ששיבה לה' הכוונה להתחיל לחלל שבת או לעבוד אדמה או להקים את צה"ל, אבל בראש ישר ברור שזו לא הכוונה.

אריאל

אף אני אוהב מאוד את הדוגמא הזאת, מכיוון שהיא באמת מוכיחה שאני צודק. בפרט בצירוף עם נבואת הושע דלהלן. הנבואה שציטטת התקיימה - רק כאשר העולם יצא מחשכת ימי הביניים (ושמא תאמר אם כן כל העולם נגאל? תשובה: א. הרי כבר נאמר "הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם, והיה אחרי נותשי אותם אשוב וריחמתים והשיבותים איש לנחלתו ואיש לארצו" ונאמר "ושבות שביתיך בתוכהנה" ב. הרי זה כלל ידוע במחשבת ישראל, כלל עתיק ביותר - ששמירת התורה בישראל היא שמירת העולם כולו), והאיר עליו אור התרבות החדשה, הפוסלת כעיקרון כל שלטון בכח ומחייבת כל לימוד, מה שמקרב אותנו למצב ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" ולמצב בו תמלא הארץ דעה, ומתוך שתימלא הארץ דעה יש סיכוי שתימלא הארץ דעה את ה', שזוהי המעלה הגבוהה בהשגת דעה, אבל ללא הדרגה הנמוכה ודאי שלא נגיע לדרגה הגבוהה, ובפרט לפי הסברא שהתקבלה בחוגי החרדים לפיה התורה אמורה להיות צודקת גם בעניינים שלכאורה אינם שייכים לה, אם כן ודאי התקדמות אותם עניינים מקדמת גם את התורה. (ולא במקרה נקראו ימי הביניים בשם הזה, אלא משום שלפניהם היתה תרבות טובה יותר וגם אחריהם, אלא שהם "בין לבין" - ימי ה"ביניים". כך גם אנו מוצאים שבין דור אנוש לבין זמן משה היתה תקופת ביניים ששיאה בדור המבול, ולבסוף התפתחו התרבויות באופן יותר ראוי, ושוב ירדו בחטאי ע"ז, ועתה חוזרים הדברים למקומם). 

וודאי שעיקר התורה היא הרעיון המונח בבסיסה, וכמו שמסביר הרמב"ם במו"נ שהכל נגד ע"ז, ובעד "ואהבת לרעך כמוך" (מה שמופיע בקיצור בגמרא), ובעד השכלה וכו'. וכל אלו בימינו קיבל תנופה אדירה. וכן כתוב בהושע פרק ג', ש"ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש וגם אני אלייך. כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים אחר ישובו בני ישראל וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". ואם כן, נשאלת השאלה: הרי מדינת ישראל - יש מלך ויש שר! אלא ע"כ נמצאת מודה, שזה כבר חלק מהגאולה, אלא שהכל נעשה בשלבים, וכל זמן שהתשובה לא שלמה, גם הגאולה לא שלמה, 

ועוד הרי משה אומר על ארץ ישראל בזמן הגלות - "לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים" - ואומר "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" - ואם הנבואה של יחזקאל על מצרים היתה עם אותה כוונה שגם מצרים תהיה כך - הרי היה עליו לפרש זאת כשם שפירש משה. ומדשינה בלשונו, משמע שכוונתו למצב אחר, ולא אמר "ושממו עליה אויביהם (של צתרים)", משמע שרק מצרים יגלו ארבעים שנה, ולא אויביהם היושבים בה (האם המלך אמסיס היה מצרי מקורי? ומדוע שונה השם מפרעה לאמסיס? אלו נקודות המחייבות בדיקה. גם מצינו במלכים "ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל... כל אשר היתה למלך מצרים". וכמובן שגם מה שיודעים היום איננו בהכרח ידע מושלם, אבל גם אם זה נכון הרי כתבתי מה שיש להעיר על כך).

הויכוח שלכם על רלוונטיות פרשת השיבה לימינו הוא ההוכחה הטובה ביותר שסטיה מפשוטו של מקרא יכולה לעקר הכל

אריאל

נקודה נוספת: אתה קורא בתנ"ך ומוצא נבואות על עובדות מסויימות, וקורא בספרי ההיסטוריה המודרניים ומוצא עובדות אחרות, ומקשה מזה על זה. ואתה מתרץ, שצריך לקרוא את הנבואות בתנ"ך על פי ההיסטוריה שנכתבת היום, בכל מיני דרכים. ואני אומר: מי אמר. אולי צריך לקרוא את ההיסטוריה שנכתבת היום על פי התנ"ך. הרי בדיוק כמו שאתה אומר שנביא "אמת" הוא מי שצודק ב70%, כך אני יכול להגיד שהיסטוריון "טוב" הוא מי שצודק ב70%! ואם יש סתירה בינו לתנ"ך, אז צריך לתקן את ההיסטוריון, וגם לזה אפשר למצוא כמה שיטות, בדיוק כמו לתירוצים על התנ"ך.

תלמיד

לא הבנתי לאיזה כיוון נושבת הרוח בדבריך? כלומר, אתה צודק, אבל השאלה לאיזה כיוון, הרי גם על זה אפשר להתווכח...

7241
איני יודע אם אני צודק, אבל לדעתי דבריך רחוקים מלהיות כוונת הכתוב. לו הכתוב התכוין לדבריך - או שהוא כתב חידה או שאינו יודע לכתוב

תלמיד

האם האמונה באלוקים עצמה - ע"פ האדם הפרימיטיבי - איננה נראית לך - האדם המודרני - כחידה? אם כן, למה שלא תחיל זאת גם על "הפרטים הקטנים" של אמונות ומחשבות האדם הפרימיטיבי? זה בדיוק מה שאניח עשיתי.

אליקים, משה אמר כי תשמע, בקול יהוה אלוהיך, לשמור מצוותיו וחוקותיו, הכתובה בספר התורה הזה: 1) הוא דיבר רק על עם ישראל. שודאי לא התעלה בעקבות התחלנותו. 2) הוא דיבר על שמירת 613 המצוות והחוקות הכתובות בספר התורה הזה. לא פחות ולא יותר. לא על דמוקרטיה, לא על הומניזם ולא שום דבר דומה לזה.
שמו האמיתי של אמסיס היה יעחמס (השני, הראשון הוא מגרש החיקסוס) שהוא שם מצרי מפואר. אמסיס הוא הגרסה המיוונת של השם שהגיעה אלינו דרך הרודוטוס, כשם שלחשארש - אחשוורוש הוא קרא קסרקסס.
הרודוטוס מספר שהוא היה שר צבאו של פרעה חפרע (הנזכר בירמיהו) צבא חפרע מרד בו, הוא שלח אליהם את אמסיס לשכנע אותם לשוב אליו והם מינוהו למלך. אמסיס נהג ברחמים עם חפרע ולא הרגו. (מהזכרון) עכשיו, אפשר לפרש כרצונך שחורבן מצרים הוא חורבן חפרע ושממתה היא העובדה שהוא היה משועמם ('בתוך ערים נשמות' בתוך אנשים משועממים) ורגלי בהמות לא עברו בחוותו. השאלה היא כמה זה הגיוני לעקם את הטקסט עד שהוא יאבד כל משמעות.