יחסם של חז"ל אל בר כוכבא

מדבריו של ההיסטוריון אוסביוס[2] יש ללמוד שהכינוי 'בר כוכבא' היה רווח בפי העם בתקופת המרד: מצביא היהודים היה אז איש בשם בר כוכבא, כלומר כוכב....ואשר לכינויו [-בר כוכבא] הנה התפאר כדרך העבדים כי נפל להם ככוכב מן השמים להאיר להם במצוקתם.

מן הסתם כיון ששמו היה כוסבא, החליף העם ס' בכ' וקרא לו בשם הדומה – כוכבא, אם מהטעם שנותן אוסביוס ואם מטעם אחר [ראה להלן]. 

רבי עזריה מן האדומים[3] מביא את דברי אוסביוס ומוסיף פרשנות לעובדה שבמקורות שמו שונה: וכן איבסיביאו ספר ד' פ"ו מדברי הימים שלו באמרו כי זה בן כוזיבא מתחילה היה שמו בר כוכבא, קרוב לדרש רז"ל באיכה רבתי פסוק בלע ה' על הכתוב דרך כוכב, ובירושלמי פ' בג' פרקים[4], אך מאשר בפולמוס של אדריינוס היה כמו אכזב כנוהו בן כוזיבא.

בסגנון זה כותב גם רבי גדליה בן יחייא[5]: נ"ב שנים אחר החרבן קם איש אחד שהיה נקרא בר כוכבא, שכן דרשוהו על פסוק דרך כוכב באיכה רבתי. ואח"כ לפי שמרד בקיסר אדראינוס קראוהו בר כוזיבא, מלשון שקר וכזב. ועשה עצמו משיח. והלכו אחריו כל היהודים שבביתר, ובפרט רבי עקיבא שהיה רץ לפניו עם כלי המלך בידיו.

בניגוד לטעם הכזב שנתנו שני כותבי ההיסטוריה הנ"ל, יש ששיערו, לאור הממצא הארכיאולוגי, שכיון ששמו היה 'כוסבא' הרי שאצל חז"ל היה מקובל לבטא זאת 'כוזבא', ואין לראות בכך כינוי הבא משורש 'כזב' במטרה לגנות את האיש.

אך נראה שיש לפקפק בהשערה זו, שכן העובדה שלמרות שבימי גדולתו של בן כוזיבא הוא נקרא בפי כולם בר כוכבא, ואעפ"כ מקפידים חז"ל שלא לכנותו כך, ודאי מעידה על כוונה העומדת מאחורי הכינוי 'בן כוזיבא'[6].

השערה נוספת גורסת כי כיון שמצאנו בדברי הימים (א' ד כב) מקום בשם כֹזֵבָא [-וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים], אם כן אפשר שבן כוזיבא בא משם וכונה על שם מקומו[7].

מלבד הביקורת על ההשערה הקודמת התקפה גם כאן, יש להעיר שכֹזֵבָא אינה נזכרת בתנ"ך מלבד אותה פעם יחידה, ואינה נזכרת בשום מקור אחר, וכי הרד"ק מפרש שזו העיר כזיב [נזכרת בבראשית (לח ה)] והגר"א מפרש שזו העיר אכזיב [נזכרת ביהושע (טו מד) ובשופטים (א לא)], ואם כן מסתבר יותר לכנות את אנשי העיר לפי השם הידוע של עירם ולא לפי שם שאיננו בשימוש[8].

  לסיכום: שמו של האיש הוא 'בן כוסבא'. שם זה שימש בסיס לשני כינויים שהחליפו אותו, בימי גדולתו – 'בר כוכבא' ולאחר שהכזיב – 'בן כוזיבא'.

לגבי הכינוי 'בר כוכבא' כתב התורה תמימה (במדבר כד יז) את הדברים הבאים: 'דרך כוכב מיעקב' - תניא, רבי עקיבא היה דורש 'דרך כוכב מיעקב' – דרך כוזבא מיעקב (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). קאי על בן כוזיבא שהיה בימי רבי עקיבא אשר כנודע טעה בו רבי עקיבא מקודם, כסבור שהוא משיח, ולבסוף חזר בו[9] והוא נהרג, וקרוב לומר שעל יסוד דרשה נפלאה זו קראוהו בר כוכבא קודם שהכירו בטעותו, ולאחר שהכירו קראוהו בר כוזבא ע"ש שנהפך לאכזב.

אם כן לפי התורה תמימה מקור הכינוי בר כוכבא הוא דרשת רבי עקיבא 'דרך כוכב מיעקב'.

כמדומה שיש יסוד להניח שסדר הדברים היה הפוך, זאת אומרת לא דרשת 'דרך כוכב' קדמה לכינוי 'בר כוכבא' אלא הכינוי 'בר כוכבא' קדם לדרשת 'דרך כוכב'[10], וכדלהלן:

לשון המדרש (איכה רבה פ"ב סי' ד): 'דרך כוכב מיעקב', אל תקרי כוכב אלא כוזב.

כלומר את ה'כוכב' הכתוב בפסוק יש להחליף ב'כוזב' שאליו כוונת הפסוק. 'כוזב' הוא כמובן כינוי מקוצר לבן כוזיבא. ברור אפוא שהדרשה מתייחסת לאדם ששמו ידוע ומודיעה לנו שעניינו כבר רמוז בתורה.

בצורה מפורשת יותר כתובה דרשה זו בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) 'דרך כוכב מיעקב' דרך כוזבא מיעקב. כאן ברורה הכוונה [ש'כוכב' הוא בן כוזיבא] יותר מאשר לפי גירסת המדרש, אך מאידך הדמיון ל'כוכב' שבפסוק מתרחק ['כוזב' דומה ל'כוכב' יותר מאשר 'כוזבא'].

דומה כי הגרסה המדויקת והנכונה ביותר נמצאת במדרש איכה רבה מהדורת בובר, שם כתוב: 'דרך כוכב מיעקב' דרך כוכבא מיעקב. כאן ברורה לחלוטין הכוונה ['כוכב' הוא בר כוכבא], ואף הדמיון בין המילים ['כוכב' ו'כוכבא'] קרוב מאד. [זהו, אגב, הרמז היחיד בחז"ל לכך שכינויו של האיש בימי גדולתו היה בר כוכבא]. 

נמצינו למדים כי השם 'בר כוכבא' היה כינויו הידוע של האיש, ועל יסוד כינוי זה באה דרשתו של רבי עקיבא. ולא כדברי התורה תמימה.

את הכתוב (במדבר כד יז) 'דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל', מתרגם אונקלוס: כד יקום מלכא מיעקב ויתרבא משיחא מישראל. משמע מדבריו שאלו שני אישים שונים. האחד הוא המלך מיעקב והשני משיח מישראל[2].

וכך כותב הרמב"ם (מלכים פי"א ה"א): אף בפרשת בלעם נאמר, ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו, ושם הוא אומר 'אראנו ולא עתה' זה דוד, 'אשורנו ולא קרוב' זה מלך המשיח, 'דרך כוכב מיעקב' זה דוד, 'וקם שבט מישראל' זה מלך המשיח.

לפי זה צריך ביאור מדוע רבי עקיבא, שסבר שבן כוזיבא הוא המשיח, דרש עליו 'דרך כוכב מיעקב', הלא היה לו לדרוש עליו 'וקם שבט מישראל'.

נראה שכוונת רבי עקיבא הייתה מעין מה שאמרו במסכת סנהדרין (צח:): מה שמו [של משיח], דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר 'עד כי יבא שילה'. דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו'. דבי רבי חנינה אמר חנינה שמו, שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה'.

וברש"י (ד"ה ינון): כל אחד היה דורש אחר שמו.

דרשות אלו לא באו לומר שרבי שילא או רבי ינאי או רבי חנינא הם המשיח, אלא מתוך חיבת רבם דרשו תלמידיהם ששמו של המשיח כשם רבם[3].

אף רבי עקיבא, מתוך חיבת המלך שקם לישראל אחר חורבן בית המקדש, דרש עליו את הפסוק המדבר על המלכות הקמה לישראל, ודווקא את החלק הזה של הפסוק כיון שהעם כינה את בן כוזיבא 'בר כוכבא'[4], אך לא נתכוון בזה לומר שיש עדות מן התורה לכך שבר כוכבא הוא המשיח[5].  

יש צורך להבין כיצד האיש שרבי עקיבא חשב שהוא המשיח פונה אל הקב"ה ומבקש ממנו לנקוט עמדה ניטראלית.

המדרש והירושלמי אינם מבקרים את בן כוזיבא על אמירה זו. אדרבה, נראה כאילו הם מביאים את הפסוק בתהילים כסייעתא לדברי בן כוזיבא[2]. אך האם אכן יש דמיון בין דברי דוד לדברי בן כוזיבא? עיון בדברי דוד בהקשרם המלא מראה מיד שלא. וכך אמר דוד (תהלים ס):

לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף: אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ: הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה: הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה: נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה: לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד: לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי: מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי: מִי יֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם: הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ:

כאשר מתאונן דוד על מצבם העגום של ישראל הוא אומר זנחתנו פרצתנו וכו' ולא תצא בצבאותינו, אבל לרגע לא פונה אל ה' בבקשה שלא יתערב במלחמות ישראל. להיפך. הוא מבקש: הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם, ומצהיר: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ.

אף הבבלי (גיטין נז.) מדגיש את הבעייתיות שבדברי בן כוזיבא ואת החילוק בין דבריו לדברי דוד: אכשליה פומיה לבר דרומא[3] ואמר 'הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו'. דוד נמי אמר הכי. דוד אתמוהי קא מתמה.   

מפרשי המדרש[4] מסבירים שהמדרש הביא את הפסוק על דרך השאלה, בגלל הדמיון לכאורה שבין דברי דוד לדברי בן כוזיבא, אבל כמובן שהמדרש אינו חולק על הבבלי בכך שאין דמיון בין שתי האמירות.

בהמשך דברי המדרש והירושלמי מובא הסיפור הבא[5]: שני אחין היו בכפר חרוכא ולא הוון שבקין רומאי עבר תמן דלא הוו קטלי יתיה. אמרי כל סמא דמילה ניתי כלילא דאדריאנוס וניתיב בראשו של שמעון דהא רומאי אתון. מן דנפקין פגע בהון חד סבא אמר להון ברייא בסעדיכון מן אלין, אמרו ליה לא נסעוד ולא נסכיף, מיד גרמו עונות ונהרגו. [תרגום חופשי: שני אחים היו בכפר חרוכא שלא היו מאפשרים לרומאים לעבור שם אלא הורגים אותם. אמרו האחים עיקר מטרתנו היא ליטול את כתרו של אדריאנוס ולהושיבו בראשו של שמעון[6], שהרי הרומאים נלחמים בנו. כאשר יצאו האחים לקרב פגש בהם זקן אחד, אמר להם, בורא עולם יעזרכם נגד הרומאים, אמרו לו, לא יעזור ולא ישחית. מיד גרמו העוונות ונהרגו]. 

כאן ברור שהאמירה 'לא נסעוד ולא נסכיף' היא שלילית. היא נאמרת בתגובה לדברי הזקן המברך אותם בעזרת הקב"ה, ומובן שהיא מתפרשת כהתרסה[7]. בנוסף, מסיום דברי המדרש 'מיד גרמו עונות' נשמע שהעוונות היינו האמירה הבעייתית הזאת, או לכל הפחות שבגלל האמירה הזאת גרמו עוונות אחרים לכך שייהרגו. כיון שאותו מדרש מביא את אותה אמירה בשם שני אומרים, תחילה בשם בן כוזיבא ואח"כ בשם אנשיו, יש בהחלט מקום להבין שכשם שאצל אנשיו מדובר באמירה שלילית כך גם אצל בן כוזיבא[8].  

מלבד 'לא תסעוד ולא תסכיף' ישנו קושי גדול נוסף בהתנהלותו של בן כוזיבא.

 המדרש (איכה רבה שם) מספר: שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואומר רבש"ע אל תשב בדין היום, ולבסוף נתן דעתו לחזור, אתא חד כותאי ומצאו ואמר לו אדוני כל יומין דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא לית את כביש לה אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבישנה יומא דין, מיד עליל ביה בבוביה דמדינתא ואשכחיה לר"א דהוה קאים ומצלי, עבד גרמיה לחיש באודניה דר' אלעזר המודעי, אזלון ואמרון לבר כוזיבא חביבך ר' אלעזר בעי לאשלמא מדינתא עם אדריאנוס, שלח ואתייה לההוא כותאי א"ל מאי אמרת ליה א"ל אין אנא אמר לך מלכא קטיל ליה לההוא גברא ואין לית אנא אמר לך את קטיל ליה לההוא גברא אבל מוטב ליקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטירין דמלכותא, בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעי לאשלמא מדינתא, כיון דחסל ר' אלעזר צלותיה שלח ואייתיה א"ל מה אמר לך הדין כותאי, א"ל לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעת ליה כלום דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר, נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא יהב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה. [תרגום חפשי: שלש שנים וחצי צר אדריאנוס קיסר על ביתר, והיה בביתר רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום היה רבי אלעזר המודעי מתפלל ואומר רבונו של עולם אל תשב בדין היום. לבסוף נואש אדריאנוס מלכבוש את ביתר וחשב לחזור לרומא. בא כותי אחד ואמר לאדריאנוס כל זמן שאותה תרנגולת מתפלשת באפר (היינו רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו) אינך יכול לכבוש את ביתר, המתן לי שאעשה שתוכל לכובשה היום. מיד נכנס הכותי בשער העיר ומצאו לרבי אלעזר עומד ומתפלל. עשה הכותי את עצמו לוחש באזנו של רבי אלעזר המודעי. הלכו ואמרו לבן כוזיבא דודך רבי אלעזר רוצה להשלים עם אדריאנוס ולמסור בידיו את ביתר. שלח בן כוזיבא והביאו לפניו את הכותי. אמר בן כוזיבא לכותי, מה אמרת לרבי אלעזר, אמר הכותי, אם אגלה לך יהרוג אותי אדריאנוס ואם לא אגלה תהרוג אותי אתה, אבל מוטב שאהרוג את עצמי ולא יתגלו סודות המלכות. בן כוזיבא חשב שכנראה רבי אלעזר רוצה להיכנע ולמסור את ביתר ביד אדריאנוס. כאשר סיים רבי אלעזר את תפילתו שלח בן כוזיבא והביאו לפניו. אמר לו, מה אמר לך הכותי, אמר רבי אלעזר אינני יודע מה לחש באזני ולא שמעתי כלום כיון שעמדתי בתפילתי ואינני יודע מה אמר. נתמלא בן כוזיבא כעס, בעט בעיטה אחת ברבי אלעזר והרגו].    

כאשר סבור בן כוזיבא שכותי אלמוני מתלחש עם רבי אלעזר המודעי הוא חושב שמן הסתם רבי אלעזר רוצה למסור את ביתר ביד הרומאים, ואפילו כאשר רבי אלעזר מכחיש כל קשר לכותי בן כוזיבא אינו מאמין לו ומרוב כעס בועט בו והורגו.

כיצד עלה על דעתו של בן כוזיבא לחשוד ברבי אלעזר המודעי שהוא בוגד בעמו, ומדוע הוא אינו מקבל את הכחשתו?![9]

כמדומני שאת הפיתרון לשני הקושיים הגדולים האלה [אמירת לא תסעוד ולא תסכיף, והמחשבה שרבי אלעזר רוצה למסור את ביתר ביד הרומאים] אפשר למצוא בתלמוד בבלי.

בסנהדרין (צג:) נאמר: בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן אנא משיח. אמרו ליה במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו. [תרגום: בן כוזיבא מלך שנתים וחצי, אמר בן כוזיבא לחכמים אני הוא המשיח. אמרו לו על המשיח כתוב שהוא דן ע"פ הריח, הבה נבדוק האם הוא דן ע"פ הריח. כיון שראו שאינו דן ע"פ ריח, הרגו אותו][10].

ישנם שלושה הבדלים בולטים בין הסיפור כפי שהוא מסופר בבבלי, לבין האופן בו מספרים אותו הירושלמי והמדרש:

א. לפי הבבלי בן כוזיבא הוא היוזם את ההכרה בו כמשיח, ואילו לפי הירושלמי[11] רבי עקיבא אחראי לכך.

ב. לפי הבבלי חכמים ערכו בדיקה על מנת לקבוע האם הוא אכן משיח, ואילו בירושלמי לא נזכר דבר כזה [אדרבה, במדרש כתוב: ומה היה עושה בן כוזיבא, היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות ועל זה א"ר עקיבא כך. משמע שלא נדרש לרבי עקיבא כלום מעבר ללראות את גבורתו של בן כוזיבא כדי לקבוע שהוא המשיח].

ג. לפי הבבלי חכמים הרגו את בן כוזיבא כשנתברר להם שאינו משיח, ואילו בירושלמי מסופר שלאחר שהרג בן כוזיבא את רבי אלעזר המודעי נלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא, ומותו בא ע"י הכשת נחש.

האם הבבלי והירושלמי חולקים מה היה במציאות? כמדומני שהתשובה שלילית. הם אינם חולקים אלא רק משלימים זה את זה, וכדלהלן:

בן כוזיבא נלחם ברומאים בהצלחה גדולה[12], כבש את ירושלים ומלך בה שנתיים וחצי [לתקופה זו מתייחס הבבלי][13]. כאשר ראה רבי עקיבא את הצלחותיו במלחמתו נגד הרומאים סבר שהוא משיח [ככתוב בירושלמי][14]. לקראת סוף ימי מלכותו בירושלים התהפך הגלגל, הרומאים דחקו את רגליו והוא נאלץ להתבצר בביתר, שם עשה שלוש וחצי שנים [ירושלמי]. כאשר ראו חכמי ישראל, עוד בהיות בן כוזיבא בירושלים, את שינוי המגמה הבינו כי רעה נגד פניהם של ישראל, וידעו כי בן כוזיבא אינו משיח וכי לא על ידו תבוא הישועה. אז חזרו בהם החכמים, ורבי עקיבא בראשם[15], מתמיכה במרד וניסו לפעול למען כניעה לרומאים[16]. בן כוזיבא שראה שפניהם של חכמי ישראל אינם כתמול שלשום ניסה לחדש ולחזק את תמיכתם בו, ועל כן פנה הוא אליהם, ככתוב בבלי: אמר להו לרבנן אנא משיח. חכמי ישראל שכבר עמדו על כך שהוא אינו משיח, לא היו זקוקים לשום בדיקה שתאמת את מסקנתם, אבל כיון שהמון העם ראה בו גואל ומושיע, היו צריכים לבודקו, כדי להוציא מלב העם את רעיון משיחיותו[17]. התלמוד בבלי אומר שלאחר שהבדיקה הוכיחה שבן כוזיבא אינו משיח חכמים הרגוהו. המפרשים מסבירים שאין הכוונה שהרגוהו ממש אלא שהסירו את תמיכתם ממנו, ודבר זה גרם לנפילתו[18].

מכאן ואילך ידע בן כוזיבא שני דברים: א. רבי עקיבא ושאר חכמי ישראל אינם תומכים עוד במלחמתו ברומאים[19]. ב. רצונם של חכמי ישראל הוא לסיים את המרד ולהיכנע לרומאים [לא שחלילה אינם מעדיפים בכל מאודם שלטון יהודי בהנהגתו של בן כוזיבא על פני השלטון הרומאי, אלא הם מבינים שאין זה רצון שמים, ועדיין אין להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ. והואיל וכך, המשך המרד רק מסכן את האומה ללא תועלת].      

בן כוזיבא, שלא נעתר לרצונם של החכמים, חשש מאד למורל של חייליו. אנשים אלו, שמסתבר שרבים מהם הצטרפו אל צבאו בעקבות תמיכתו של רבי עקיבא, עלולים כעת לאבד כל מוטיבציה להילחם. וגם אם בידו למנוע את עריקתם מהצבא, ללא מוטיבציה, הנובעת מהכרה דתית הנשענת על אמונתם בבן כוזיבא כמשיח, סיכויי עמידתם מול הרומאים פוחתים משמעותית.

כך נולדה האמירה 'לא תסעוד ולא תסכיף'. המסר שהעביר בן כוזיבא לאנשיו היה – אם אינכם מאמינים בצדקת דרכינו ובכך שרצון ה' שנמשיך להילחם, אלא כאשר אף חכמי ישראל אומרים זאת, וכאשר הם חזרו בהם חוששים אתם שאין זה רצון ה', כי אז הרי אנו פונים לה' ואומרים לו אל נא תתערב במלחמתנו, אל תעזור, לא לנו ולא לאויבנו. מאחר ולא עלה על דעת אנשי הצבא שמנהיגם אינו שלם באמונתו בה', הבינו הם מדבריו שאמונתו בצדקת דרכו איתנה כצור החלמיש, ואמונה זו נסכה בהם עוז ותעצומות[20].        

הבנתו של בן כוזיבא שחכמי ישראל מעוניינים לסיים את המרד ולהיכנע לרומאים גרמה לכך שכאשר לקראת סוף ימי ביתר בא אותו כותי, המזוהה עם האויב, ועשה עצמו לוחש באזנו של רבי אלעזר המודעי, נחשד מיד רבי אלעזר בחתירה לעבר מטרה המנוגדת בתכלית למטרתו של בן כוזיבא – כניעה לרומאים. עד כדי כך היה בן כוזיבא משוכנע באשמתו של רבי אלעזר המודעי, שגם הכחשתו של רבי אלעזר לא הועילה.

מן הסתם דן אותו בן כוזיבא כמורד במלכות, או שחשש שיוציא לפועל את מה שנחשד עליו [מסירת העיר בידי הרומאים], ולכן הרגו.

בפועל השיג בן כוזיבא תוצאה הפוכה מזו שקיווה לה. כך מסיים המדרש: נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא, יהב ליה [לרבי אלעזר המודעי] חד בעיטא ברגליה וקטליה. יצאתה בת קול ואמרה 'הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה' (זכריה יא יז), אמרה לו אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה, מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא.