דרכי התמודדות אמונית עם בעיות מוסריות בתורה

חזק
שוברך בצידך ממצוות רבות שלא תאהב, כפי שכתבת. אז מדוע הזקנה תכריע?
ולגבי הרגש - זה בסדר, תרגישץ אבל תסכים שקשה להתווכח ולנמק אודותיו

חזק
יש הבדל בין הטיעון של הסטייפלר על האמונה לבין אותו טיעון על הרגש הדתי, האמונה אמורה לנבוע משכנוע, העובדה שהוא משוכנע לא בהכרח משכנעת אותי, תחושת חוסר הצדק שלנו מתקהה כשאנו מגלים שיש החושבים אחרת במיוחד אם הם רגישים יותר ממנו. העובדה שאדם רגיש מסוגל להסכים למעשה לא מוסרי יכולה להביא לכל מיני מסקנות, הוא בוחר לטעון שהיא מלמדת אותנו שיש לנו שגיאה בהגדרת המוסר.

תלמיד

העובדה שכולם מסכימים על זה נובעת מכך שאם אלוקים הוא משהו לא טוב אז איננו משוכנעים שהוא קיים. אלוקים כזה לא ייתן משמעות לחיינו וממילא לא נשתכנע בקיומו. (היוונים לא חיפשו משמעות באליהם ולכן לא הפריע להם לייחס לאלים תכונות אחרות)
השובר ממצוות רבות הוא השאלה עצמה שעלולה להביא למסקנה שאין תורה מן השמים, לכן אנו מחפשים תשובה שתתן הסבר שמותיר את אלוקים טוב ואת מצוותיו כבאות ממקור הטוב.

בעל,
השאלה מנין הגיעה רגישות זאת לחז"ל מקבלת אצלי תשובה שונה משלך.
אני חושב שהרגישות הזו הגיעה מהקונטקסט של התורה. הם לא בחנו כל מקרה לגופו, אלא ניסו להבין את העקרונות המרכזיים ולפרש על פיהם את הציוויים הפרטניים.

תלמיד,
אתה עושה ערבוב בין האלוקים לתורה. אני הרי יכול לחשוב שאלוקים טוב, והתורה אינה טובה מספיק, ולכן על כרחי התורה אינה מאלוקים. (וכמו שכתב נחמד).

נחמד,
אם הרב ליכטנשטיין היה מגיע למסקנה שיש לנו שגיאה בהגדרת המוסר, ניחא. אבל נראה שהוא לא מוכן לקבל את המסקנה הזו באופן רציני, אלא נשאר בקושיה.

חזק, דעתי בזה היא פחות או יותר הדרך הרביעית: יש אקסיומה שאלוקים הוא טוב. יש דברים שלכאורה סותרים זאת. מוכרח שאחת ההנחות אינה נכונה. היות והאקסיומה היא, ובכן, אקסיומה, נשאר לנו רק לפרש את הדברים.
אבל יש לי הסתייגות אחת לטובת הדרך השניה: מי קבע שמה שנראה לנו מוסרי הוא אכן מוסרי? הרי לקומוניסט אמיתי נראה מוסרי לחלק את האדמות וכו'.
אם נחקור נושא זה נגלה שיש דברים שמוכרח שמוסריים ויש שאין הכרח לגביהם, למשל, עבדות לא נראית לי בלתי מוסרית.

אסור לזלזל ברגש המוסרי. התורה אומרת: אם חבול תחבול שמלת רעך (משכון כשהלווה אינו פורע את חובו), עד בוא השמש תשיבנו לו. הפשט, כפירוש שד"ל, אחר שהוא עני כל-כך שאין לו לתת במשכון רק שמלתו, התירה התורה לקחת ממנו שמלתו ליום אחד, ואם בכל זאת לא ישלם, האמינתו התורה שאין ידו משגת לשלם וחייבה את הנושה להשיב לו שמלתו ולרפות ידיו ממנו. ורש"י פירש עפ"י כפל הלשון: כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבוא בוקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה. כל בר-דעת מבין בשכלו שלמרות שהמשכון שייך בדין למלוה, זה איננו מוסרי להשפיל את רעו שלא יהיה לו שמלה להתכסות בה בלילה או ביום. ואף-על-פי-כן ממשיכה התורה ואומרת: כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו, במה ישכב? זו פניה לרגש להתעורר לחנון לפנים משורת הדין. הקריאה המוסרית הפונה לרגש, לא כל הדורות שומעים אותה באותה מידה. מה מוסרי יותר פירוש רש"י או פירוש שד"ל? זה כבר דורש לימוד ועיון בטעמי מצוות. ובכל זאת, מה שלפנים משורת הדין לא ניתן תמיד להסבר שכלי, ועל-כן אומרת התורה: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך וכו'.




 

מקס כתב:"זה בעיה של אנשים שלא יודעים להעמיק בכלום." (וכו' וכו' וכו')
חשבתי שאני נראה לך עמקן. (עיין מקס, עצור כאן חושבים, שם, שם)

מקס
אם אתה לא נפגע
אילו היית בצה"ל וודאי היית מכיר את הביטוי חדל קשקשת ברשת.