| באור פרק כא פסוק ב "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי חנם" לכאורה היה ראוי לומר "כי תקנה עברי לעבד", שהרי רק עתה הוא נהפך לעבד, ומדוע אמר "כי תקנה עבד עברי"? יש לומר, כי בא הכתוב ללמדנו, שאם מתאפשר לאדם לקנות עבד עברי ועבד כנעני, יקדים לקנות את העבד העברי. אל יאמר אקנה עבד שאוכל לעבוד בו לעולם, ולא אקנה עבד שאצטרך לשלוח אותו לאחר שש שנים. ועוד יש להבין, מה המשמעות של המושג "עברי"? יש לומר, כי התורה מכנה את העבד "עברי" ולא "ישראלי", משום שלא רצתה התורה לייחס שם של עבדות על ישראל. ועוד יש לבאר, "עברי" מלשון עובר, כלומר, שם עבדות על ישראל אינו קבוע, מאחר שלאחר שש שנים הוא יוצא לחפשי. וביאור נוסף: התורה רומזת שלא הגיע למצב של עבדות אלא רק לאחר ש'עבר' על התורה ועל רצון ה'. וגם אם מדובר במוכר עצמו מרצונו, מכיוון שהגיע למצב דחוק, הרי הוא לא הגיע למצב זה אלא משום שעבר עבירות, כמו שאמר ר' אמי "אין יסורין בלא עוון". ומעתה גם יובן מדוע הוצרך לומר "עבד", הרי יכול היה לומר "כי תקנה עברי", ואז לא היה מקום לטעות שמדובר בעבד של עברי. אלא בא לרמוז, שעוד לפני שקנוהו הוא עבד, משום שעבר עבירות ונתחייב לשמים. פרק כא פסוק יב "מכה איש ומת מות יומת" בדין זה לא צריך שהמוכה ימות מיד בשעת ההכאה, אלא אפילו מת לאחר זמן מחמת ההכאה, חייב, חוץ ממקרה ש"עמד מחוליו" והבריא. וזו משמעות הפסוק "מכה איש ומת", כלומר, כל זמן שמת מחמת ההכאה, יש דין של "מות יומת". לכן לא נאמר "הורג איש ומת". דין זה דווקא בהורג במזיד, אבל בהורג בשוגג הדין הוא שאינו חייב לגלות רק אם מת מיד. התוספות מדייקים זאת מן הפסוק "ויפל עליו וימות", שמשמע מכאן דווקא כשמת מיד מהמכה. לכן בשוגג כתוב "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו", כלומר, שהרגו בידו. דינים אלו נראים גם מדברי הרמב"ם בהלכות רוצח. פרק כב פסוק י "שבועת ה' תהיה בין שניהם" אם ידע המשביע שהנתבע עומד להשבע לשקר, ובכל זאת השביע אותו, גם הנשבע וגם המשביע ייענשו: הנשבע משום שנשבע לשקר, והמשביע שנתן לנשבע להשבע על כך. פרק כג פסוק כה-כו "ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא" בברכה זו ישנם שלשה דברים: האחד, שיהיה בריא - "והסירותי מחלה מקרבך". השני, ריבוי בנים - "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". השלישי, שיאריך ימים וישלים שנותיו - "את מספר ימיך אמלא". וזולת שלושה דברים אלו אין היכר לברכה, ורק כאשר שלושתם באים יחד, זו ברכה שלמה. פרק כד פסוק יא "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" מה ראה הכתוב להודיע שמדובר ב"אצילי בני ישראל", הרי כבר ידוע שמדובר בזקנים המוזכרים בסמוך? יש לומר, שבא לתת טעם וסיבה מדוע לא שלח ידו בהם, משום שהיו גדולי ישראל. טעם נוסף: לא רצה לערבב השמחה בצער, כי אם היה פוגע בהם, כל ישראל היו מתאבלים עליהם, כי הם היו גדולי ישראל. | אור החיים כלשונו פרק כא פסוק ב אולי שיכוין לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי יקדים העברי, וזה שיעור הכתוב כי תרצה לקנות עבד תקדים לקנות עברי ולא תאמר אקנה עבד שאעבוד בו עד עולם ולא אקנה עבד שאחר שש שנים אשלחנו. וטעם שקראו 'עברי' כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כינה אותו בשם זה. עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע מטעם כי לה' הם עבדים ויצא מתחת ידו בשנה הז'. עוד ירמוז שלא בא לידי מדה זו עד שעבר על התורה והמצות, ומכוון לדבריהם ז"ל (קידושין יד:) כי במכרוהו בית דין בגניבתו הכתוב מדבר, וגם במוכר עצמו מחמת דוחקו שמצינו שאמר הכתוב (דברים טו, יב) 'כי ימכר לך אחיך העברי', גם הוא לא בא לידי זו עד שכבר קדמו לו עבירות, וכמאמר ר' אמי (שבת נה.) אין יסורין בלא עון. עוד דקדק לומר 'כי תקנה עבד עברי' ולא אמר עברי עבד, לרמוז כי קודם שתקנהו עבד הוא, וכאומרם ז"ל (קידושין שם) כי במוכרים אותו בית דין הכתוב מדבר וכבר נתחייב מהשמים. ובזה לא קשה למה הוצרך לומר תיבת 'עבד' שמזה יצא לנו לטעות עבד של עברי עד שהוצרך לפרש פסוק אחר תלמוד לומר 'כי ימכר לך אחיך העברי'. פרק כא פסוק יב פירוש, אין צריך שתהיה המיתה בשעת ההכאה עצמה כמו שתאמר שישחטנו או ישרפנו או יחנקנו שמוציא נשמתו ממנו בידו ממש אלא אפילו מת אחר כך בכח ההכאה חייב אלא אם כן עמד מחוליו דכתיב 'אם יקום'. וחידוש משמיענו מה שאין הדין כן בהורג בשוגג שאינו חייב לגלות אלא דוקא אם מת בידו כדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין ע.) שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא פרכס וקירב מיתתו וכו' עד כאן. וכתבו התוספות כי דוקא בהורג בשוגג אנו דנים דין זה דבהכי תליא דכתיב (במדבר לה, כג) 'ויפל עליו וימות' משמע ליה לאלתר אף על פי שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר יש חילוק בין מיתה לגלות עד כאן, והם דברינו שדייקנו באומרו במזיד 'מכה איש ומת' ולא אמר הורג איש וגו' לומר אפילו הרגו עתה ומת אחר כמה ימים ובשוגג דקדק לומר 'אנה לידו' פירוש שהרגו בידו ממש, וכן משמע מדברי רמב"ם בפ"ה מהלכות רוצח, ולא כן דעת הראב"ד שאינו מחלק יעויין שם דבריו, ואין דבריו נראים בשום אופן בעולם, ואין כאן מקום פלפול הפוסקים. פרק כב פסוק י ירצה כי יש עונש לנשבע ולמשביע אם ידע שהוא רוצה לישבע לשקר ומסכים על הדבר. פרק כג פסוק כה-כו רשם ה' הבחנת הברכה בשלשה דברים. הא' שיהיה האדם בריא להתעדן בטוב ה'. והוא אומרו 'והסירותי וגו'', שזולת זה כל אוכל תתעב נפשם. ב' ירבה לו בנים, והוא אומרו 'לא תהיה משכלה וגו''. ג' שישלים ימיו אורך ימים ושנות חיים, והוא אמרו 'את מספר ימיך וגו''. גם בזה הראה ה' הפלגת הברכה כי זולת ג' דברים אלו אין היכר לברכה, שאם היו האוכלים מועטים ומשוללי הבריאות ושנים מועטות כל שהוא שיתן ה' יספיק ספוק צרכם ונמצא בירך לחמו ומימיו ואין בהבטחה זו דבר גדול אלא באמצעות ג' דברים אלו. פרק כד פסוק יא צריך לדעת למה הוצרך לומר 'ואל אצילי' ולא הספיק לומר ולא שלח בהם ידו והדבר מובן שעל הזקנים וגו' המוזכרים בסמוך הוא אומר. ואולי כי טעם הוא נותן למה לא שלח ידו לצד שהיו אצילי פירוש גדולי ישראל ואילו עשה כן זולתם היה שולח ידו. או על דרך אומרם ז"ל (במד"ר טו) שלא רצה לערבב השמחה כי כל ישראל יתאבלו עליהם לצד היותם גדוליהם ואציליהם, לזה לא שלח ידו. |
