| נשלח ב-15/2/2015 20:31 |
 |
| |
השבת כהתמודדות עם בעיית הרוע
השבת כהתמודדות עם בעיית
הרוע המאמר הבא מבוסס על קשת רחבה של הוגים, מהרב מבריסק (הגרי"ז) ועד א. י. השל, דרך ר' אהרן הגדול מקרלין, הנתיבות שלום והרב א. מ. פייבלזון ('ויבינו במקרא'). הוא כתוב, כמובן, בניסוח שלי, אבל הרעיון עצמו, במגוון צורות, קיים אצל כל אחד מאלו שהזכרתי. (בחיוך: מומלץ לקרוא את המאמר תוך כדי האזנה ל'י-ה אכסוף' בביצוע חיליק פרנק, כאן: https://www.youtube.com/watch?v=yFydNEl9a6A&spfreload=10 ) בין מגוון הדרכים שהצעתי באשכול זה http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3083009&forum_id=1364 להתמודדות אמונית עם בעיות מוסריות בתורה, הצעתי גם את דרך ההתמודדות: "לא יודע איך בדיוק, אבל אני מאמין שזה מוסרי". יש קסם בצורת התמודדות זו, כי היא אינה כרוכה בוויתור על אף אחת מהנחות היסוד (אלוקים טוב; תורה מן השמים; השיפוט המוסרי האנושי בעל תוקף) מלבד על האגו שלי כ"יודע-כל". בעקבות ההשוואה שנערכה לאחר מכן בין בעיות מוסריות בתורה ובין בעיית הרוע כפי שהיא קיימת במציאות, אני מבקש להציב את השבת כמייצגת את דרך ההתמודדות הזו. בעיית הרוע הטרידה את מנוחתם של אנשים ותיאולוגים אלפי שנים, ועודנה קיימת ומטרידה. היא הובילה רבים לאמונה בהתמודדות בין שני כוחות, רע מול טוב, גם במסגרות חוץ-יהודיות וגם בתוך האמונה היהודית. חביבות עלי במיוחד מילותיו היוצאות מן הלב של הרמב"ן על בעיית הרוע: "יש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות, ממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה, והוא הראות בעולם משפט מעוקל, וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה, ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים – אבדו. זה שורש המרי בכל המורדים מכל אומה ולשון" (הקדמה לפירוש ספר איוב, כתבי רמב"ן ח"א, עמ' יט) קישור חזק מאוד בין בעיית הרוע ובין השבת קיים במזמור שיר ליום השבת. מזמור זה פותח בנושא השבת ("מזמור שיר ליום השבת") אך מכאן ואילך לכאורה אינו עוסק כלל בשבת. עיסוקו הוא בבעיית הרוע בלבד. כיצד יתכן שהרוע, הרשע והרשעים, מצליחים ופורחים? המזמור כולו עוסק במתן תשובה לבעיה זו. בקריאה ראשונה נראה שהתשובה היא בעיקר תנחומים שלעתיד לבוא יהיה טוב, אבל אם הוא אכן מנסה לתת מענה לבעיית הרוע, המשמעות היא שהרוע אינו זמני בלבד, אלא כל קיומו אינו אלא כדי להוביל אל הטוב. איך זה קורה – המזמור לא עונה על כך. אך השאלה הגדולה היא: מה הקשר בין הבעיה והמענה עליה – אל יום השבת? מדוע למזמור העוסק כולו בבעיית הרוע ניתנה כותרת שאינה קשורה כלל לבעיה זו אלא ליום השבת? שאלה זו מובילה אותי למסקנה שמחבר המזמור רואה קשר מהותי בין השבת ובין המענה לבעיה. הוא מניח שדווקא השבת מאפשרת לומר שהרוע אינו אלא שלב בדרך אל הטוב. לשם כך נצטרך להתבונן במצוות השבת. טעמה המפורש של מצוות השבת נאמר בתורה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש". בניסוח המקובל, השבת מהווה עדות על בריאת העולם. אך עלינו לשאול האם עדות זו היא עדות לחיוב או לשלילה? שאלה זו תהיה תלויה בשאלה האם העולם הוא טוב או רע. עדות על בריאת עולם רע, היא עדות על חוסר יכולת של הבורא ולא על יכולתו. את התשובה לכך אנו מוצאים בחלק שקל לפספס, בחלק השני של העדות. במצוות השבת אנו מעידים לא רק על בריאת העולם, אלא גם על שביתת הבורא ביום השביעי, לאחר שסיים את הבריאה. "וביום השביעי שבת וינפש". מדוע שבת הבורא? הטעם לשביתה זו – יהא פירושה אשר יהא – נאמר במפורש: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", ואז, ורק אז "וישבות ביום השביעי". כלומר, בעדות זו שאנו מעידים על בריאת העולם ועל שביתת הבורא, אנו מעידים גם על טובו של העולם. משל למה הדבר דומה, לאדם שבנה את ביתו, ולאחר שסיים את כל הפרטים והחליט שעבודתו מושלמת, יצא למרפסת עם כוס בירה וסיגריה. זוהי השבת – עדות על טובו של העולם. במילים אחרות: השבת היא חג ה', חג שקבע אלוקים על טובו של העולם. אנו מוזמנים לחגוג יחד עמו את חגו, את חג העולם ולומר "מזמור שיר ליום השבת", לספר על טובו של העולם ועל בעיית הרוע שהיא אמנם קשה לפתרון, אך אלוקים אומר עליה "והנה טוב מאוד". תאמינו לי, הוא אומר, הכל טוב. בואו לחגוג אתי את טובו של העולם, את טובה של הבריאה. ביטויים לרעיון זה אנו מוצאים במסורת היהודית בכמה וכמה מקומות. אציין שניים מהם. בתפילת השבת עומדים יהודים ואומרים את המילים האבסורדיות הבאות: "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך". אמירת מילים אלו היא אבסורד מוחלט. המתבונן על ההיסטוריה היהודית רואה צבע אחד בלבד – אדום. ההיסטוריה היהודית טובלת בתוך דם יהודי שפוך כמים. ריבונו של עולם, עד הנה עזרונו רחמיך?! לא עזבונו חסדיך?! באיזה דור, מאז חז"ל ועד הקמת מדינת ישראל, יכלו יהודים לעמוד בלב שלם ולומר מילים אלו? האם בדור שחווה את הפרעות בגרנדה? את הפוגרום בקישינב? את עלילות הדם? את האינקוויזיציה? את הגירושים? את מכירת בשרו של רבי עקיבא במקולין או את התור למשרפות של אושוויץ? אך זהו סודה של השבת. אמירה אבסורדית שכזו, הנובעת מתוך אמונה שלמה שהעולם הוא טוב, שהמציאות היא טובה, למרות הרוע הצרוף המתגלה בה, היא אמירה של שבת. רק בשבת ניתן להצטרף לאלוקים ולומר "והנה טוב מאוד". רק בשבת ניתן להביט על ההיסטוריה של העם היהודי ולומר בכנות לאלוקים "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך". ביטוי נוסף אני מוצא במילותיו הנשמתיות של ר' אהרן הגדול מקרלין: "הצל מאחרי לפרוש מן השבת לבלתי תהיה סגור מהם שישה ימים המקבלים קדושה משבת קדשך". ר' אהרן מתחנן ומשורר מעומק לבו על הצלה מאסון נורא – "לבלתי תהיה סגור מהם". אסון זה עלול לקרות ב"שישה ימים המקבלים קדושה משבת קדשך". כיצד מקבלים ימות החול קדושה מן השבת? ומהי אותה קדושה? שוב אנו שבים אל העדות על טובו של העולם. המציאות כולה, שישה ימים, מקבלת את קדושתה מן השבת. המציאות האפורה מעגמומיות, האדומה מדם, הרטובה מדמעות – הופכת באמצעות משקפי השבת למציאות של "והנה טוב מאוד". ר' אהרן הגדול מקרלין מאמין באמת ובתמים כי העדות השבתית על טובה של המציאות מרוממת כל יום מששת הימים ומעניקה לו קדושה, טוב וחסד. כך מהווה השבת דרך התמודדות – ואני מעז לומר: אולי גם פתרון - לבעיית הרוע. איננו מבינים כיצד, איננו מבינים מדוע, אך אנו מצטרפים אל אלוקים ואומרים יחד אתו "כל מה שעשית – טוב מאוד".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2015 20:50 |
|
| |
חז"ל לכאורה עמדו על הבעיה ונתנו לה תשובה ע"פ דרכם מזמור שיר ליום השבת - ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. יש כאן גם הרבה קבלה על שבת, סוד השבע ועוד והמשכיל ידום. (ובפרט המשכיל שלא יודע כלום בקבלה)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/2/2015 23:01 |
|
| |
איך קוראים את דברי חז"ל, זה באמת מעניין.
אפשר לקרוא את זה כך: כל המזמור הזה לא מדבר בכלל על העולם שלנו. העולם שלנו רע והמזמור מדבר על עולם אחר ("חיי העולמים").
ואפשר לקרוא את זה כך: השבת שבעולם הזה היא דוגמא לשבת המוחלטת, שבה יתגלה כל הטוב שעכשיו נראה כמו רע (או יתברר למה הרע היה נצרך בשביל להגיע אל הטוב). עולם הבא הוא הרי בסוד טעם העץ כטעם הפרי, ואין דורשין בשלושה וכו'. והמשכיל ידום :)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/2/2015 23:55 |
|
| |
חזק קשה להגיב על טיעןן שמסתמך על האבסורד, אבל אחרי קריאת אשכולו של ייתכן על הרוע בעולם יש בו משהו מנחם. לעניין מאמר חז"ל, פשוט שכוונתם שהשבת בעולמנו היא דוגמא לעוה"ב, אך מעולם לא חשבתי שהכוונה להבנת הרע כטוב אלא לעניין המנוחה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2015 01:08 |
|
| |
ברור שכוונתם ע"ד הסוד הנ"ל בגלל ההקשר (בשבת היו אומרים...) ואחרי שחזק העיר את תשומת לבנו לתוכן המזמור ברור גם שכוונתם לטוב הגנוז לצדיקים בעוה"ב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2015 09:36 |
|
| |
נחמד,
ענין המנוחה בעולם הבא הוא פרט.
קודם כל, אני הולך לשיטת רוב הראשונים שעולם הבא הוא כאן ולא בעולם הנשמות. רק כדי להבהיר את הדברים.
העולם הבא מבטא טוב מושלם, שזה כולל דעה את ה', מנוחה שלמה, ביטול המושג תלמיד ורב ועוד. השבת היא ייצוג של העולם הבא בעולם הזה, על ידי הרעיון שהיא מבטאת שהעולם הוא טוב, למרות שהוא לא נראה כזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2015 16:32 |
|
| |
בורא העולם יכל היה לנוח ביום השביעי כי סיים את בריאת השמש והירח החיות הצמחים והאדם.
רק על הבריאה הזאת נאמר טוב מאד.
אבל מה הקשר לרוע שבעולם?
על הרוע הזה לא נאמר שהוא טוב מאד.
אין תימוכין לכל הרעיון שלך.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2015 20:29 |
|
| |
זו דוגמה אחת מרבות לדרך בה אנחנו חוזרים ומבקשים להתאים את העולם לשאיפותינו, דבר שאף פעם לא עלה בידינו, והשבת גם היא אינה מסיעת בדבר.
'וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד' משמעותו שהעולם כמות שהוא נעשה הוא טוב מאד בעיני האלהים. העולם הזה, בו נברא אדם בצלם אלהים, עתיד במהרה להכיל את הרצח הראשון ואת השמדת החיים על הארץ. זה העולם בו רעידות אדמה ושטפונות הרי געש ולבה שורפת ואסטרואידים משמידים ומגפות ומלחמת הכל בכל. האלהים מתבונן בכל זה ומוציא משפט 'והנה טוב מאד'. זה העולם בו אפשריים חיים ובו ניתן לאותה בריה ביולוגית עלובה להתעלות בנפשה. כל היתר הם מילים בלבד.
המציאות אינה קדושה. אף יום ואף לילה באותה מציאות אינם קדושים. הסמבטיון אינו נח בשבת, גם לא פגעי הטבע. קדושה היא משמעות שאנו מלבישים על אותה מציאות, למרות מה שהיא.
שאלת הבריאה והשבת מציבה שאלה תאולוגית עתיקת יומין. מה ארע לו, לאלהים השרוי בנצח, אשר בנקודה מסוימת החליט לברא עולם. האם ישן עד אז והתעורר לפתע? ומדוע זה החליט לשבות? האם התעייף ונזקק למנוחה? האם בכלל ראוי לאל שישבות?
עודד
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2015 20:50 |
|
| |
עודד, אתה מעלה דרך חדשה לשבת כהתמודדות עם בעיית הרוע: אולי אלוקים נהיה עיף והחליט לנוח, ומאז הוא ישן ולא שם לב לרוע..
|
|
|
|
| נשלח ב-17/2/2015 21:45 |
|
| |
| 932woland כתב: |  | | 'וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד' משמעותו שהעולם כמות שהוא נעשה הוא טוב מאד בעיני האלהים. העולם הזה, בו נברא אדם בצלם אלהים, עתיד במהרה להכיל את הרצח הראשון ואת השמדת החיים על הארץ. זה העולם בו רעידות אדמה ושטפונות הרי געש ולבה שורפת ואסטרואידים משמידים ומגפות ומלחמת הכל בכל. האלהים מתבונן בכל זה ומוציא משפט 'והנה טוב מאד'. |
|
אתה יכול להסביר איך זה אפשרי? איך אפשר להוציא על העולם הזה משפט כמו "והנה טוב מאוד"?
(אני מאוד נהנה מההערות הפסיכולוגיסטיות שקובעות נחרצות כי עמדה פלונית מגיעה משאיפה אלמונית וכן על זה הדרך. רק שזה נורא מזכיר לי את אלו שטוענים שאנשים לא מאמינים כי יש להם "תאוות". זה כ"כ נחמד, מלבב, מכיל ומקבל, עד שאני מוצא את עצמי מתלבט אם להגיב ובסוף כותב את השורות האחרונות שקראת-בסוגריים)
|
|
|
|
| נשלח ב-19/2/2015 22:46 |
|
| |
אריאל, אין כאן שום פרשנות חדשה. אם אנחנו תופסים את האל כמה שתמיד בפועל, כלומר שאין בו איזה פוטנציאל, יכולת לדבר שלא התממש אצלו, מה שנתפס כחיסרון, או אז שינה או מנוחה הן מגרעות. כל רצוני הוא להדגיש עניין אחד חשוב. אין אצלנו מחשבה תאולוגית שיטתית, ודאי לא בתורה ואצל חז'ל. הם לא עוסקים בפילוסופיה שהיא מקצוע זר לנו ולדרך החשיבה שלנו. ענינם הוא הזיקה של האדם לאלהיו, ולשם כך די להם ב'משל למלך', או בראית האל כאב.
חזקואמץ, לא היו בדברי הערות פסיכולוגיסטיות אלא הם נובעים מהשאיפות המהותיות ביותר לאדם בכלל. האדם מכיר בהיותו יצור סופי, מוגבל, אלים, נתון לחסדי טבע רב עוצמה והרסני. מאידך הוא יצור בעל תבונה, יכולת מעשה, הכרה ודרישה מוסרית, ושאיפה חזקה לפרוץ את הסופיות והמגבלות שלו, גם לדרוש צדק. ההערה בה פתחתי את דברי : דוגמה לדרך בה אנו מבקשים להתאים את העולם לשאיפותינו. – לא הייתה מכוונת ללעוג, אלא לבטא את אותה שאיפה אנושית חזקה לפרוץ את הגבולות בתוכם האדם כלוא, ואת ההכרה כי הדבר בלתי אפשרי, את הטראגיות של הכרה זו. דוגמה מאד יפה לעניין האנושי הזה תוכל למצא בשתי הפיסקאות הפותחות של המבוא למהדורה הראשונה של 'ביקורת התבונה הטהורה' של קאנט, ובפרק הראשון של 'תורת המתודה הטרנסצנדנטאלית' שהוא החלק השני של אותה 'ביקורת', בה נזקק קאנט לאיזכור אותו מגדל בבל, כסמל ליומרה האנושית שאי אפשר לה להיות מושגת.
לשאלתך, כיצד אפשר לכנות את העולם הפגום הזה כעולם טוב מאד, אוכל להשיב כי צריך לשנות את נקודת היחוס גם להבין אחרת את המושג 'טוב'. העולם לא נועד להיות גן העדן והאדם לא נועד להיות דייר אותו גן העדן. זה עולם ראלי אשר התמדת קיומו הוא ביטוי לטובו של האל, לפי שהעולם אינו הכרח המציאות, ואפשר היה שלא יהיה קיים. העובדה כי העולם מתקיים, לא כנס אלא על פי טבעו, מעידה על הראליות של העולם ועל טובו של האל.
עודד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/2/2015 11:20 |
|
| |
עודד
"לשאלתך, כיצד אפשר לכנות את העולם הפגום הזה כעולם טוב מאד, אוכל להשיב כי צריך לשנות את נקודת היחוס גם להבין אחרת את המושג 'טוב'. העולם לא נועד להיות גן העדן והאדם לא נועד להיות דייר אותו גן העדן. זה עולם ראלי אשר התמדת קיומו הוא ביטוי לטובו של האל, לפי שהעולם אינו הכרח המציאות, ואפשר היה שלא יהיה קיים. העובדה כי העולם מתקיים, לא כנס אלא על פי טבעו, מעידה על הראליות של העולם ועל טובו של האל."
אני מסכים מאוד לדבריך אלו, ומשכך אשאלך שאלה - שאני מתלבט בה באמת - ואולי כדאי לפתוח לזה אשכול עצמאי - מי שהחליט שה'יש' הוא טוב? אולי ה'אין' הוא טוב וה'יש' הוא רע?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 00:11 |
|
| |
עודד,
לפי דבריך האחרונים, אלוקים העניק את הציון "טוב מאוד" לעולם על כך שהוא - העולם כפי שהוא - קיים ובכך מעיד על הראליות של העולם ועל טובו של האל.
ראשית, לפי דבריך, לאחר הבריאה אלוקים לא היה יכול להעניק ציון אחר לעולם... שהרי לאחר שאלוקים ברא את העולם הוא בהכרח קיים כפי שהוא. בכך בעצם הפכת את האמירה הזו לחסרת משמעות.
שנית, איך בדיוק העולם כפי שהוא מעיד על טובו של האל? הוא בפירוש לא מעיד על כך. האדם יכול להאמין שלמרות המציאות הבעייתית והפגומה - האל טוב. אני בהחלט תומך בכך. אבל לומר שהעולם מעיד על טובו של האל? ממש לא.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 00:26 |
|
| |
אליקים, השאלה מצוינת. שבו כמה אנשים יחד ואל תוציאו הגה, אל תשלחו מבטים ורמזים. זה מעיק. שב בחדר בעל בידוד אקוסטי, לא תשמע כלום. זה מעיק. נסה לדמות את עצמך נמצא לבדך בחלל הבין כוכבי, ריק, קר,נטול כל הקשר, כל נקודת יחוס. זה מפחיד. כמובן המוות, האין המוחלט הבלתי נמנע, המפחיד מכל. האין, הריק, אלו יוצרים אימה. ['אימת הריק' הוא גם מושג באומנות המבטא פחד מפני שטח ריק, והנטיה למלא את כל המשטח בגופים]. יש נטיה חזקה, שאיפה, אל היש המוחלט, המלא, הטוטאלי, הנצחי, הבלתי תלוי, האמתי, הודאי. אולי קיימת תרבות אנושית אחרת במזרח, אשר בה הריק, האין, אינו מאיים על חבריה. אבל בתרבויות המערביות הם מאיימים.
עודד
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 00:44 |
|
| |
חזקואמץ, השאלה שלך אשר העסיקה תאולוגים רבים לאורך הדורות, נובעת מן הפרוש הרגיל של המושג 'טוב' כבעל מובן אתי, מוסרי. אבל קיימת תפיסה אחרת של המושג 'טוב', הקושרת אותו למובן האונטי, ישותי. העובדה שנבראה תולעת בבוץ אין לה שום משמעות מוסרית. התולעת הזו אינה עושה דבר טוב או רע. אבל היא קיימת. הקיום שלה עדיף על פני ההעדר שלה. לכן נאמר 'כי טוב' לגביה, 'טוב' במובן האונטי.
האדם שניסח את הדבר ניסוח עיוני היה אפלטון בדיאלוג 'טימאיוס' על בריאת העולם. לדעתו הסיבה המכרעת לבריאה של העולם הוא היותו של האל טוב וחסר צרות עין. לכן רצה שהעולם יהיה שלם במה שיכלול את כל מה שבאפשר, ויוכל לשאת את עצמו לבדו להתקיים לתמיד. המשפט הזה הוא אחד המשפיעים ביותר בתולדות המחשבה המערבית.
עודד
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2015 01:49 |
|
| |
אם כן למעשה אתה אומר: 'ה' הוא לא טוב, הוא משהו אחר שאני החלטתי לקרוא לו טוב.' זאת ללא ספק התמודדות קלה עם בעיית הרוע.
תוקן על ידי אריאל73 ב- 22/02/2015 01:50:33
|
|
|
|
|
