מנצפ"ך שכחום וחזרו ויסדום. איך שכחום?

בבלי מגילה ב:-ג. "אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא מנצפ"ך צופים אמרום ותסברא והכתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ועוד האמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין אין מהוה הוו ולא הוו ידעי הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה ואתו צופים ותקינו פתוחין באמצע תיבה וסתומין בסוף תיבה סוף סוף אלה המצות שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה אלא שכחום וחזרו ויסדום".

ישיבישעאר
האם תרצת את קושיתו של ת"ט?

ככל הידוע לי, בכתב העברי העתיק לא היו בכלל אותיות סופיות. בכתובת תל זית (המאה ה10 לפנה"ס) מופיעות 24 אותיות - 22 הידועות והסימן w, וכן הסימן הזה I פעמיים. (ואולי הסימנים הלא ידועים הם גרסאות של אותיות סופיות שנשכחו מאתנו? אבל הw מופיע בין ט לי והII ליד הקרשת.)
האותיות הסופיות דומות מאד למקבילותיהן הרגילות בכתב הארמי הקדום. (פרט למ' ארמית שנראית כמו מ' פתוחה עברית ונ' ארמית שנראית בערך כך <) טוענים שהסופרים היהודים שכתבו באותיות ארמיות כופפו את האותיות שבאמצע המילה לשם הקלת הכתיבה.
אמנם אין כאן ראיה כי אפשר לפרש כך: היו אותיות סופיות שנעלמו לפני המאה ה10, (אולי האותיות המוזרות מתל זית הן שריד אחרון שלהן) בימי עזרא בחרו הנביאים ליצור אותיות סופיות כדי לחדש את המסורת. לצורך כך הם שינו את מנצפך הלא סופיות ממראן בכתב הארמי ויצרו את המצב המוכר לנו.

השומרונים, דרך אגב, אומרים שעזרא 'החליף את 22 אותיות שבהן ניתנה תורה ב27 משלו' (הכרוניקה השומרונית)

בהמשך לאריאל
צריך לזכור גם שבערבית לכל אות יש אות סופית, ובעצם הבדל בכל מקום במילה. זהו בעצם כתב רהוט, שבו האותיות מתחברות ולכן משתנות בהתאם. כדאי לבדוק את עניין הסופיות גם במערכות כתב שמיות אחרות. די ברור לי שבכתב האשורי נשארו פשוט שרידים של זה.

אתה דוקא מחזק את הצד שאכן היו בכתב העברי העתיק אותיות סופיות. אם בשתי שפות שמיות יש אותיות סופיות סביר יותר ששתיהן שימרו נוהג מהפרוטו שמית הקדומה, ואם בכתב העברי העתיק אין אותיות סופיות הגיוני לומר שנוהג זה אבד וסופרים קנאים למסורת הקדומה חידשוהו.
(כי) בארמית עתיקה אין, ככל הידוע לי, אותיות סופיות. והארמית העתיקה היא היא הכתב האשורי ש'עלה מבבל', בפיניקית יש אותיות שנכתבות בצורות מתחלפות - למשל ת' יכולה להיכתב כ+ או כx. ביוונית עתיקה (שהגיעה מהכתב הפרוטו כנעני) יש אות סופית אחת - סיגמא.
ואשר לשאלת פותח האשכול, לי נראה שיש ממש בדברי ישיבישער, נאמר זאת כך: בראשית ניתנה תורה עם אותיות סופיות. בהמשך התרשלו הסופרים בכללי הסת"ם ונהגו לפזר אותיות סוףיות ושאיןנ כרצונם. לבסוף שבו הצופים והנהיגו מחדש את הכלל הנוקשה - ם רק בסוף מילה. מ ביתר המקומות.
אם כן, ההתרשלות היתה בהל' סת"ם ולא בהעתקה.
כמובן שאין הכרח כדבריו ויתכן שהיו רק מעט ספרים שמורים במקדשים עם העתקות זורמות בכיף, אבל ראיה אין כאן.

תוקן על ידי אריאל73 ב- 27/02/2015 00:06:15

אריאל
שאלתי יוצאת מהנחה שהתרשלות כללית בס"ת היא דוחק ובפרט שהיו ספרים "מיוחסים" כספר המלך  ובמקדש
ישיבי
זו הוו"א בגמ' בשבת שנדחתה ב"אלא") שאף לא הובאה בגמ' במגילה

ומיהם הצופים?
 "משם ר' מתיה בן חרש אמרו: מנצפ"ך הלכה למשה מסיני. מהו מנצפ"ך: ר' ירמיה בשם ר' שמואל ר' יצחק: מה שהתקינו לך הצופים. מאן אינון הצופים? (= מי הם אלו הצופים?). מעשה ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הוועד ונכנסו התינוקות. אמרין איתון: נעביד בית וועדה דלא יבטל (= אמרו התינוקות: בא נעשה בעצמנו בית ועד שלא נתבטל מלימוד תורה). אמרון: מהו דין דכתיב מ"ם מ"ם, נו"ן נו"ן, צד"י צד"י, פ"ה פ"ה, כ"ף כ"ף? ממאמר למאמר, מנאמן לנאמן, מצדיק לצדיק, מפה לפה, מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה. וסיימו אותן חכמים ועמדו כולן בני אדם גדולים. אמרון: ר' אליעזר ורבי יהושע הוון מנהון".

שכחתי להזכיר שבאנגלית מודרנית, נינתה של היוונית העתיקה ובת נינתו של הכתב הפרוטו עברי/כנעני, כל האותיות הן מנצפ"ך, אלא שבמקרה זה הן משתנות מראש המילה לגופה. וכמדומני שכן הוא בקירילית, אותה יצר קיריל הקדוש במאה התשיעית על בסיס יוונית עתיקה.

אם אתה מדבר על קפיטל לטרס, הרי שמדובר על תופעה מאוחרת מאוד. בעצם מדובר בגופן שונה של הלטינית שהתפתח במהלך השנים, כאשר מתישהו החלו להשתמש בשני הגופנים, כאשר הצורה השונה מבטאת דבר נוסף.

יש, ומה מקור התופעה בכתב הקירילי?
תלמיד, "שאלתי יוצאת מתוך הנחה שהתרשלות כללית היא דוחק"
הרי גם אתה מוביל לכיוון של התרשלות, השאלה רק מהו היקף ההתרשלות.
להזכירך, אנחנו לא דנים מה היתה המציאות ההיסטורית בזמן המקרא אלא מה היתה המציאות בזמן המקרא לדעת הגמ'.

באפשרות שאני מציע לא היתה התרשלות. הוחלף כתב בעל אותיות סופיות לכתב שאין בו סופיות ולאחר זמן הוחלט לטעת גם בו סופיות.
(למען האמת איני אוהב לתפור את המציאות לפי הגמ')