צטוטים אקדמיים של חוקרי מחשבת ישראל המעידים על בורות מוחלטת

נניח לרגע כי רחל אליאור פישלה בגדול. לא הבינה את הנקרא, לא ערכה השוואת פרושים והתיחסויות וכתבה מאמר של שטות. מעשה שכזה ראוי לביקורת חריפה מאד. מצפים מאדם בעל תפקיד המעניק הכרה בסמכות מחקרית, שידע לקרא ולהבין היטב, שיהיה בקיא במקורות, ושידע לכתוב מאמר מנומק העומד בפני ביקורת. האם כישלון חריף בתוך רצף עבודות טובות הופך את החוקר להתגלמות ה'בורות המוחלטת'?

אני חושש שיש כאן אמירה אחרת המבקשת לטעון כי שם, במוסדות האקדמאים, החוקרים אינם מסוגלים לקרא כראוי, לרדת לעומקם של דברים. הם בורים בהכרח. כי שם חסרה האמת המוחלטת הנתונה בודאות. שם חסרה איזו 'רוח קודש' המשרה סמכות ומוסרת את המפתח לתיבת האמת, וחסרה, כמובן, האמונה הנכונה, אשר רק היא מאפשרת קריאה ולימוד, ושתיהן אפשריות רק במוסדות לימוד מסוימים, ורק בדרכי הלימוד הנהוגות בהם.
עודד

עודד וולאנד

אני מסכים כי על סמך טעות של חוקר אי אפשר לפסול את כל עבודתו, ועל סמך בורות ושטחיות של חוקר אי אפשר לפסול את כלל החוקרים.

אם החוקרים אינם עומדים בביקורת - המחקר, המתודולוגיה, מה הם אשמים?

אמנם הסיפא של דבריך, לדעתי נכונה. ואסביר:

ניקח לדוגמא סוגיה תלמודית. התלמיד חכם עשוי לפרש אותה לפי הנחות יסוד מאוחרות ולכן להתעלם מן ה"פשט ההיסטורי" שלה.

יש לזה דוגמאות כבר אצל חז"ל, שמשנים פרשנות פשוטה של סוגיה לפרשנות שמעניקה לה משמעות חדשה.

דוגמא לדבר היא מאמרו של רב

פרופ' מאיר בר אילן:
''בתקופה זו חל בחברה היהודית שיפור בידיעת הקרוא והכתוב, עם הגידול במספָּר ההולכים לבית הספר, ושיפור זה נתן את אותותיו בחברה שהפכה להיות סמוכה יותר על האות הכתובה (חברה ליטראטית). דוגמה מובהקת לכך יש לראות גם בדרישת חברה זו מחבריה (תוספתא מגלה ב,ז מהד' ליברמן עמ' 349): 'הכל חייבין בקריאת מגלה', היינו שיהיה כל אחד מהגברים בעל יכולת קריאה,דרישה שאין לה דוגמה במקרא''

מתוך: נישואין ושאלות יסוד אחרות בחברה היהודית בעת העתיקה, קתדרה 121 (תשס''ז) עמ' 23-52, מובא באתר שלו