על בורות וידיעה

בלשון חכמים שדה בור פירושו שדה שאיננו חרוש ואיננו זרוע, ובלשון השאלה המלה בור מורה על אדם ריק מכל דבר, כזה שאפילו בדרך ארץ אינו בקי, והמלה בורות מורה על ריקנות, סכלות, שטות. בלשון העברית החדשה המלה בורות מורה על נבערות מדעת, חוסר ידיעה.

אמרו חז"ל: דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית. מחד, אם דעה (אמתית) קנית, מה חסרת, שאינך בור. ואם דעה חסרת, מה קנית, שהרי הינך בור. מאידך, אם אתה סבור שדעה קנית, משמע שחסרת מה - מדת ענוה, ואינך אלא בור. אולם אם יודע אתה כי דעה חסרת מה קנית, ואינך באמת בור.

יסוד הבורות - דעתנות, דעות משובשות המבוססות על דברים (הנחות, ידיעות, סברות) שאיננו באמת יודעים (את אמתותם).

יסוד הדעת ענוה, לדעת מה באמת אני יודע ומה אינני יודע.

ירוחם,

מה ההבדל בין בור-עתיק לבור-מודרני?
בור עתיק הינו זה שאיננו יודע מה שידעו חכמי הדורות שלפניו.
בור מודרני הוא זה שאיננו יודע מה שכתוב היום בעיתון.

ירוחם,

משה רבינו ורבי עקיבא אולי לא היו מבינים לא מעט דברים ממה שלומדים כיום בבתי מדרש ואפילו היו תמהים למשמע חלק מהדברים, השאלה האם תלמידי הישיבות מבינים כראוי את תורתם של משה ושל רבי עקיבא ותלמידיו?

מ

מדברי הרב יצחק יעקב ריינס:

"נניח, כי יש שעור לדקות המושג, כמה שיש ביד שכלו של האדם להשיג. כי כל מושג שהוא יותר דק, יש יותר להעמיק בשכל, כאלו המושג הוא עמוק וקשה לראותו. כך אנו אומרים על מושג דק שהוא מושג עמוק ואין ביד השכל להשיגו. והרי זה העדר הכח האנושי ומה יועיל אחוד הכחות? ואם יש אחד המחונן בשכל מצויין ובלתי רגיל, עד שבכח שכלו להשיג גם את המושג הדק, הוא לבדו יכול להשיג בלי עזרת אחרים.

אולם האמת היא, כי כל מושג עיוני הוא רב הגוונים ויש בו פנים לכאן ולכאן והרבה יש לחקור כדי להעמיד את החקירה על בסיס נכון ולהוציא את הכוונה האמתית. ולפי שאין דעותיהם של בני האדם שוות, לכן אם יתרבו החוקרים יראה כל אחד מתוך מבט-שכלו איזה צד מהצדדים המרובים וכל אחד ישתדל להעמיד על דעתו. וכדי שיהיה בכחו לצדד בזכות דעתו יתאמץ לחקור ולעיין בדבר ועל-ידי כולם יתבררו כל הספקות וכל חלקי העיון ותצא המסקנא ברורה כשמש. ולכן אחדות אנשים בנוגע לדבר שכלי הוא אמצעי כדי שיתברר ויתלבן הדבר. והבירור הנעשה על ידם הוא מצד הניגוד הטבעי, או אי-השויון, שיש בשכלי בני-האדם. והתועלת היוצאת מאחדות השכלים היא לא מצד ההשגה, שרבים ישיגו מה שלא השיג היחיד, אלא מצד הבירור, כי על-ידי האיחוד מתברר הדבר. אולם אם המושג הוא דק מאד שקשה להשיגו, לא תועיל האחדות.

וזוהי כוונת המאמר: "בנוהג שבעולם משוי שקשה לאחד נוח לשניים, קשה לשניים נוח לארבעה, או שמא משוי שקשה לס' ריבוא נוח לאחד? כל ישראל עומדין לפני הר סיני ואומרים: ,אם יוספים אנחנו לשמוע' (דברים, ה, כב)  ומשה שומע קול הדבור עצמו וחיה" (ויקרא רבה, א). כיון שהיה בזה עומק המושג וקוצר המשיג לא הועיל גם האיחוד של ס' ריבוא. ורק משה, שהיה במעלה היותר עליונה, הוא לבדו יכול היה להשיג."

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37970&st=&pgnum=543&hilite

נישט,

לדברי הרמב"ם, שורש הבורות היעדר מעלות שכליות ומעלות המידות וקניית הדעות. כלומר, לפי הרמב"ם בורות זו אוולות, כנאמר במשלי: חכמה ומוסר אוילים בזו. ופירש רבי יוסף קמחי: חיי שעה אצלם חשובים מחיי עולם, אם יטרח בדבר ולא יהנה מיד, יחשוב כי בחנם טרח והיה לו להתבונן בזורע התבואה שלא יהנה מידיעו מיד אלא אחר זמן ארוך.

להבדיל, יראת ה' ראשית דעת. ואמרו חכמים: מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא, שנאמר עקב ענוה יראת ה'.



 

דרך אויל ישר בעיניו. פירש רבי יוסף קמחי: ולא יקבל עצה מאחר; החכם הוא שומע לעצה בעבור כי עצת אדם לנפשו ונוטה לתאותו ואינה שקולה בשקול הדעת; ועצת אדם אחר שאין תאותו בדבר ישקלנה במאזני צדק; על זה אמר בשיר: עצה שאל מכל זקן וכל נער / יש עת אשר תמצא עצה באיש בער.

צריך להיות בפירוש ר"י קמחי: שלא יהנה מיגיעו וכו'. כי בד"כ בורות נובעת מהיעדר יגיעה, כך שהאדם סבור בטעות שדעתו השטחית צודקת, וזה נקרא דעתנות. אדרבא ככל שאדם מתוקן יותר, כן הוא משתדל שתלמודו יהיה פרי יגיעה, שנאמר אשר פריו יתן בעתו.
 
על-כן יסוד המושכלות והמידות והדעות הינו: משה קיבל תורה מסיני.

משה קיבל תורה מסיני.

מושכלות: משה קיבל, שהיה כלי ראוי לקבלת התורה.
מידות: מסיני, השפל מכל ההרים.
דעות: תורה.