הרהורים על 'קולו של הדור'

[למראה,

כתבת - "הנשים (האלו) לא נכנסות לבית המדרש אלא פותחות כזה לעצמן"

האם הן יכולות להכנס אל בית המדרש (הקיים)?!
במקומות בהם הן יכולות לעשות זאת, ובבתי מדרש מעורבים לכתחילה (כאידיאולוגיה וכפרקטיקה) אני לא מצאתי שום הבדל בין נשים לגברים ובין דרכיהם הלימודיות.
להבנתי, הרבה ממה שקרוי "קול נשי" בתחום של לימודי גמרא והלכה ומקורות יהודיים בכלל נובע מגרונות שבאים "מבחוץ" למסורת המוכרת (באותם בתי מדרש). קולות אלה שונים בגלל שהם לא עוצבו באותו "בית מלאכה" למדני ולא בגלל שיוצריהם הם בעלי כרומוזומים כאלה ואחרים.]

איך התגובות שלכם קשורות איכשהו למה שנחמד כתב?
מישהו כאן התכוין לתקוף את הכרומוזום הנשי?
נחמד דיבר על תופעה מוגדרת ומסויימת שמצויה אצל קבוצת 'הקוראות הנשיות' ועובדת היותן נשים אינה קשורה לנושא יותר משקשורות אליו תגובותיכם

אמשלום

ראשית תודה על תגובתך, רציתי מאד לדעת מה את חושבת על העניין.

אם הבנתי אותך, את מסכימה לגבי הנשים האלו שהן לא בתוך בית המדרש*, רק הדגשת שאין מדובר בעניין מגדרי אלא בסביבה מחשבתית אחרת. אני מסכים שישנן נשים בתוך בית המדרש, ונחמה ליבוביץ שהזכיר ירוחם היא דוגמא נהדרת, ואני גם מסכים כמובן שישנם גברים מחוץ לבית המדרש.
בעצם כל מה שרציתי הוא לומר שאין בתוך בית המדרש 'קול' חדש, אלא רק מחוץ לו. מי שנמצאת בתוך בית המדרש, לא יוצרת משמעות נשית לתורה ולהלכה.

*בשם התואר בית המדרש, כוונתי למובן הכי רחב שלו. כולל בתי מדרש חרדיים דתיים וגם וירטואליים, ההגבלה שמגדירה אותו היא, שכל מי שנמצא בתוכו מנסה להבין מה כוונת הכותבים המקורית, גם אם הוא מפרש אחרת מן המקובל ומעלה שיקולים נוספים, אך לא מנסה להחיל את מחשבותיו המודרניות על הכותבים בניגוד לדעתם. 
אינני יודע אם יש אפשרות להגדיר זאת פורמלית, אך יש פעמים שאני חש שהדברים מלמדים אותי על התורה שלי ומשנים את הבנתי בתורה. (=אני מבין מה כוונת חז"ל יותר נכון) ויש שאני חש שהדברים נכונים ומעניינים אך הבנתי את התורה לא תשתנה כי הדברים לא עסקו בה. (=חז"ל לא התכוונו לזה בוודאות)

[למראה,

אני מסכימה שנשים בעיקרון אינן חלק מ"בית המדרש" המסורתי (האם אתה זקוק להסכמה שלי? זו עובדה היסטורית, סוציולוגית ודתית ידועה). אני לא חושבת שיש נשים בתוך בית המדרש הזה בכלל (נחמה ליבוביץ ז"ל היא דוגמא יחידאית והיא - באופן מובהק - לא עסקה, או לפחות לא התפרסמה בעיסוקה בעיקר החומר האינטלקטואלי השייך ל"בית המדרש המסורתי", קרי: תלמוד והלכה). לכן, באופן מובנה, הקול שלהן הוא "חיצוני", במובן זה שלא עוצב והובנה ע"י תפיסות מסורתיות של לימוד (כמו למשל - מה מגדיר לימוד "נכון" או "ראוי", מהי הדרך היחידה להבין את התלמוד וכיצד "נכון" לקרוא הלכה ולפסוק אותה). היום ישנם בתי מדרש לא מעטים לנשים, בהם יש ניסיון להחיל את דרכי הלימוד המסורתיות, ובמידה רבה זה גם עובד, אלא שגם נשים אלה (ברובן, כך נדמה לי) לא גדלו במקומות אלה והן מגיעות אליהם עם משא מסוים מחייהן וניסיונן בתחומי לימוד אחרים (שלא כמו אצל מרבית הגברים, שגדלים ומתבגרים בתוך מסורות הלימוד האלה ולכתחילה דרכם הלימודית מתעצבת בהם). לכן, במקרים רבים, "קולן" בכ"ז שונה מזה של גברים מאותה קהילה/הקשר תרבותי. אבל כן, אני לא חושבת שזה עניין ביולוגי.
אני גם חולקת עליך לגבי ההגדרה של "בית מדרש". אני לא חושבת שדרך הלימוד המכונה "מסורתית" ניסתה להבין קודם כל את כוונתם המקורית של הכותבים (למשל של התלמוד או של פסקי ההלכה לאורך הדורות). מובנה בתוך הקריאה המסורתית הוא הניסיון להפוך את המקורות לרלוונטיים ובעלי משמעות ללומדים, גם אם הם חיים בארץ אחרת ובדורות אחרים. היחידים שאולי מנסים להבין את "הכוונה המקורית" הם חוקרים אקדמיים מסוג מסוים (ואגב, דווקא עולם המחקר האקדמי מהווה פעמים רבות "שער" לנשים להיכנס אל בית המדרש, וכשהן נכנסות לתוכו יש להן כבר משא של דרכי לימוד אקדמיות וגם זו סיבה לכך ש"קולן" שונה משל מי שלא עשה מסע זה). מי שבוחן "צוויי דינים" בכל סוגיה הלכתית אינו עושה כך בגלל שלזה התכוונו האמוראים, אלא בגלל שזה הגיוני בעבורו ומאפשר לו "להתחבר" (אני לא אוהבת את המילה הזו אבל אין לי אחרת כרגע) למקורות ולשמרם כרלוונטיים ובעלי משמעות בעבורו. הדבר נכון גם לשיטות לימוד אחרות שנתפסות כמסורתיות ולגיטימיות בבתי המדרש המסורתיים. ומה ההבדל בין זה ובין קריאה פמיניסטית, ספרותית, רוחנית או כל קריאה אחרת הנפוצה בימינו? כולן מחילות על המקורות שיטות מחשבה והגיון הנובעים מן הקוראים ולא מן המקורות עצמם.
הדגש שלי אינו על התוצאות או המסקנות של הקריאות השונות, כיוון שלדעתי היחס אליהן - ראויות או לא ראויות, לגיטימיות או לא לגיטימיות וכו' - מושפע בעיקר מטעם אישי (ומעוצב פעמים רבות באמצעות כוחות פוליטיים - במובן הרחב של המילה - בתוך הקהילה). השיטה, בכל אופן, זהה בכל המקרים. 
נקודה אחרונה: בתור מי שמעולם לא הייתה חלק מבית המדרש המסורתי, אין לי שום בעיה עם קולות "חיצוניים". אני חושבת שהם היחידים שיכולים להרחיב את הדעת ואת ההבנה. הם מאפשרים התבוננויות מחודשות בחומר שנראה מוכר לעייפה, הם מאתגרים את ה"ידוע" ואת ה"בלתי יעלה על הדעת" הכ"כ מסוכנים לצמיחה אינטלקטואלית (ורוחנית) אמיתית, ובמובן זה אף לתלמוד תורה אמיתי (שמשמעו, להבנתי, הוא להשאיר את התורה חיה ונושמת ובועטת תמיד). הם מערערים ויוצרים אי-נחת ולכן מאפשרים תנועה והתפתחות. בלי קולות אלה, כל מה שתשמע הוא צלילי ההתבוססות בבוץ בן אלפיים שנה.]

המאמר של שהרה בלאו

לא מעט רגעים נדירים היו אמש (מוצאי שבת) במופע ההשקה של אמנית הקול, ויקטוריה חנה - אבל מעל כולם התבלט הרגע האחד ההוא, שבו פנתה אל הקהל, ציינה שאת השיר הבא היא איננה בטוחה איך בדיוק אמורים לשיר במועדון, כי אחרי הכל, מדובר בברכה אינטימית שכל אדם אומר לאחר צאתו מהשירותים, ואז פצחה בביצוע מוזיקלי, טורד שלווה, מופרע לחלוטין ומזהיר לגמרי לברכת "אשר יצר", והאולם (והעולם) עצר את נשימתו. גם אני.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר

 

איך אפשר להגדיר, את מה שהתרחש אמש במועדון "הפסאז'" בתל אביב? איך להגדיר את האישה הזו, קטנת הגוף (היא חלפה על פני בעלייתה לבמה) ואדירת הקול, שפעלה משך שנים רבות בשוליים המוזיקליים - ופרצה לתודעה בעקבות קליפ מסחרר לשיר "אלף בית - הושע נא"? איך אפשר להגדיר את יוצרת ההיפ הופ הנשי-ארמי הראשונה? כנראה שאי אפשר.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• אל תפחדו להביט לי בעיניים/ חגית רודריגז גרסייה
• צפו: זו חלה או מגילה
• מטייל, ביקב קטמנדו הכשר ביקרת?
  

המופע עצמו בנוי כסיפור אגדה עתיק ומודרני, חלקו מוגש בעברית וחלקו בארמית. ויקטוריה חנה אוחזת בידך ומוליכה אותך עמוק ורחוק לתוך יער המילים והאותיות, ומה שהאישה הזו מסוגלת לברוא ממילים! כולם יחכו לכם שם: החל בספר היצירה, דרך שיר השירים ותפילות הגשם, וכלה בכמה מחכמי העבר.  

לחלק מהשירים תינתן פרשנות מקדימה שתסביר מהיכן נלקחו הטקסטים, וחלק זה הוא בעל חשיבות עצומה, כי בעיניי, במופע של ויקטוריה חנה, המוזיקה היא שחקנית משנה למילים. מילים שנהגו, נלמדו, לומדו ולובנו משך אלפיים שנה בעיקר על ידי גברים. ואז באה ויקטוריה.

"ספר היצירה" של ויקטוריה חנה

כשהיא מסבירה לפני השיר "אורייתא" ש"ארמית היא שפה מאוד מוזיקלית", ואז מוכיחה את זה באורייתא העוצמתית שלה,

אינני יכולה שלא להשוות בליבי ל"אורייתא" של אביתר בנאי. האורייתא שלו יפה ועדינה, והוא מתרפק עליה במתיקות. אבל ויקטוריה חנה אינה מתרפקת, האורייתא הזו חדשה על הלשון הנשית וצריך להיכנס בה במלוא הכוח. כך גם בשירים המבוססים על שיר השירים, הרבה כוח מופעל שם. ה"שחרחורת" שלה היא חזקה לא פחות משהיא ענוגה.

לא סתם היא תספר לנו לקראת סוף המופע, על "ספר יצירה", אחד הטקסטים המיסטיים הקדומים, שעל פי מסורות שונות ניתן ליצור באמצעותו גולם. הרי זה בדיוק מה שהיא עצמה עשתה עכשיו במשך שעה ומחצה על הבמה: הפיחה חיים בעשרים-ושתיים האותיות, ובראה מהן יצירות חדשות. תמיד חשבתי לעצמי, שקצת מוזר שבאגדת הגולם והמהר"ל, הגבר הוא היוצר גולם מאותיות, שהרי הכוח להעניק חיים ניתן לאישה.
וויקטוריה חנה מעניקה חיים, גואלת טקסטים עתיקים, שכאמור נאמרו עד עכשיו בקולות גבריים. לא סתם עכשיו הגיע זמנה לפרוח, אחרי שנים של פעילות בשוליים, כי זוהי רוח התקופה. נשים מפרשות מחדש טקסטים שעד כה היו נחלתם של גברים בלבד, והן עושות את זה בכוח ובמקוריות, והרוח הזו היא הרוח שתחת כנפיה של ויקטוריה חנה, שהיא מצידה מבטאת קולו של דור. קול באישה.

נחמד

לצערי היה לי קשה להבדיל בין מה שאתה מצטט לבין מה שאתה אומר על הציטוטים.

לכן איני יכול להיכנס לפרטים אלא לענות על המסר הכללי בדבריך. ואולי אני חוזר על מה שכתבו אחרים, כמו אמשלום.

צריך להתבונן לדעתי במה שאנו עושים כאשר אנו מפרשים.

יש תחום אקדמי שחוקר כיצד מפרשים. ושם מבדילים בין שלושה סגנונות:

א. פירוש שמגלה את כוונת המחבר. מה הוא אומר ומה מונח בדבריו שאולי נעלם מעיני הקורא השטחי או החפוז.

ב. פירוש הטקסט. (לי לא ברור כל כך מה בין זה לקודם): אם הטקסט עומד בפני עצמו, ללא קשר למחבר שלו, איך יש לפרשו.

שתי הגישות הראשונות מנסות להבין "פשט". יש "פשט" וצריך להגיע אליו. ויש כמובן קריאות שאינן נכונות. המטרה היא למצוא את הנכונה.

ג. מה אפשר לעשות עם הטקסט ולאן אפשר להגיע איתו. זה כמו שיר שמזמין אותך לחשוב בעצמך. הכוונה המקורית של הטקסט אינה חשובה. השאלה היא לאן אתה אישית תיקח אותו.

עתה יש לשאול: מה עשתה בעל ההיפ הופ? איך רואה זאת בלאו? איך התייחסו חז"ל במדרש לדמותה של מרים? איך התייחסה אליאור למדרש?

האם יש משותף לכולם?

לגבי ההיפ הופ, לא הבנתי אם האמנית סבורה שהיא חושפת את הסמוי בטקסט עתיק, נניח ברכת אשר יצר או ספר יצירה (שהם מתקופות קרובות יחסית אבל חיבור של אישים שונים לגמרי), או שהיא מנסה לצקת תכנים חדשים משלה. זה ההבדל בין גישה 1 ו2 לבין גישה 3.

לגבי אליאור, אם מה שכתבת על מחיקת קולה הנבואי של מרים בידי חז"ל זה משלה, אז יש כאן פרשנות מקורית ומעניינת. האם כאשר חז"ל סיפרו על נבואתה של מרים הילדה הם התכוונו להראות שהיא לא יותר מילדה בנבואה, גם בגיל מבוגר, מעין "שיתוף השם" של נבואה בלשון מאוחרת, או שהם התכוונו להראות שהיא היתה נביאה מגיל צעיר וכל שכן בבגרותה? הפרשנות של אליאור אפשרית אבל צריך להוכיח שהיא מוצדקת. וזה חלק מויכוח ארוך על מעמד האשה אצל חז"ל. לצערי יש לחשוד את הכותבת ואת האכסניה שלה בכתיבה מתוך אג'נדה, אבל זה לא אומר שלא צריך להתייחס לטענות שלה ולבדוק הכצעקתה. (וכמוך אני סבור שהיא טועה).

ועם כל זאת, זה נכון שנשים עד לאחרונה לא עסקו בתורה לכל ענפיה. ויתכן שמה שמפריע לנו, ותיקי בית המדרש, הוא החשש מפני החדש ולא שיש חסרון בעצם הלימוד הנשי. כי לימוד זה לימוד.

וכפי שאנו, ותיקי בית המדרש, חשים בהלה לנוכח תופעה חדשה, ואנו כבר רגילים שחדש זה מסוכן, כך אולי גם הנשים חשות חוסר אמון מצידנו, או זלזול, ולכן הן טרם מצאו את השפה הבית מדרשית. ויש כאן תערובת מצידן (אם אפשר לעשות מהן קבוצה אחידה) של רעיונות נכונים ומתודולוגיות חדשות וחשובות לצד קריאות מרחיקות לכת שלא לחינם מסתייגים מהן.

אז מה עושים? לדעתי, צריך לבדוק כל רעיון לגופו, ולהאיר פנים, ולשמור על סובלנות. אבל גם להבדיל בין הפשט ועומק הפשט מכאן לבין ביטויים ספרותיים, אמנותיים, יצירתיים, שהם חשובים מאד - אבל לא פשט.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

שלום

מכיון שכותבים לי להאיר פנים לרעיונות חדשים, אני רוצה לציין שאין לי שום בעיה עם רעיונות חדשים, הן מפי גברים והן מפי נשים. הרבה פעמים אני שואל את אשתי לדעתה על נושאים מסויימים כדי שהמבט שלה שהוא בהחלט שונה משלי ייתן לי כיוון חשיבה חדש.

מה שמפריע לי הוא כאשר טוענים שרעיונות חדשים שהם בבירור מנוגדים לרעיונות הישנים, מוצגים כאילו הם פירוש מקביל לרעיונות הישנים. כאשר שהרה כותבת שבדורנו נשים מפרשות מחדש טקסטים ישנים אני חושב שהיא עוטרת להם כתר שאינו שלהן. אין כאן פירוש יש כאן אמירה חדשה. 
בהחלט התחברתי לשיר אורייתא, הוא מביע בצורה יפהפיה את הרעיון הפוך בה והפוך בה דכולא בה, אך הוא בדיוק הפוך מפירוש בזוהר, כיון שכפי שכתבתי לדעת הזוהר המבועין שבתורה הם סודות שנעלים ממילין דהדיוטי, בדיוק הפוך ממה שהיא לומדת בתורה שהם רעיונות שהתחדשו לה כ'הדיוטית' (וזה תואר כבוד כאן), וגם בנושאים ארציים ואנושיים שהם תחומי העיסוק שלה לפי ידיעתי ולא סודות מיסטיים.

אמשלום,

יש משהו מתסכל בכך שאת טוענת שאני רפורמי ומסרבת לשמוע את טענתי שאני שמרן. ואני מתכוון גם לכל למדני בית המדרש המסורתי ולאורתודוכסים בכלל. נתקלתי בזה גם באשכול על התפילין, גם שם טענת שהאורתודוכסים כופים על התורה את ערכיהם גם במודע.

זה לא נכון. גם ר' חיים סולובייציק שאת מציינת תמיד כי הוא סמל לחדשנות ונחשב כמחולל מהפכה, היה שמרן ואורתודוכס במובן המקובל. (אחרת הוא לא היה מתקבל) מפורסמת בשמו האימרה 'מפרעגט וואס און נישט פארוואס', ובתרגום לעברית 'שואלים מה ולא למה'. הוא עם כל חדשנותו סירב לקבל שאלות המערערות על ערכי התורה כפי שהוא קרא אותם, הוא סירב על פי הבדיחה גם לשאול את התרנגול כיצד תרנגולים מתנהגים שמא הוא עם הארץ. לא ניתן לומר עליו שהוא ניסה להפוך את התורה לרלוונטית עבורו, כי היא הייתה רלוונטית עבורו כאמת אבסולוטית אף ללא הערך של ציות. היא האמת מפי הגבורה ולא יתכן להכזיב אותה גם אם כל העולם וערכיו נגדה.

וזה נכון גם על כל התהפוכות שעברו על לימוד התורה במהלך הדורות. המפלפלים יצאו מנקודת הנחה שיכולתם השכלית של חז"ל הייתה על אנושית ובשל כך ברור שכל החשבונות כלולים בדבריהם. ואנחנו היום משוכנעים שחז"ל היו בעלי יכולת אנליטית, גם אם לא הייתה להם השפה שלנו כיום.

ההבדל בין זה לבין קריאה פמיניסטית וכדומה הוא ברור מאד. האם ישנו איזשהו מצב בו הקורא יסכים לבטל את אמונותיו וערכיו, מכיון שחז"ל כתבו אחרת במפורש. אני יכול לחשוב על העבדות כרצוני, אך כיון שהתורה מקבלת את העבדות כדבר סביר, אני מבטל את תחושתי ומקבל זאת כדבר ראוי.

טוב, אניח לנושא הזה כי קשה להאמין שתשתכנעי ואחזור לנושא האשכול.

אני כן מוצא נשים בבית המדרש, יש הבדל גדול בין ביהמ"ד החרדי לדתי. בחרדי כמובן שאין נשים וזו עובדה פיזית. אני אישית פתוח גם לדתי למרות החברה לה אני שייך. אני מוצא שישנן נשים שפועלות בתוך ביהמ"ד הזה. מיכל צ'רנוביצקי כמדומני היה שמה של האחרונה אותה קראתי, וישנן עוד. גם מלכה פיוטרקובסקי שכמדומה שהביקורת עליה חריפה, נחשבת בעיני כפועלת בביהמ"ד במידה מסויימת. למרות שהיא עצמה משתמשת בשפה עליה אני מתלונן כאן, כאילו ישנה פסיקה נשית ומבט נשי לתורה.

אך אני מוצא שמי שקורא/ת את התורה מתוך סולם ערכים שונה, לא פעם אומר דברים נכונים בתוך מסגרת המחשבה שלו, ולא נכונים בכוונת הטקסטים המקוריים (הן במובן של כוונת הכותב והן במובן כוונת הטקסט). אקח לדוגמא את דבריה של רחל אליאור, המסקנה הכללית שלה בדבר ההבדל בין מעמד האישה במקרא ובין מעמדה בחז"ל, נראית לי נכונה. אך הקריאה שלה את המדרש על מרים, פשוט לא נכונה הן במקרא והן במדרש. ואינני רואה זאת כטעות כמו הפספוס שלה על חולדה, אלא מדובר בתפיסה שלה מהי נבואה, שלדעתה נראה שהשירה היא ההתנבאות, ובתפיסה שלה שמדרש כוונתו להביע דעה על האישיות והחברה, בעוד שהמדרש כאן בבירור עוסק בייתור לשון כפי שכל מדרשי ההלכה ורבים ממדרשי האגדה דורשים.

הארכתי הרבה, ואינני בטוח שהבהרתי את עצמי דיי, אך מכיון שאין קובעין מדרש בתענית אסתר עלי לפרוש.

בברכה

[למראה,

איני טוענת שאתה רפורמי ואני מאוד קשובה לאופן בו אנשים בוחרים להגדיר את זהותם, והאמת היא שזה ממש לא מעניין אותי כרגע. בוא לא נדבר על הגדרות זהות אלא על תוכן ועל שיטות לימוד: האם אביי ורבא ידעו שהם מדברים ב"צוויי דינים"? לשיטתי, כיוון שלא, ברור שהחלת שיטת לימוד המחפשת "צוויי דינים" ומחילה אותם על סוגיות תלמודיות היא "חיצונית" לטקסט בדיוק כמו קריאה פמיניסטית או ספרותית (ובמובנים מסויימים אף יותר מהן - כי גם אם מישהו לא שמע על המושג פמיניזם הוא עדיין מבטא יחס כלשהו לנשים ובכתביו מתוארת חברה ובה היררכיות גם בין גברים לנשים וכו'). כל מה שכתבת על ר' חיים בוודאי נכון, והוא אשר אמרתי (גם באשכול על התפילין שהזכרת) - המחוייבות לתורה ולהמשכיותה והמחוייבות לכך שהיא אמת נצחית הן בדיוק אלה שמכוונות את הלומדים/ות להשתמש בהגיון שלהם (החיצוני לטקסט) ובערכים שהם מאמינים בהם (ושרבים מהם לא היו קיימים, ואולי אף נחשבו לשליליים, לפני אלפיים שנה). אם התורה לא מתאימה למה שבעיניי הוא אמת, היא שקר, ואנשים המחוייבים לתורה אינם יכולים להגיע למסקנה כזו בשום אופן. כיוון שמה שהגיוני וברור היום (קרי: נחשב אמת) לא היה הגיוני וברור אתמול, וסביר שגם לא מחר - זה נכון להגיון משפטי, ספרותי וערכי גם יחד - ברור שהאופנים בהם קוראים את התורה (ובמובן הרחב של המילה) משתנים כל הזמן. 

אגב, דומני שיש בדבריך גם ביטוי לאי-הבנה די נפוצה - קריאה פמיניסטית (רק כדוגמא, יש עוד המוני קריאות אפשריות, שמגובות בתיאוריות פילוסופיות ובלשניות ולכל אחת הדגשים אחרים ושאלות אחרות שהיא שואלת את הטקסט) אינה טוענת בהכרח שהטקסט הוא פמניסטי. זו סתם שטות ובורות - הפמיניזם הוא המצאה חדשה ואין חולק על כך. קריאה כזו בוחנת את הטקסט מתוך ההקשר של יחסי נשים וגברים בעולם (לפי חלק מן העוסקים בכך), את דמויותיהן של נשים (לפי אחרים) וכו'. הקורא כך שואל את הטקסט: האם יש כאן נשים? מי הן וכיצד הן מוצגות? מה מגדיר - מבחינת הטקסט - את נשיותן? כיצד מוצגים גברים ומה מגדיר את גבריותם? וכו'. שאלות אלה ניתן לשאול על כל טקסט (אם כי לא תמיד התשובות מעניינות כ"כ). אלה אפילו לא שאלות שרק נשים שואלות. כמה מן הקוראים הפמיניסטיים הגדולים והמעניינים ביותר (בודאי של ספרות חז"ל) הם דווקא גברים.]

כל טקסט אפשר ללמוד בדרכים פנימיות או בדרכים חיצוניות. זו לא שאלה האם הלומד איש או אשה, אלא האם הלומד/ת זנב לאריות ומקדים את הטקסט ומסורת לימודו לתלמודו ( ועל-כן חז"ל הורו ליגמר איניש והדר לסבר, והמהר"ל הוכיח את דורו על ביטול סדר הלימוד הנכון), או ראש לשועלים ומקדים את סברות-הבטן שלו, או של תיאורטיקנים שטחיים מתחומים אחרים, לטקסט ומבאריו.

הרולד בלום, חוקר הספרות הנודע, אמר: "ביקורת ספרותית בארה"ב יותר ויותר מתחלקת לביקורת ספרותית עיתונאית מאד נמוכה ולמה שאני מחשיב כאסון: ביקורת ספרותית באקדמיות, במיוחד אצל הדורות הצעירים. יותר ויותר קבוצות של בוגרי חוגים לספרות קראו את לאקאן האבסורדי אולם מעולם לא קראו את אדמונד ספנסר, או קראו הרבה פוקו או דרידה וכמעט שלא קראו שקספיר או מילטון. זה כמובן כשלון אבסורדי של לימוד הספרות... אסכולת הטינה היא עירבוב יוצא-דופן של פמיניסטיות מהאופנה האחרונה, לאקאניאנים, הלהג הסמיוטי הזה, פסבדו-מרקיסיסטים מהאופנה האחרונה, כביכול היסטוריציסטים חדשים, שאינם לא חדשים ולא היסטוריציסטים, ודור שלישי של דקונסטרוקטורים, שלאמונתי אין להם יחס כלשהו לערכים ספרותיים".

[מ,

אין בינינו מחלוקת, או ליתר דיוק - אין לי מחלוקת עם הרולד בלום, בעניין הזה.
אגב, השבוע סיפר לי חבר שהשתתף פעם בהרצאה של דרידה בברקלי. מישהו שאל אותו מה צריך לדעתו להיות הקאנון הספרותי החדש, והוא ענה בערך כך: בדיוק כמו הקאנון הספרותי ה"ישן"; אין תחליף לשייקספיר, ג'ויס או פרוסט; מי שרוצה לעסוק בדקונסטרוקציה (ומכאן גם בקריאות מסוגים שונים) חייב להכיר את המקורות הבסיסיים שעליהם נבנה הכל; אי אפשר "לשבור" משהו שאינך מכיר בבניינו; כדי "למרוד" במשהו עליך לדעת במה אתה מורד.

אני גם לא נגד מסורת - לא באופן כללי ולא באופן פרטי בהקשר הנדון. אני פשוט באמת ובתמים מאמינה שמסורת הלימוד היהודית בנויה על חדשנות וההתפתחות והשינוי הוא מובנה בתוכה. את בעלי התוספות לא עניין מה "באמת" חשבו אביי ורבא, אלא מה הדרך הנכונה להשתמש בדבריהם באופן רלוונטי ובעל משמעות בחייהם שלהם, וכיצד ניתן להבינם כך שלא יסתרו את ההגיון והמציאות הערכית שהם מכירים. כנ"ל לגבי כל המפרשים והפוסקים בכל הזמנים. להבנתי, הגישה של "מה באמת כתוב" או "למה באמת התכוונו האמוראים" היא גישה מודרנית במובהק, סביר שאף מושפעת עמוקות מגישות מחקריות אקדמיות, שמחפשות את "ה"אמת "ה"היסטורית וכד'.
ורק לשם הבהרה: אין לי גם שום דבר נגד גישות מחקריות אקדמיות. אני חושבת שלפחות בתחום של תלמוד והלכה הן לא רק מועילות ותורמות להבנה (וכאמור לעיל, גם מערערות על מיני "ידועים", "מובנים מאליהם" ו"לא יעלו על הדעת", וזה כשלעצמו מקדם ומפתח), אלא גם תורמות מאוד לשימורה של התורה חיה (ובועטת).]

(אמשלום,

בספרות בד"כ קאנונים משתנים במהלך הדורות בהתאם לטעמם של מבקרים נחשבים המשפיעים על קהל הקוראים. שימי לב להבדל בין הרולד בלום לדרידה (שהיו מיודדים זה עם זה). אצל בלום שקספיר הוא המרכז של הקנון המערבי לדורותיו ונמנה עם היוצרים של התקופה האריסטוקרטית ויצירתו למעשה כוללת את הקנון המערבי כולו, ופרוסט וגוי'ס נמנים עם היוצרים של התקופה הכאוטית. לעומת זאת, לדבריך, דרידה מנה את שקספיר, גו'יס ופרוסט במקשה אחת. למה? כי לדרידה, כפילוסוף, ספרות איננה אלא חומר למחשבה, ואילו להרולד בלום ספרות זו חויה אסתטית נשגבת ושקספיר הוא היוצר אותו הוא אוהב יותר מכל. 

המסורת היהודית לא בנויה על חדשנות אלא על קבלה ומסירה: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. ממילא כל דור מחדש דברים, אולם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני, כי חידושים אמתיים אינם אלא תולדות של התורה של דורות קודמים. את בעלי התוספות עניין להבין מה היו הסברות של אביי ורבא, בדיוק כמו שאת האמוראים עניין להבין את הסברות של התנאים, וההגיון והמציאות שהם הכירו לא היו חיצוניים לתורה אלא נבעו מתלמוד התורה וחיי התורה בהם דבקו ביראה ובאהבה יומם ולילה. באותה מידה, העילוי ממייצ'ט, תלמידו של רבי חיים מבריסק, הסביר את המחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד ובין רש"י והתוספות בעזרת סברות דקות אותן קנה מעיון חריף בגמרא בשקידה עצומה, וזה שבאותה תקופה טולסטוי ודוסטוייבסקי פירסמו יצירות גדולות העוסקות בבעיות הכלל-אנושיות לא השפיע על דרך תלמודו.)