הרהורים על 'קולו של הדור'

ת"ט
מה כ"כ מקודש בטקסט אם ממילא מבריגים אותו, מדוע עדיפה אדיקות בטקסט על פני העשרת הנפש?
ואילו היית טוען שאתה מכוון יותר לדעת הטקסט המקורי, החרשתי.

ואל תביא ראיה מברק, ובאמת אני לא אוהב את התרוצים שהתורה היא מערכת משפטית.

בעב
האמת הבסיסית היא שלא ניתן להאמין שדרשות חז"ל הן כוונת כותב התורה. אין קשר. חוץ מזה שאין לך דרך מוזרה מזו שבחר הכותב. ועם עובדות קשה להתווכח

מדברי המהר"ל:

הנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק, שהעמיקו מאד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא מדרש חכמים, הם הדברים היוצאים מעומק הכתוב, אבל פשוטו קיים ועומד, שכן אמרו (שב סג.) "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", הרי שהם גילו לנו, שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה, לאילן אשר שורשו עומד בארץ, מוציא ענפים ועוד פירות ועלים והכל יוצא משורש אחד, וכן הפשט הוא שורש הכתוב ומתפשט אחר כן לכמה דברים, שמסתעפים ומסתרגים ממנו כמה ענפים לכל צד, וכך אמרו בפרק קמא דסנהדרין (לד.) "מקרא אחד יוצא לכמה טעמים".

וזה עניין התורה התמימה  אשר כתוב אחד מתחלק ומתפשט לכמה טעמים, יש רחוק מפשוטו ויש קרוב מפשוטו, דומה לאילן אשר שורשו ועיקרו בארץ, נמשכים מעיקר שלו גם דברים רחוקים מן העיקר, מכל מקום כולם הם נמשכים מן השורש, וכן הוא בתורה, השורש הוא אחד, הוא פשט הכתוב, ומן הפשט מתחייבים דברים הרבה לכל צד והם הדרשות. והאדם הוא חושב כי הדרש הוא מחולק בפני עצמו ואינו יוצא מן פשט הכתוב, ואין הדבר ההוא כך כלל, כי היורד לעומק דברי חכמים ימצא דבריהם נמשכים מן הפשט ומתחייבים ממנו, יש קרובים ויש רחוקים, אבל השורש אחד ודבר זה ברור מאד.

ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי כל מה שדרשו חכמים מן הכתוב לא היה עיקר שלמדו זה מן הכתוב, רק בלא זה הדבר הוא כך לפי דעת ושכל חכמים, והדבר הוא אמת בעצמו, רק שאי אפשר שלא יהיה נרמז הדבר הזה בכתוב, כי התורה היא תמימה ויש בה הכל, ואף שהוא רחוק סוף סוף הוא נמצא בתורה, הכל כמו שראוי לתורה.

[ת"ט,

למעלה, ביקש למראה שלא אגדיר את זהותו בשבילו והנה אתה בא ומגדיר את זהותי בשבילי... אז לשם הדיוק, הנח לי להסביר:
אני מסכימה שכולנו "מבריגים".
אני מסכימה גם שמה שמכריע עם הברגה X היא לגיטימית או לא הוא התוצאה (וגם זהות המבריג). כלומר, למרות שפעמים רבות נשמעות טענות על אי-לגיטימיות של "שיטה" מסוימת, למעשה הבעיה היא עם התוצאות הספציפיות (המסקנות), ובעצם השיטות כולן דומות למדי. מה בכ"ז קובע מה לגיטימי ומה לא? מי אמר ומה המסקנות (פעמים רבות ה"מי" גובר על ה"מה").
אני לא מסכימה שיש הבדל ב"תפקיד" של הטקסט. איני חושבת שאני מחויבת פחות לתלמוד מאנשים אחרים (גם אם להם יש כובע/כיפה וזקן). גם אורתודוקסים לא עושים "מה שכתוב" בתלמוד או בשו"ע (גם אם הם טוענים לעתים שכן), אלא את מה שהם למדו לעשות - מהוריהם, מהקהילה וכו' - ופעמים רבות הם משנים ממה שלמדו בהתאם לחיים המשתנים (מחליפים רב או קהילה, למשל; מתחתנים אל משפחה מסוימת וכו' וכו'). היחידים שאני מכירה שאיכשהו עובדים "לפי הספר" הם סוג מסוים של אקדמאים אורתודוקסים (או חוזרים בתשובה מסוג מסוים), אבל זה עניין לסיפור אחר... אני לא משתמשת בתלמוד (או במקורות אחרים) "להעשרת נפשי". בשביל זה יש לי שירה וספרות, מוסיקה ואמנות וכו'. אני משתמשת בתלמוד כי בכל לבבי ובכל נפשי אני מאמינה שהוא החומר ממנו מעוצבת הזהות שלי. זה קצת כמו שתגיד לי שאני "משתמשת" בנשיות שלי כדי להעשיר את נפשי. זה מגוחך: אני יהודיה והיהדות שלי בנויה ונובעת וצומחת מן התלמוד (ובמידה רבה גם ממה שצמח ממנו) - הלשון התרבותית שלי מקורה שם, ומבחינתי אם אתכחש לה או אתעלם ממנה אני מאבדת קשר עם היסוד של קיומי התרבותי, הדתי והזהותי. אני רואה שליחות (או: מצווה, במילים אחרות) בתלמוד תורה, שכפי שאני מבינה אותו מטרתו לשמור על התורה חיה ונושמת תמיד, ולשם כך יש להניע אותה כל הזמן (כי מה שלא נע בעולם, סופו ליבול ולמות), "לדגדג" אותה, לאתגר אותה למצוא בה את מה שרלוונטי להיום מתוך הבנה שמחר מישהו אחר ימצא בה משהו אחר רלוונטי למחר. גם לי חשובה המסורת ולכן אני משתדלת להכיר אותה, בלי התחייבות לעשות הכל כמו סבתא שלי (וגם זה, כמו שכבר נאמר במשפט המיוחס לרבי שמחה בונים, מסורת: גם היא לא עשתה מה שסבתא שלה עשתה...). 
להבנתי, אם יש הבדל מהותי כלשהו ביני ובין אורתודוקסים (ואני לא תמיד בטוחה שיש, בודאי לא כל האורתודוקסים) הוא שאני מודעת - או לפחות מנסה להיות מודעת - למה שאני עושה, לבחירות שלי ולשגיאות שלי, לרווחים ולמחירים שלהן, ואיני מעמידה פנים שאיני בוחרת או שוגה.]

ירוחם,

עולם הפוך ראיתי. אתה אומר שהמקור לתורתך הינו התנ"ך. אמשלום אומרת שהמקור לזהותה הוא התלמוד.
ולא נותר אלא לשאול חידה ספרותית פורימית להעשרת הנפש:

כמה קוראים קראו את כל יצירות המשוררים האנגלים שבקנון הספרותי של סמואל ג'ונסון?
כמה קוראים קראו את כל יצירות הספרות האירופאית של המאה ה-19 שבקנון הספרותי של גיאורג ברנדס?
כמה קוראים קראו את כל יצירות היוצרים בקנון המערבי של הרולד בלום?

(רמז: לכל השאלות יש אותה תשובה)

אמשל
תוכלי להרחיב את הדיבור על דתך תרבותך וזהותך?  זו הנקודה. אם אפשר בתמציתיות.  תודה

ועוד חידה:

מדוע באגדה שבגמרא הקב"ה לקח את משה רבינו לבית המדרש של רבי עקיבא ולא לבית המדרש של רבא או לבית המדרש של רבינו תם או לבית המדרש של רבי חיים מבריסק?

אמשלום, הדוגמא הספציפית היחידה שהבאת להבדל בין תוס' וחז"ל היא המושג של השוואת דברי אמוראים ממקומות שונים. אבל הגמ' עושה את זה כל הזמן. מכאן שהתופעה היתה קיימת במאה החמישית. יותר מזה,הירושלמי עושה זאת, אמוראים עושים זאת בעצמם, כך שתאלצי למצוא דברים אחרים בהם תוס' שונים מהגמ'.

ירוחם,

סדר ט"ו מעלות: אמת ויציב ונכון וקים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה.

משה רבינו נקרא טוב, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא. ספור שמונה שורות, כשטוב שורה שמינית, ותקבל את רבי עקיבא: אהוב. ומאחר שהרב רואה ראשית-כל את התלמידים בשורה הראשונה, רבי עקיבא אמר: חביב אדם שנברא בצלם.

סדר ט"ו מעלות: אמת ויציב ונכון וקים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה.

מאידך, רבי עקיבא קרא לתורה כלי חמדה. לפיכך, רבי עקיבא נחמד. ספור שמונה שורות בכיוון ההפוך, ותקבל אמת, שמשה אמת ותורתו אמת.

 

יפה שנתיישבה דעתך :)