| באור פרק לב פסוק ח "סרו מהר מן הדרך אשר צויתים" צריך להבין מדוע כתוב "מן הדרך אשר צויתים", הרי הם חטאו רק בחטא העגל ולא בשאר דברים? אמרו חז"ל: המודה בעבודה זרה הרי הוא ככופר בכל התורה כולה. וכיוון שעשו עגל נחשבים לכופרים בכל התורה כולה. ביאור נוסף: גם כאשר חטאו בני ישראל בעגל, עדיין נשארו באמונתם השלמה, ומה שעשו עגל זה כדי שיהיה אמצעי בינם לקב"ה. לכן אמר "סרו מהר מן הדרך אשר צויתים", כלומר, מן הדרך שצויתי לא לעשות אמצעים, ולהשיג כח עליון. ולפי זה מובן מדוע לא אמר "מרדו בי", או "כפרו בי", לפי שבני ישראל עדיין נשארו באמונתם השלמה. פרק לב פסוק ח "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו" יש לדקדק, "עשו להם" - דהיינו, אחרים עשו להם את העגל ולא בני ישראל עשו אותו, כי בני ישראל רק נתנו את הזהב לאש ויצא עגל. ועל זה הודיע הקב"ה, שהעגל לא נעשה על ידי בני ישראל, אלא על ידי מעשה של אחרים, מעשה כישוף. פרק לב פסוק יט "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" חז"ל אמרו "ויהי" - לשון צער. הצער כאן מכוון כנגד ארבעה דברים: הראשון: על פריחת האותיות מהלוחות, דבר שגרם לעם ישראל את הצרות ואת המיתה, כי בזמן לוחות ראשונים לא היתה צרה בעולם, וגם מלאך המוות לא שלט, וכיוון שכל זה נפסק עכשיו, נאמר "ויהי" לשון צער. השני: על צערו של משה רבנו, שהצטער צער רב על מה שראה. השלישי: על ישראל שהיתה להם בושה גדולה ממעשיהם, כאשר התקרב משה אל המחנה. הרביעי: על הטומאה שנכנסה בבני ישראל. פרק לב פסוק יט "ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אתם תחת ההר" צריך להבין, מה גרם למשה לשבור את הלוחות, הרי כתוצאה משבירת הלוחות נגרם הפסד גדול מאד? ואמרו חז"ל, שמשה שבר את הלוחות רק לאחר שאמר לו הקב"ה לעשות זאת. אך עדיין צריך להבין מדוע ה' צווה לשבור את הלוחות? יש לומר, כי לפני שבירת הלוחות פסקה זוהמתן של ישראל, מחמת הגילוי הנשגב של מתן התורה, לכן גם פסק מלאך המוות לשלוט, כי אין צורך במלאך המוות שהרי המיתה היא רק כדי להפריד את הזוהמה. זהו שנאמר "חרות על הלוחות", כלומר, היתה לבני ישראל חירות ממלאך המוות. אבל לאחר שעשו העגל נדבקה בהם הזוהמה מחדש, ואז שוב היה צורך במלאך המוות כדי שיפריד מהם את הזוהמה, לכן היה צורך לשבור את הלוחות. | האור החיים כלשונו פרק לב פסוק ח יתבאר על פי דבריהם שאמרו (חולין ה.) המודה בעבודת גילולים ככופר בכל התורה כולה, והוא אומרו 'סרו מן הדרך אשר צויתים' הרי כל מה שצוה בכלל. עוד ירצה לפי מה שפירשנו כי ישראל עודם באמונת ה' השלימה אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מא-ל עליון, לזה אמר 'סרו מן הדרך אשר צויתים', פירוש לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים, ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם. פרק לב פסוק ח פירוש, אחרים עשו להם העגל כי הם נתנו הזהב ויצא העגל מעצמו, והודיע ה' כי לא מעצמו יצא כמאמר אהרן 'ויצא העגל הזה' אלא על ידי מעשה, והוא מאמר רבותינו ז"ל (תנחומא) כי יונוס וימברוס עשו וגו'. פרק לב פסוק יט 'ויהי', אמרו ז"ל (מגילה י:) לשון צער, יכוין על מאורע רע שאירע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם ז"ל (שמו"ר מו) וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו גם אנחנו מכוסות המרים המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העלם וחירות אפילו ממלאך המות, והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות 'ויהי'. ויכוין גם כן על צערו של אותו צדיק משה רבינו עליו השלום שנצטער הרבה על מה שראה. ויכוין גם כל על ישראל שנמצאו כבושת גנב כי ימצא בבושה גדולה כאשר קרב משה אל המחנה. ויכוין גם כן על בחינת הקליפה שקרב לה הוי להומה ולאבדה דומם ורוחניות רע שבה שאליו נאמר אלה אלהיך סר אליו מר המות, כן יאבדו אויבי ה'. פרק לב פסוק יט צריך לדעת טעם של משה בשבירת הלוחות ולא חש להפסד מופלג ופשיטא שלא יעשה דבר קלקול אם לא באומד גדול ובצדדי המועיל אשר צדד ע"ה. ורבותינו ז"ל אמרו (אדר"נ פ"ב) לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה, וכן אמר ר' מאיר 'ויהיו שם כאשר ציוני' (דברים י, ה) שנצטוה ושבר הלוחות ע"כ, וצריך לתת טעם לאל עליון למה מנע הטוב. ונראה כי קודם שעבדו עבודה זרה פסקה זוהמתן כמאמרם ז"ל (שבת קמו.), ולזה עשה ה' להם משפט כתוב חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר מא), כי כלום מיתה זו למה לצד הפרדת הזוהמא אלו כבר פסקה זוהמתן, ולזה כשעשו את העגל הרי זוהמת החטא דבקה בהם ומעתה צריכים למלאך המות, הגם שלא חזרה הזוהמא ממש על ידי העגל לכמות שהיתה קודם קבלת התורה אף על פי כן שברם כי אין דין זה להם עד שיהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, ולטעם זה לו יהיה שנאמר כי משה מדעת עצמו עשה מתחילה אין כאן קושיא. |
