לקיים בנו חכמי ישראל - בקשו רחמים על הגר''ש וואזנר

ירוחמ

סיפור יפה, אבל לא זכיתי להבינו.

כתבת שהרב בדק בספרים כדי לענות על השאלה אם האתרוג נטמא ברוח רעה.

האם זה אומר שהוא האמין ברוח רעה?

או שעשה הצגה כדי להרגיע את השואל?

יצויין כי טומאה הלכתית חלה על כל מאכל אם הוכשר באחד משבעה משקים. האם האתרוג ההוא נרטב אי פעם, והאם זה היה לרצון? אפשר שאתרוגים שמיועדים לסוכות למצוה אין המוכרים והקונים והמטפלים בהם בכלל חפצים שיוכשרו, אם כי זה לא משנה כלום כמובן לענין המצוה. ואפשר שהמטפלים בהם היו מעוניינים להרטיבם לשבחם באיזה שלב. זו שאלה במציאות שצריך לבדוק.

והאם טומאה נגעה בפרי? (אם הבת כבר הגיעה לגיל המתאים, היא מטמאת מחמת נידה).

וכל זה כמובן אינו קשור כלל לאמונה ב"רוח רעה" שזה שימוש לשוני אחר באותה מילה, "טומאה".

וטומאה זו אינה משפיעה כלל על קיום המצוה כיון שזו אמונת הבל. כמובן לדעתי. אבל השואל ודאי לא סבר כך, ומעניין מה סבר הרב. אני חושד שהוא האמין שכן יש שם טומאה.

אבל כולנו תינוקות שנשבו ביחס לאמונות שעליהן גדלנו. ולמרבה הצער והסבל, אין זה חלק מתפריט גידולו של תלמיד חכם בימינו לפתח חשיבה ביקורתיות בתחומי ההיסטוריה והפילוסופיה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

תלמיד, יש כאן כפירה אבל בעונש ולא בשכר. כלומר, אחרי משפט ה' שקובע את ענשו של כל אדם בדקדוק. יש אפשרות להקל מהעונש. האפשרות הזאת היא לא שיוויונית אבל כפי שכבר כתבתי, הוגן אינו בהכרח שיוויוני. חלק מהאנשים יינצלו מחטאם. חלק לא יזכו וימותו בחטאם.
הבה ננסח זאת כך: ע"פ החוק יש להרוג רוצחים. שופט אחד נוהג להרוג כל רוצח פרט לג'ינג'ים. כלפי מי הוא אינו הוגן?

בסיפור שהובא אפשר להבין שהרב וואזנר לא רצה לביישו ולהחזירו כלעומת שבא

עד היכן גודל המעלה של בין אדם לחבירו אצל לומדי התורה

אריא
אכן, כל תפיסת הרחמים בדין מושתת על כך.
אלא שהקריטריון של תהילים במייל שרשרת נראה מוזר (אני יודע, זה משרת את ה"אינטרס" של ח'  וכו'. נניח. אבל בהתייחס לאיש שעניינו עומד להכרעה זו גחמה)

אני רואה זאת כהתעוררות הרחמים. וסביר שכללי התעוררות הרחמים לא יהיו תלויים במעשיך - שאם כן הם דין מחופש - אלא במשהו שדומה למה שמעורר אצלנו רחמים.

ייתכן,
אם מבקשים ממנו הוא לפעמים מוכן לוותר. לחזור בו ולשנות את החלטתו. זה האלוקים של התנ"ך. אם תרצה, ככה הוא מציג את עצמו.
איפה כאן הבעיה?

אריאל,

יתכן
אריאל יאמר לך שזו דעתו מאז ומתמיד, אם הוא יגייס 17,532 פרקי תהלים בני 19 פסוקים לפחות כ"א - יינצל.
היות ואלוקים אינו על ספת הפסיכולוג איננו יכולים לדעת מה דעתו.
כל שנותר לומר לאריאל הוא - "זה האלוקים שלך?  לו היה אדם היה נידון כמוזר מאוד".  בכל אופן זה אינו האלוקים שלי.

תוקן על ידי תלמידטועה ב- 12/03/2015 19:49:06

השאלה התיאולוגית על תפילה

דומני שבד"כ הבעיה מוצגת כך: דינו של אדם צריך להיות מושפע רק ממעשיו, ולכן תפילה יכולה להיחשב לכל היותר כמעשה טוב (מצווה), אך כשאנו רואים אותה רק כבקשה היא לא אמורה להשפיע על הדין.
דומני גם שהטענה הזו בד"כ מלווה בהסבר כי בין בני אדם בקשה עובדת רק בזה שהיא מגלה את רצונו של האדם, ולא יותר מכך. אפשרות אחרת היא שהבקשה עובדת במישור הרגשי ובכך גורמת לאדם שמבקשים ממנו לפעול שלא ע"פ הדין.
יש כאן הנחה האומרת שדין האדם (והקב"ה) מושפע ממעשי האדם. על כך יש לשאול: זאת מניין. התשובה, ככל שידיעתי מגיעה, היא שזה ברור / מושכל ראשון / אינטואיציה / סינתטי אפריורי. ואכן גם אני מקבל זאת בשל כך.
אמנם, לי יש גם  אינטואיציה (/סינתטי אפריורי וכו') שאומרת שגם לבקשה יש השפעה. דומני שרוב בני האדם מסכימים לזה. הבקשה גם בין בני אדם אינה רק גילוי וגם לא הפעלה של רגש. כך למשל אני מוכן יותר לעשות מה שבִתי מבקשת ממני יותר ממה שאני יודע שהיא רוצה, ואף כשהבקשה לא מפעילה רגש (כמובן שאינני אובייקטיבי בקשר לרגשות שלי, אבל כך אני חושב). נראה לי שגם אם נשאל שופטים הם יגידו שעצם הבקשה של נאשם להפחית בעונשו (וגם של נפגע עבירה להגדיל או להפחית) היא משמעותית.
אמור מעתה: הטענה כי בקשה לא אמורה לשנות היא הנחת המבוקש, אך האינטואיציה דווקא מניחה את המבוקש ההופכי, כי בקשה כן משפיעה. כשם שמידת הדין והצדק מקורה באינטואיציה כך גם מידת הרחמים מקורה באינטואיצי

סוגיה משנית: שינוי באלוקים
בשאלת התפילה עולה גם השאלה של שינוי באלוקים - כיצד התפילה שלי משנה את מעשיו? שאלה זו בדיוק אמורה לעלות גם לגבי מעשיי - כיצד הם משנים את מעשיו? האם כשאני רוצח אני משפיע עליו ומכריח אותו לשנות את מנת החיים שהקציב לי?! התיתכן השפעת האדם על אלוקיו?!
כאמור, השאלה הזו נשאלת גם על מעשים ולא רק על בקשות. מקורה בפרדוקס הבריאה, שלפיו אלוקים רצה לברוא עולם. מעובדה זו עולה שמשהו היה חסר לו. אמנם אין לנו כלים להבין שום דבר באלוקים, ולכן גם אין לנו איך להבין מדוע ברא את העולם או כל דבר אחר. לכן, כאשר אנו מנסים לומר על אלוקים משהו ברובד הפילוסופי, אין אנו יכולים לומר מאום. לעומת זאת, כאשר אנו מתייחסים אליו כבורא (בעצם מדברים על רושם פעולותיו), אין לנו ברירה אלא להתייחס אליו כאילו לא היה אלוקים, ואז אנו מתייחסים אליו כמו היה אדם.

לפני רגע סיימתי שיחה קשה מאד עם עובד שלי. מדובר בעובד ותיק ומוערך שהבריז מהתחייבות כלשהי וגרם לי הפסד כספי ניכר. הבעיה הגדולה היא שזה כבר קרה לו לפני כמה חדשים.
מאחר ובחברה שלנו כל העסק בנוי על עמידה במילתך, הנוהל המקובל במקרה כזה הוא להדיח את העובד. אבל כאן מדובר באחד מבכירי העובדים ווגם חבר שלי. הוא התחנן בפני שעות ארוכות, הסביר שזה קרה באונס, ובסופו של דבר ויתרתי לו, כמובן עם אזהרה לפעם הבאה.
האם טעיתי? האם הייתי 'נידון כמוזר מאד'?

אריא
לו היית מצהיר על עצמך כשופט צדק, היית נראה מוזר.
אכן אתה יכול לומר שהעולם הוא רק הזדמנות אבל אם לא תצליח רק תכלה ותחזור ל 0 כמו שבאת, אזי זה הגיוני. אך זה נגד אחד מי"ג עקרים (אגב חושבני שמהי"ד שלו משמע כמוך וא"כ יש לפרש אחרת את העונש ב"יג)

אני חושב שכל מי שמצהיר על עצמו כשופט צדק היה עושה דברים כאלה.
זה נכון שהרבה פעמים למידת הדין ולמידת הרחמים יש שני מישורים שונים. למשל שופט בבימ"ש של מדינת ישראל לא אמור לשנות את העובדות אבל הוא יכול לתת עונש יותר קל, וברור שכך הוא יעשה. מי שמתחנן (באופן אמיתי ולא מזויף) זוכה במידת הרחמים.
גם ה' הודיע שהוא שופט צדק ובכל זאת שהוא רחום וחנון. בעיני רוב העולם זה לא נחשב מוזר, אלא רק בעיני בודדים.

מקס, באמת תודה על העידוד.
תלמיד, אני מצהיר על עצמי כשופט צדק וגם כאדם רחום.
נ.ב. איפה בי"ד?

תוקן על ידי אריאל73 ב- 13/03/2015 00:39:58