נטילת ידים שחרית - גירסת ר"ח ורמב"ם

לא דייקת, ולא ענית תשובה מלאה,

אשתדל לדייק ולענות תשובה מלאה

בתלמוד יומא עז: כתוב שמספיק לרחוץ את היד פעם אחת, ולא נזכר ג' פעמים,

לא כתוב שם כמה פעמים, אלא רק שמדיחה אשה את ידה במים. כמובן שלפי רש"י צריך לומר שהכוונה לג"פ.

ורק במסכת שבת קט. נזכר רחיצת ג' פעמים, נמצא שלא כפירוש רש"י,

אין זה נכון, כאמור.

והרוח רעה של מסכת שבת אינה על היד אלא על העין.

זו שיטת הערוך ור"ח, לפי רש"י מדובר שם ברו"ר שעל היד.

ועוד לא דייקת,

ככה אני, מה לעשות...

כי בתלמוד במסכת יומא נזכרה הרחיצה רק כשנותן לבנו לאכול, ולא סתם כך כשמתעורר בבוקר,

מדובר שם על יום כיפור שאסורה בו רחיצה. ולפי רש"י באמת לא נוטלים ידים סתם כך ג"פ [אולי פ"א, כדינא דגמרא במס' ברכות], ורק לצורך האכלת הילד מותר ליטול ג"פ להעביר את הרו"ר מהיד כדי שהילד לא ינזק. תוס' חולקים על רש"י וסוברים שגם סתם כך מותר ליטול ג"פ להעביר את הרו"ר.  

נמצא שמה שכתב השו"ע ידקדק לערות על ידיו ג' פעמים הוא ללא מקור מהתלמוד.

לשו"ע יש מקור ברור מאד מהתלמוד במסכת שבת כשיטת רש"י.

ועוד לא דייקת,

עסק ביש ללא ספק...

כי התלמוד לא כתב חובה לרחוץ ג' פעמים, אלא פיתרון למי שניזוק,

חוששני שהבלתי אפשרי קרה והפעם הדר"ג הוא שלא דייק. התלמוד לא כותב פיתרון למי שניזוק, אלא אזהרות חמורות שלא לעשות כמה וכמה דברים עם הידים עד שנוטלים אותם ג"פ [לפי הבנת רש"י] כדי לא להינזק. רק בדף קט. כתוב פיתרון למי שניזוק בעיניו מהרו"ר, שיעבירנה ע"י פוך.

ומכאן ועד לקביעת הדבר כחובה הלכתית הדרך רחוקה.

אם כל תזוזה עם הידים קודם נטילתם ג"פ היא בעייתית מאד, ניתן בפשטות לומר שהדרך לקביעת הדבר כחובה הלכתית איננה רחוקה כל כך.

ומחמת שאינך מבחין שהתלמוד בכל סוגיות הכשפים בא לתת פיתרון למי שניזוק, אינך מבחין כי אם כיום נזקי הרוח רעה אינם קיימים, אין שום טעם, ואין שום סיבה להיזהר בכך.

מדוע אתה סבור שאיני מבחין בכך? הלא בעצמי ציינתי לדברי היש"ש האומר דבר כזה.

גם לפי פירוש רש"י, התלמוד מדבר על נזקים מוכחים, ריח הפה והחוטם, עיוורון, פוליפוס,

פוליפוס הוא ריח החוטם והפה כפי שכתב רש"י. וצריך להוסיף על נזקי הרו"ר שעל הידים שמנית גם חירשות.

אלו מחלות נראות, ועליהם בא התלמוד לתת פיתרון, ואם בימינו אין כאלו נזקים, ממילא התועליות של אותן סוגיות נאפסו, והם ילמדו בבחינת דרוש וקבל שכר, מה היה בעבר, וכיצד ניצלו מנזקי העבר, אבל מכאן ועד קביעת הדבר כהלכה הדרך רחוקה.

רואה אני את דבריך, ועדיין יש מקום לבעל דין לומר שטיבו של הנזק אינו ברור עד כדי שנאמר שאין שום טעם להיזהר בכך. אולי גם אם אין חירשות ועיוורון גמורים אבל יש משהו מהם. וכנראה שכך סברו רבים וטובים מהראשונים ומהאחרונים.

אולם כאמור כאשר לא מדייקים בתלמוד, בקלות ניתן לקבוע הלכות, לדברים שאינם קיימים, ומעולם לא חשבו אומריהם לקובעם במסגרת ההלכה היהודית לדורות עולם.

אם כוונתך אלי, הריני מקבל תוכחה זו באהבה, שכן כבר הוכחת נכוחה שאינני מדייק בתלמוד, וא"כ פשוט שקרוב אני לטעות.

אבל אם כוונתך לרבים מהראשונים והאחרונים ובתוכם מרן הב"י שפסק הלכה זו בשלחנו, הרי שאין זה אלא רמות רוחא, ואף חוצפה של ממש יש כאן ומן הסתם האומר כך הוא בכלל מבזה החכמים.

אני מקווה שתבהיר שלשון ראשון הוא הנכון.