| נשלח ב-14/4/2015 09:40 |
 |
| |
הזהות הדתית וזהויות נוספות - עימות או סינתזה
לכל אדם יש כמה כובעים, או אם נרצה, כמה זהויות. אדם הוא קודם כל אדם, ולעניינינו גם בן הלאום היהודי, וגם מאמין ודתי, וגם בעל לאשתו (או אשה לבעלה), וגם אב או אם לילדיו, וגם בן או בת להוריו, ואח לאחיו, וגם חבר של בני אדם אחרים, וגם שכן לשכניו וכו' וכו'. אין לי את ההגדרה המדויקת ולכן אני משתמש במושג "זהות". אבל זו לא רק זהות אלא גם מערכת מחויבויות, ועוד. כל זהות כזו יוצרת מצבים נפשיים מסוימים, כמו שמחה, עצב, כעס, אהבה, שנאה, תשוקה, אבל וכו'. ולכל זהות כזו יש גם תוצאות מעשיות, לדוגמא, אני אכין ארוחת ערב לילדים שלי אבל לא לעמיתים לעבודה, אבל יהיו דברים שאעשה דווקא כלפי העמיתים לעבודה ולא לילדיי. גם הזהות הדתית יוצרת מצבים נפשיים, לדוגמא, עצב על פטירת תלמיד חכם (ר"ח גרינמן כדוגמא אקטואלית) למרות שמעולם לא היה לי אתו שום קשר. זהו עצב שנובע רק מהעובדה שאני אדם דתי ומייקר תלמידי חכמים. דוגמאות נוספות: התרגשות בהכנסת ספר תורה, תחושת רוממות בחלקים מהתפילה או בליל הסדר, סלידה ממעשים מסוימים המנוגדים לתורה, ועוד כהנה וכהנה. מה קורה כאשר קיימת סתירה בין שתיים או יותר מהזהויות? לדוגמא, נניח ששכן שלי רוצה לבנות מרפסת, ובזהות ה"שכן" יש לי בעיה עם זה, אבל בזהות ה"חבר" אני ממש אשמח בשמחתו כאשר תהיה לו מרפסת. דוגמא נוספת, אם יש לי קרוב משפחה שאיננו יהודי ועומדת בפני השאלה האם להעדיף אותו (הזהות ה"משפחתית) או יהודי שאינו קרוב משפחה (הזהות ה"לאומית")? כל אלו שאלות שפוגשות אותנו כל הזמן. לפעמים אנחנו מכריעים אינטואיטיבית לטובת אחת הזהויות, מפני שיש לה נוכחות חזקה יותר באישיות שלנו, כלומר אדם עלול להיות יותר לאומי או יותר משפחתי, יותר חבר של פלוני או יותר שכן שלו, ובלי לשים לב אנו פועלים על פי הזהות הדומיננטית יותר. לפעמים אנחנו לא מכריעים, וחיים במעין סתירה פנימית. מצד אחד אני רוצה כך ומצד שני רוצה להיפך, מצד אחד שמח ומצד שני עצוב. אפשר לחיות עם הרגשות המורכבים הללו. אבל לפעמים אין לנו הכרעה אינטואיטיבית ואנו מעוניינים לקבל הכרעה. יכולות להיות לכך כל מיני סיבות ואציין שתיים מהן שנראות לי חשובות. האחת, סתירה חריפה מדי שקשה לנו לחיות אתה, מה שגורם לנו לרצות להיות או שמח או עצוב. השניה היא הצורך בעשיית מעשה, כאשר עלינו לעשות מעשה והזהויות שלנו מתגוששות ביניהן על השאלה מה לעשות. בסופו של דבר אנו צריכים לעשות מעשה, וזה יהיה מתאים רק לאחת הזהויות. (אגב, לא חייב להיות קשר בין ההכרעה המעשית ובין ההכרעה הנפשית. פעמים רבות ניתן לחיות עם הסתירה הפנימית ולא להכריע בה, ויחד עם זאת להכריע באופן מעשי כיצד לנהוג).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 09:41 |
|
| |
עד כאן הקדמה, ומכאן לשאלת הזהות ה"דתית". דומני שזה די ברור שהזהות ה"דתית" טוענת שהיא אמורה להיות הזהות המרכזית של האדם. יש בזה גם היגיון, אם אנו מאמינים שאלוקים פנה אל האדם וכרת עמו ברית – לא יכול להיות דבר חשוב יותר מתוכנה של הברית הזו. עמדה זו משתקפת גם בפתיחת הרמ"א לשולחן ערוך (או"ח סי' א) במילים "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוהים" (ותודה ל'פסיכ_ולוג' על ההפניה). מה אמור לקרות, אם כן, כאשר קיימת סתירה בין הזהות הדתית לאחת הזהויות האחרות? נניח, בין הזהות שלי כהורה ובין הזהות הדתית שלי? על פניו, הזהות הדתית אמורה לגבור על כל זהות אחרת. ואם הזהות הדתית שלי אומרת לי להיות שמח והזהות ההורית אומרת להיות עצוב – אני אמור להשתדל להיות שמח ולא עצוב. ואם הזהות החברית שלי אומרת לי לשנוא מישהו והזהות הדתית אומרת לאהוב אותו – אני אמור להשתדל לאהוב אותו. הנה דוגמא: יש לי חבר שיצא בשאלה, ולפני תקופה הוא בא לספר לי בשמחה שהוא עבר להתגורר עם חברתו לחיים. כחבר שלו, אני ממש שמח בשבילו. כאדם דתי, אני ממש עצוב בשבילו (כי הוא נכשל ביותר עברות, ויש משמעות לעברות שלו). ישבתי מולו והרגשתי שמח מאוד ועצוב מאוד, וכמאמר הפייטן "עין במר בוכה ולב שמח". וההורים של אותו בחור, ודאי נקרעים הרבה יותר ממני, כי הם הרבה יותר שמחים וגם הרבה יותר עצובים. והם – בניגוד אלי – צריכים לקבל גם הכרעות מעשיות בתחום הזה. אם הזהות הדתית היתה גוברת על כל זהות אחרת, העצב היה אמור לגבור על השמחה ואולי גם למחוק אותה לחלוטין. זה לא כך, והשאלה שלי היא: מדוע? האם זה פשוט מפני שאני לא מספיק ירא שמים? התשובה לכך, כפי שנראה לי, היא שאמנם הזהות הדתית דורשת – ובצדק מבחינתה – לגבור על כל הזהויות האחרות. אבל זו היא שדורשת את זה. הזהויות האחרות אינן מוכנות לקבל את השליטה של הזהות הדתית. כלומר, מי שבלי קשר לזהות הדתית יש לו זהות אחרת עמוקה, כמו הזהות ה"הורית" של אב לבנו – כאשר הוא מגיע למצב של התנגשות בין זהויות, הזהות ההורית אינה מוכנה לקבל את עולה של הזהות הדתית. ובעצם, הדרישה של הזהות הדתית לשליטה על הזהויות האחרות, נתקלת בהתנגדות נחרצת. חשבתי על כך בעבר בהקשרים נוספים. היה דור או שניים, באירופה, במחצית הראשונה של המאה העשרים, שהיתה שכבה רחבה מאוד של הורים דתיים לגמרי שילדיהם נטשו את הדת. איך הם חיו עם זה? כיום, אדם חרדי שאחד מילדיו יוצא בשאלה, מצבו הנפשי – כפי שהגדיר הרב דוד בלוך והוא צודק מאוד – הוא מצב של אב שכול. ההורה הזה חי בתחושה שאיבד את בנו, גם אם בפועל הוא שומר אתו על קשר וכו'. ויש לכך, לכאורה, סיבה מוצדקת, כי אם אנו רואים את הדת כצורת החיים היחידה הנכונה, ובלעדיה אין כל משמעות לחיים, אז הבן הזה באמת איבד את חייו. זה נשמע קיצוני, אבל צריך לזכור שבמסעי הצלב יהודים רבים התאבדו כדי שלא להתנצר, ואף שחטו את ילדיהם כדי שלא יוטבלו לנצרות (עדויות לכך בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ובעוד מקומות). זאת אומרת שהם ראו את האופציה של התנצרות כחמורה יותר ממוות. עכשיו נשאל את אותו אדם שמוכן לשחוט את בנו הקטן, איך תרגיש אם הוא יגדל ויתנצר מרצונו? האם לא ברור שבעיניו זה גרוע ממוות? לא יודע להשיב על השאלה מה הרגישו אותם יהודים בתחילת המאה העשרים, אבל הרושם שלי הוא שחיו עם זה די בשלווה. מה ההסבר לזה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 09:41 |
|
| |
ומה אלוקים אומר על זה? כאן אני מזהה שתי גישות מרכזיות. האחת רואה את הזהות הדתית כמייצגת נאמנה ויחידה של רצון ה'. העובדה שאני גם אבא, חבר, שכן, בן זוג וכו' – אינה מעניינו של אלוקים (למעט הלכות מסוימות הנגזרות מכך), ואם הזהות הדתית דורשת לגבור על הזהויות האחרות, זהו הביטוי המושלם של רצון ה'. הגישה השניה רואה גם את שאר הזהויות כביטוי של רצון ה'. אלוקים יצר את האדם עם כל הזהויות הללו. זהו דגש חשוב בפני עצמו. ויותר מכך, המטרה אינה שהזהות הדתית תגבר על הזהויות האחרות אלא תיצור יחד איתן משהו חדש, סינתזה של זהויות שתיצור מציאות נפשית ומעשית שתושפע משלל הזהויות שקיימות באדם.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 10:33 |
|
| |
מעורר מחשבה - תמשיך !
האם ניתן להציג נפק"מ מעשית בין שתי הגישות שהעלית?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 14/04/2015 11:04:02
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 12:54 |
|
| |
יפה מאד! באמת רואים בתמונות מראשית המאה את הסבים עם הזקן והסבתות עם כיסוי הראש, מנציחים את עצמם יחד עם הבנים בעלי הבלורית, והנכדים גלויי הראש... אז חשבו שזה חלק מההתקדמות של העולם שהאל עצמו עשה, וכיום יש יהודים חדשים. (אבל החרדיות קלקלה לאלהים את ההתקדמות הזו, וניתקה בין 'העולם' ובין 'הדתי').
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 13:42 |
|
| |
אני קראתי תיאורים שבהם אנשים איבדו את שפיות דעתם (כן!) כתוצאה מהתפקרות בניהם. אבל אני לא יודע אם הם מבוססים על מקורות אמינים או על 'היסטוריה מטעם' חרדית.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 14:39 |
|
| |
ישיבישער צודק עקרונית.
א. אבל גם אם מעשית האב אמור לדבוק בזהות הדתית ולא לתת לבנו שאינו מברך אוכל (דוגמה בעלמא), האם עליו לבטל את הזהות הנפשית ולא להזדהות עם בנו? המדרש אומר שאברהם בכה בלכתו לעקידה. איני יודע אם כביקורת או כשבח. לטעמי כל עוד אינך פועל כנגד ההלכה אין בעיה בהזדהות הגיונית עם הרשע (ר ו -ש קמוצות).
\
ב. שאלת משנה הקשורה לשאלת האשכול - האם ב"הסתכלות יהודית" יש לתת ערך לידע ולתרבות שאינם קשורים לתורה (בהנחה שיש המון ידע שאינו קשור לתורה). ואני מתכוין להוציא מכלל הדיון את עמדתו המוזרה של הרמב"ם בדבר הכרת הבורא מתוך מפעליו.
תוקן על ידי תלמידטועה ב- 14/04/2015 14:41:25
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 14:46 |
|
| |
ת"ט
ונניח שאין ערך, האם אדם שליט ברוח?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 14:48 |
|
| |
בעב
1. לפעמים
2. מנסים
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 15:29 |
|
| |
חזקואמץ,
כתבת שאלות ואבחנות טובות ודבריך מנוסחים יפה.
הכללה של בני אדם בתוית-זהות בד"כ נובעת מאהבה עצמית של הפרט שהתרחבה לאהבה עצמית של צבור החפץ להיבדל מצבורים אחרים. לדוגמא, "חרדי" להבדיל מ-"חופשי", או "דתי" להבדיל מ"חילוני".
מקובל שראשי התיבות של המלה צבור הינן צדיקים, בינוניים, ורשעים. ומאחר שאין לו לאדם לחשוב את עצמו לא לצדיק ולא לרשע אלא לבינוני, משמע שהשימוש בתויות המורגל בפיות הבריות עוסק בהשוואה בין בינוניות שונות. לדוגמא, אם בנו של אדם המכנה עצמו "דתי", חזר בשאלה, הוא בנקל יכול לסבור שבנו יצא לתרבות רעה ולהצטער על כך, ולפי דרכו, לה הוא נאמן ובה הוא מאמין, יש בכך צדק. אולם אם אותו אדם, לדוגמא, נהג לקחת הלוואות ולא להחזיר אותן או לא התייחס לאשתו בכבוד כראוי, ואילו שכניו או עמיתיו לעבודה "החילוניים" של בנו מכבדים את נשותיהם ומפרנסים ביושר את משפחותיהם, אזי השימוש שלו בתוית "דתי" לא נועד אלא לקבע את הבנתו השטחית-פשטנית את רצון הא-ל מהאדם.
אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. דעלך סני לחברך לא תעביד. פירש רש"י: ריעך וריע אביך אל תעזוב זה הקב"ה אל תעבור אל דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דברך ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות. ויש"ר מגוריציה ביאר: לא שיאהב כל אדם כאשר אוהב את עצמו ממש כי זה אי אפשר, אלא כמוך פירושו שהוא כמוך שוה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם א-להים, והרי הוא אדם כמוך, וזה כולל לכל בני האדם, שכלן נבראים בצלם, ולפי שהמכבד את צלם האדם ומתבונן במעלתו מטיב לנפשו ולכל אדם, חתמה התורה הכל במצוה זו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 15:47 |
|
| |
ת"ט
אני יודע מה שנאמר על חכמות חיצוניות שהם מטמאות וכו', אבל האם העולם שברא רבש"ע הוא כזה מצומצם?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 18:23 |
|
| |
'לכל אדם יש כמה כובעים'. כובע הוא עצם פשוט שמסירים ומחליפים באחר. אנשים ותפיסות עולם הן נושאים מורכבים, מלאי תכנים וסתירות. לכן טעות היא לעסוק בענינים כאלו כניתנים לתפיסה ולפתרון פשוטים וטכניים.
אם בנו של אדם פנה לדרך אחרת, שונה, הרי הוא מעצב את דמותו שלו וצריך לכבדו, להעריכו ולתת לו מקום גם בשעה שהדבר כואב להורים. גישה כזו נותנת משקל גדול לאדם כפרט [אינדיבידואום], וזכותו לכך. זכרו את אברהם אשר יצא מבית אביו לדרך חדשה.
כי נניח ההפך, נראה את המעשה כפסול שיש לצאת נגדו. הרי אז אנחנו מרבים שנאה ויוצרים דיכוי. הלא גם בין המכונים 'דתיים' יש בעלי תפיסות רבות ומגוונות, או אז נראה גם את בעל התפיסה השונה מאיתנו בעין רעה ונצא כנגדו. סופו של דבר שאנחנו מביאים שנאה ומלחמה בין הבריות. נתבונן בדע'ש הפועל באזור שלנו. הם רוצחים את אחייהם הנוצרים, ואחיהם השיעים, ואפילו את הסונים כמותם, אם דרכם אינה מוצאת חן בעיניהם.
נביט בדרכה של הכנסיה הקתולית אשר טענה כי היא מחזיקה באמת שלמה ונאמנה שמקורה אלהי. המצאת הדפוס נראתה מעשה שטן. אנשים יוכלו לקרא בעצמם, לחשוב בעצמם, לא יסתמכו עוד על דברי הכומר. אסון. כתבי הקודש ספקו ידע ודאי מושלם. חקירה עצמאית היא מעשה כפירה שיש לחסל את העושה ואת מעשהו. היומרה הזו, שבצידה שאיפת שלטון ארצי עליון, גבתה קורבנות רבים בנפש והתגלתה כמזויפת.
אידאולוגיות גדולות, דתיות והומנסטיות, מכריזות על כל מיני אידאות נשגבות, אשר באמת, אינן נתנות להשגה. בדרך, מאמיניהן טובחים באחרים ללא רחם. טובה מכל הסובלנות. ראית דרכי שלי, דתי שלי כ'צורת החיים היחידה הנכונה אשר בלעדיה אין כל משמעות לחיים', ראיה כזו יסודה באישיות צרה, מוגבלת, נכה ומעוותת, רווית קנאה ושנאה לאחר. נראה כי ראיה כזו מתפרשת גם כחטא כלפי שמים.
עודד
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 18:31 |
|
| |
עודד, ומה תעשה אם הבן שלך יבחר בדיוק בדרך שאתה מתאר כאן עד כמה היא גרועה, שיסודה באישיות צרה מוגבלת נכה ומעוותת רויית קנאה ושנאה לאחר, ויצטרף לקבוצה שלא פתוחה למה שאתה חושב כדברים ראויים, ואף רודפת אותם?? אני מקוה שאתה מבין את המלכוד. מי שתופס את החילוניות ככזו, נתקע ממ"נ, אם יכבד את בנו, הרי הוא מכבד את הדרך של אי הפתיחות והכבוד למה שראוי, ואם לא יכבד את בנו הרי הוא עצמו וכו'. (כמובן שלא כל חילוניות היא כזו, אבל אם הבן שלך יבחר בדרך שהיא כן כזו ,או אם השקפתו של מישהו היא שהדרך בה בחר הבן היא בלתי מוסרית וגרועה ויש לעשות הכל כדי לעצור אותה, מה יעשה עם בנו?)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 19:50 |
|
| |
ישיביש
מילא זה. מה אם בנו יבחר להיות שוביניסט, ר"ל? הוא יכול גם לבחור בדרכים גרועות יותר כמו להיות ג'יהאדיסט אסלאמי. האם עודד יכבד אותו ויגיש את צווארו לעריפה?
העמדה שעודד מביע היא (כרגיל?) צביעות במיטבה. במקום לומר שהוא חושב שהדת היא קשקוש (רק להגיד את זה במילים עדינות), ולכן הוא לא יצטער אם בנו לא ימשיך בה, הוא מספר לנו על סובלנות כאילו סובלנות אינה כלל אידאולוגיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 20:55 |
|
| |
עודד,
אני מקבל את הסובלנות כגישה מעשית, בדיוק מהסיבה שכתבת - עדיף שימותו פחות אנשים.
אבל אם אתה שואל אותי מבחינה אידאולוגית, אני לא מבין את עצמי, לא מבין איך המושג "סובלנות" יכול לחיות עם אמונה דתית. (קראתי שהרב זקס מבריטניה כתב ספר שעוסק בדיוק בנקודה הזו, ואני מתכנן להשיגו ולקוראו). הדבר היחיד שיכול לעלות בדעתי בקשר לדת וסובלנות, היא הטענה שלמרות שמי שפועל בניגוד לאמונה (שלי, כמובן) הוא אכן עושה דבר חמור ביותר שאין מקום לסובלנות כלפיו, אבל שפיכת דם ושנאה חמורות יותר, ולכן מבחינה מעשית צריך לנהוג בסובלנות וידידות.
אבל האם זה אומר משהו כלפי היחס הנפשי של הורה כלפי בן שעזב את הדת? לדעתי ממש לא. העמדה הדתית - ככל הידוע לי - היא ברורה: חיים ללא אמונה הם בגידה באלוקים והמוות עדיף עליהם. ואצטט את לשונו של מהר"ם מרוטנבורג: "מיהו דבר זה פשט היתרו, כי שמענו ומצאנו שהרבה גדולים שהיו שוחטין את בניהם ואת בנותיהם". ברור? גם החולקים עליו לא נראה שהם סבורים שבאופן עקרוני אינו צודק, אלא שאין זכות לאדם לעשות זאת וכדומה. הלא יהרג ואל יעבור על ע"ז היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק. אפשר לראות עוד בנושא, כאן: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/tesha-2.htm
ככל הידוע לי, עמדה אידאולוגית של סובלנות לא מסתדרת עם שחיטת ילדים כדי שלא יוטבלו לנצרות.
אלא שכפי שכתבתי, זו העמדה של הזהות הדתית, ולאדם ישנן זהויות נוספות.
מם,
ברור שמדובר בהכללות, אבל לדעתי יש מקום להכללות האלו ולא רק בגלל הפרקטיקה.
יש אדם שגונב ויש אדם שמחלל שבת. אם הדיון הוא על העבירות באופן ספציפי, אינני יודע מה חמור יותר (האינטואיציה אומרת שחילול שבת, אבל כלל לא בטוח שזה נכון ומהם הקריטריונים לבדוק זאת). אבל יש הבדל בין אדם שמחויב באופן בסיסי לאלוקים ובין אדם שאיננו מחויב. וכאן מדובר לכאורה בשתי חלוקות. כלומר, יכול להיות שאדם מחויב לאלוקים יעשה עברה חמורה יותר מזה שעשה חברו שאיננו מחויב. כעת מי מהם עדיף? אינני יודע, אבל ליבי אומר לי שיש משקל רב למחויבות הבסיסית. (וזה שייך גם לדיון אחר על ערך המצוות ללא מחויבות דתית).
לצורך הדיון העקרוני נאמר שהחילוני אינו עולה במאומה על הדתי, וכעת נוכל להגדיר דתי וחילוני ביתר קלות.
בע"ב,
מבחינתי נפק"מ רגשית חשובה כמו נפק"מ מעשית. מלבד זה שוודאי רגשות שונים מובילים למעשים שונים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2015 22:13 |
|
| |
כשרוצים, קל מאד להפוך דברים. 'בשעה שהדבר כואב להורים' הופך 'לא יצטער אם בנו לא ימשיך'. מעירים על קשיים ומלכוד בעמדה אותה תארתי כנוגעת באנשים ותפיסות עולם מורכבים מלאי תכנים וסתירות שאינם נתנים לתפיסה ולפתרון פשוטים וטכניים.
עודד
|
|
|
|
|
