עצמאות וזיכרון: למה אנחנו מתנכרים?

שוב, כמידי שנה, אנו עומדים בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, ושוב אנו ניצבים בפני השאלות אודות יחסה של החברה החרדית בישראל לימים אלו ולמה שהם מייצגים. 

העומדים מחוץ לקהילה החרדית תוהים על אי עמידתם של החרדים בצפירות הזיכרון, ועל התעלמותם המופגנת מחגיגות העצמאות. האם כבוד נרצחי השואה איננו חשוב לחרדים? האם אינם מכירים בחשיבותם של חללי צה"ל אשר חירפו נפשם בעד עמם ומולדתם? האם אינם מכירים טובה לקב"ה על חייהם במדינת ישראל? שאלות אלו אינן נשאלות רק מבחוץ, אלא גם בתוך הבית פנימה. חרדים רבים חשים מבוכה גדולה וחוסר נחת סביב שאלות אלו, כשהתשובה לכך איננה ברורה גם להם עצמם. 

השאלות הנוקבות והפשוטות הללו, העסיקו רבות את כותבי הטורים בעיתונות החרדית אשר נדרשו לסוגיה זו כלפי פנים וכלפי חוץ, את אנשי החינוך במערכת החינוך החרדית אשר נשאלו על כך על ידי תלמידיהם ותלמידותיהם, ורבים מבני החברה החרדית אשר התבקשו להשיב על כך לעצמם לילדיהם ולמכריהם. 

רבות מן התשובות נגעו בבעייתיות שבאופן בו נקבעו מועדי הזיכרון וסממניהם במדינת ישראל, אם בשל המועד שבו הם נקבעו או בשל הצורה שבה הוחלט לציין את המועדים הללו, ותשובות אחרות עסקו באופנים האחרים שבהם מביעים החרדים את יחסם המכבד לנרצחי השואה או לחללי צה"ל. בנוגע להקמתה של מדינת ישראל, נכתב רבות על הדברים השליליים הכרוכים בכך בהיבטים שונים, מנקודת ראותו של האדם החרדי. ברור שכל אחד יכול למצוא טעם או חוסר טעם בנימוקים השונים שנכתבו לכך, אולם נראה שהנקודה המרכזית אשר עליה צריכים אנו לתת את הדעת היא העמדה הבסיסית של "הניכור", שבו בחרה החברה החרדית כאסטרטגיה לאורך שנים רבות. 

עמדת הניכור והזרות היא עמדה בסיסית של קהילה שהחליטה להוציא את עצמה מן הכלל על מנת לשמר את הערכים החשובים לה, התוצאה המחויבת של עמדה זו היא שהחלטות הכלל אין להם שום משמעות כלפי אותה קהילה. ימי הזיכרון והעצמאות הנם ימים רגילים לחלוטין בעיניו של החניך במערכת החינוך החרדי וממילא גם אצל הבוגר של אותה מערכת, לא מפני מרכיב כזה או אחר, אלא מפני שלקביעתם אין שום שייכות עם הקהילה שהוא חי בה. גם אם קביעת המועדים הללו ואופיים הייתה בעלת אופן תורני והלכתי מובהק ומוסכם, עבור קהילה שאיננה חלק מאותו כלל לא הייתה שום התייחסות לגביו. במידה מסוימת, העמדה של כלל הציבור החרדי ליום העצמאות, אמורה לקומם את יתר האוכלוסייה בישראל הרבה יותר מיחסם של אנשי העדה החרדית או של ערביי ישראל ליום זה, שכן לעומת אנשי העדה החרדית אשר קבעו יום זה ליום אבל וערביי ישראל אשר מציינים את ה"נכבה", ההתעלמות המוחלטת של כלל החרדים מיום זה מתריסה הרבה יותר. 

נמצא אפוא שהשאלות המרכזיות שצריכות להישאל הן: מהי הסיבה לאותה עמדת ניכור של הקהילה החרדית כלפי המדינה וכלל אזרחיה? האם הסיבות לעמדת הניכור הזו עדיין רלוונטיות? והאם ישנה סיטואציה שבה תשתנה עמדת הניכור המתוארת? 

בנוגע לסיבת הניכור, נראה שמקורה בחשש הגדול של הקהילה החרדית מהשפעה שלילית כלפי ערכיה ואמונותיה אם הייתה בוחרת להיות חלק אינטגרלי מכלל מדינת ישראל, בוודאי בעידן של מדיניות "כור ההיתוך" מבית מדרשו של בן גוריון. באשר לרלוונטיות של החששות הללו כיום, נראה שניתן למצוא דעות לכאן ולכאן. 

ביחס ליכולת לראות שינוי בנידון, נראה שניתן להבחין באופן ברור בין הפרט לכלל. האדם החרדי היחיד יכול בהחלט לחוש כיום שייכות גדולה יותר למדינה ולכלל אזרחיה, וככזה להשתתף ביגונם ובשמחתם בימי זיכרון ושמחה. לעומת זאת, הקהילה החרדית כציבור, איננה מסוגלת להבנתי להפוך את עצמה ולהיות חלק מכלל החברה הישראלית, שכן בכך היא תאבד את עצם הווייתה. 

כיצד ינהג האדם החש עצמו מחד חלק מכלל המדינה ואזרחיה ומאידך רואה את עצמו כבן לקהילה שנדרשת להעמיד את עצמה מחוץ לאותה מדינה? זוהי משימה מורכבת וקשה שרבים מאיתנו נדרשים להתמודד איתה.

פורסם באתר "בחדרי חרדים" http://www.bhol.co.il/article.aspx?id=82415&cat=1&scat=1

_________________

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

האם יש הנהגה ציבורית חרדית מובילה או מובלת? איזה החלטה אקטיבית קיבלה ההנהגה החרדית מלבד החזון איש שקבע כולם לישיבות? האם הקמת ישיבות ה"נושרים", נח"ל חרדי, מכללות חרדיות או כל שינוי אחר התקבלו בהחלטה מושכלת או שהציבור קבע עובדות וההנהגה השלימה איתם? ואם בדברים שבנפש או גוף הציבור לא נעשה מעשה בדברים שב"השקופה" על אחת כמה וכמה אין סיכוי !!!

תוקן על ידי פום_פאקערט ב- 21/04/2015 09:36:13

בעקבות הדיון שהתפתח כאן, חשבתי על שאלה מעניינת. בהנחה שאכן על הציבור החרדי לחגוג את יום העצמאות, איזה אופי צריכים לשאת החגיגות הללו? האם הם צריכים לשאת אופי דתי, כפי שנהוג בציבור הדתי לאומי? תפילות חגיגיות בבתי הכנסת, קריאת הלל, סעודות מצווה וכו', או חגיגות שאינן נושאות פרספקטיבה דתית (משהו דומה לחגיגת יום הולדת או יום נישואין?).

פסיכו
בהנפד דגלים וכדומה. מה רע?

יורשה לי שוב לחלוק על פסיכ.
אישית, ברור לי שבכל מקרה מדובר על חגיגה ברמה דתית מסוימת, כי במגזר החרדי גם ביום הולדת ויום ניואים יש מי משחיל סיום מסכת ודבר תורה כפי כוחו. בכל מקרה חגיגת יום נישואים חילונית, אולי כן קיימת בציבור החרדי, אבל רק בגלל שהיא אישית/משפחתית.
לגבי החגיגה הדתית, באמת אינני מבין למה צריך אתחלתא דגאולה כדי לחגוג דתית? א. הרי דתית, יכול להיות גם דבר תורה בשלחן עמוס מגדים. ב. ממתי חגיגה דתית חייבת להיות על תופעה דתית? וכי סוכות או פורים נחשבים תופעות דתית?
אדרבה, המציאות ש/כל פוסק חרדי (שלא לדבר על נטורי קרטא) טרח להוכיח שאין עושים כיום יום הודאה (ויצויין הגרע"י לשבח, שדן והכריע בנטרליות מיוחדת), משפילה את ההלכה לעומת ההשקפה וחברותיה.

פום, ע"ז נאמר פום פאקערט. לא הוספת כבוד למהות המגזר החרדי כציבור נפרד... (מכאן אפשר רק לדון אז מה, ואיך ולאיזה כיוון לשנות)

אח יקר

לענ"ד בצ"כ מציג בעיקר תשובה לשאלות אלו. המגזר החרדי לא רואה את הקמת המדינה כשלילי או כחיובי; למעשה, נוח לו להציג את עצמו כמי שמבקר אותה. בכל שאלה מהותית בורחת המנהיגות להתנכרות והתעלמות (כפי שהיא רגילה לעשות שמונחתת עליה ביקורת קשה). בסיס ההנהגה המעניינת הזו, היא לכאורה פתרון לבעיית מתן תשובות רציניות בזמן אמת, משם היא ממשיכה לעבר הצלחה בשיווק להצטרפות - בעזרת תחושת העליונות והעוצמה לכאורה, המשודרות ממנה. הבעיה הגדולה היא כמובן שהציבור שבפנים די סובל מהכן-ולא הזה, וגם שבשלב מסויים הבעיות צפות. בעיקר כשהן לא מטופלות. וכאן נכנס נושא ההשלכות של התעלמות והתנכרות. עליו בהזדמנות...

הקונסצנזוס החרדי מקפיד לא לפגוע בקנאים מימין, לדוגמא תקיפת החייל במאה שערים (כן אני יודע שבהמודיע כתבו משהו).
כשהרב בקשי לא קיבל את מרות רחוב חנן יצאו נגדו בחרב וחנית, אך לא שמענו שום גינוי כאשר הקנאים ובריסק תקפו את הרב אלישיב.

תוקן על ידי צעג ב- 26/04/2015 09:53:12

מדשתקו רבנן?