שכר ועונש - הכרח או אנכרוניזם?

אני חושב שדין אחד לתורה שבעל פה ולעולם הבא, ואסביר. 

שניהם מבוססים על הנחה כי קיים עולם מאחורי העולם הפשוט. מאחורי דברי התורה מסתתרת תורה שבעל פה, שלפני חתימת תורה שבכתב אף אחד לא חשב עליה. אבל כאשר הגיעו להסכמה מה ראוי להיות תורה שבכתב - אז הגיע הזמן "לעבור שלב" ולהתקדם לכוונות שמאחורי הטקסט, "לימא כתנאי" = לימא כנביאי, להבין מה הייתה הסיבה שהניעה את הנביאים לומר את נבואותיהם, מה משמעות דבריהם, וכיצד "לפרשם" היום, כאשר המציאות שונה, גם מבחינות חיצוניות לתורה, אבל גם מסיבות פנימיות - התורה שבכתב נחתמה. שוב אין עליה מחלוקת. מה שנשאר זה רק לדון במשמעויותיה. והיום, שיש בידינו את התושב"כ במלואה, ואנו יותר חכמים בעניינים תורניים, הרי שאנו צריכים להתעמק בתורה ולחפש בה את מה שיקדם אותנו בעולמנו שלנו, שהשתנה - כך על פי האמונה המקובלת - לפחות זו שהתקבלה אצלי - שהשתנה בעקבות השינויים בתורה (במובן הרחב ביותר של המושג "תורה"). לכן עכשיו אנו יכולים - והואיל ואנו יכולים אנו גם חייבים (בבחינת כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב) - לכן אנו חייבים להעמיק בתורה שבעל פה, דהיינו במשמעויות הגלומות בתורה. 

וכן גם בענייננו - העולם הבא הוא המשמעות הגלומה מאחורי שכר ועונש בעולם הזה. שכר ועונש בעולם הזה יש לו מטרה - כפי שכותב הרמב"ם - שנוכל לעבוד את ה' (שוב במובן הרחב ביותר של עבודת ה', שמבחינתי עניינו הוא פיתוח החיים המקסימלי, כאשר התבונה היא כוח נעלה ביותר של חיים - בבחינת אני חושב לכן אני קיים), ולכן אין העולם הבא והגיהנום מבטלים את השכר ועונש בעוה"ז, אלא מעמיקים בהם, לאח שהבנו כבר שיש שכר ועונש בעוה"ז, אסור לנו לשקוט על השמרים ולעצור את ההתקדמות - אלא אנו חייבים לחפש את המשמעויות הנשמתיות - עולם הבא בגירסת הרמב"ם - שתואר במונחים גשמיים כדי שיהיה לנו מה להשיב לצדוקים ולחבריהם הטוענים שהכל בעוה"ז - אנו עונים: העוה"ז שלנו הרבה יותר גדול, אצלנו גם כוח התבונה מקבל חיות, וחיותה של התבונה ערכה והנאתה גדול לאין ערוך מחיותו של הגוף ללא התבונה, טובה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, עד כדי שלפעמים עדיף לוותר על מנעמי עולם הזה כדי להשיג עולם הבא. 

מה שהשתנה בימינו זה ש"העולם הזה" נהפך גם הוא לעולם תבוני ביותר - באמצעות המדע המודרני. ולכן הנאתו גדולה מבחינות רבות, אבל צריך לזכור שבדיוק כמו שפיתחו את העוה"ז, כך הולך ומתפתח העוה"ב - חיותה של התבונה, ואנו רואים דווקא בימינו כיצד זה הולך ומתפתח - התורות הנפשיות המערביות והמזרחיות כאחד הולכות ותופסות מקום גדול יותר ויותר, עד שיגיע יום בו תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים - וגם אז לא שוקטים על השמרים - תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא - אלא מוסיפים כוחות חיים חדשים ונוספים עד אין סוף.

כלום אנחנו רואים שכר ועונש בעולם הזה? האם המאמין בהכרח יותר מאושר?

דון קיחוט

ברוך הבא (או השב?)

העלית נושא מעניין, ועמדת על כמה זויות.

א. האם יש גמול בעולם הזה? איך זה עובד?

ב. האם יש גמול בעולם הבא? מהו?

ג. האם אפשר לדרג את האמונות בגמול ולומר אלו פרימיטיביות ואלו חכמות? על סמך מה?

ד. האם יש מגמה של התרחקות מתפיסה פשטנית? מה הן סיבותיה? מה הן השלכותיה?


הנה כמה רעיונות כהכנה לתשובה/תשובות מפורטות.

א. כפי שהועלה בפורום ולא רק בפורום, קשה לכמת (=לעשות תחשיב כמו מספרי וניתן לחישוב מדוייק) של שכר ועונש בעולם הזה. קשה למצוא קשר ישיר בין בחירה לתוצאה.

אם גם בחיי הפרט אדם יכול לזהות דברים שקרו לו אם כגמול חיובי ואם כגמול שלילי, קשה מאד לשכנע בכך אחרים. אפילו האדם עצמו שמסתכל אחורה יכול לפעמים להרגיש משוכנע: זה קרה לי בגלל זה. ולפעמים הוא מפקפק בעצמו.

קל וחומר לגמול קיבוצי. האם ניתן למשל להסביר את השואה כגמול? נחלקו בזה הוגי דעות מעמנו, כידוע.

ואיך הגמול מתנהל? צריך להביא בחשבון שבעקבות הפילוסופיה האריסטוטלית היה קושי תיאולוגי לקבל שה' מנהל את העולם בהשגחה פרטית. כמדומה שעם התפתחות הפילוסופיה שוב אין כזה קושי (יש קשיים אחרים וגם להם תשובות). לכן התפתחו תיאוריות של גמול כתוצאה טבעית של מערכת גמול המוטבעת בעולם ומתנהלת באופן נסתר. (וזה קיים כמדומה גם בהגות ההודית סביב מושג הקארמה).

בעיה עצומה, אולי בעית הבעיות, היא שהמציאות מראה לנו שאין גמול. לא במובן פשוט. על כך נכתב ספר איוב, אבל גם בגמרא אמרו שקשה היה להבין איך ה' מאפשר לדברים לקרות לעם ישראל. לא אכנס להסברים השונים כי אני רק רוצה להראות שהיתה מודעות גם אצל חז"ל לכך שהאמונה בגמול פשוט ומיידי לא היתה חלקה, בלשון המעטה.

ב. טענה שכיחה היא שאין איש שחזר מן העולם הבא לספר לנו מה יש שם.

אמנם ראוי לציין שהאמונה בהמשך חיים בצורה כלשהי גם לאחר המוות היתה שכיחה בעולם שבו ניתנה תורה. כמדומה שאי אמון בעולם הבא הוא תופעה מודרנית.

ג. האמונה בעולם הבא מעוררת קשיים פילוסופיים. איך זה יכול להיות? מה יישאר מן האדם? השיטה המסודרת שמציע הרמב"ן, למשל, היא מרשימה, אבל האם היא נכונה? מחייבת? ללא קשיים?

בעולם הזה קשה מאד ליישב את מה שאנו חווים עם תיאורית גמול.

אנו בדרך כלל מדרגים ואומרים כי מערכת פשטנית היא פרימיטיבית (זה שימוש כפול באותה מילה, ראשוני אבל ילדותי ותמים) ואילו מערכת מודעת לעצמה, לספקות, שמנסה להציע פתרונות מורכבים, היא יותר מתוחכמת. לנו בוודאי קוסם פתרון מתוחכם שעונה לדרישות שלנו מעצמנו. יתכן שכך גם ראוי להיות.

אבל יש פעמים שאדם מוצא את עצמו מאמין או לפחות רוצה להאמין בגמול במובן הפשטני, לפחות בעולם הבא. במיוחד כאשר נפטר קרוב ואהוב, האם אין אנו מנחמים את עצמנו שנשוב וניפגש? האם זו רק נחמה פסיכולוגית ללא בסיס? גם כאשר יש לנו תחושה עמוקה שזה למרות הכל נכון?

ד. כללתי את השאלה האחרונה רק כדי לכתוב את המשפטים הבאים: נראה לנו שמתוחכם יותר ואמיץ יותר לעמוד מול המציאות, להתכחש לגמול בעולם הזה, לדחות את האמונה בעולם הבא. זה מחייב אומץ, להיות דתי למרות שהבסיס לתקוה לשכר נשמט. אבל אולי האומץ זה לא במקום? אולי הוא מיותר? אולי בכל זאת יש, כי יש מערכות אמונות שמאפשרות ואף מצדיקות אמונה בגמול, ורק אנו, אולי מתוך פחד להיות טועים או פרימיטיביים, איננו מרשים לעצמנו להסתכן ולהאמין?

מיימוני
בצורה בוטה, האם רבש"ע עבד עלינו?

תודה למגיבים.
ולרב מיימוני אומר במאמר המוסגר לגבי סוף דבריו.  בנערותי הייתי תמה תמיד האם זה שאנו עצובים כל כך על קרובינו שמת, הרבה יותר מקרוב שנסע לארץ רחוקה, מעיד הדבר על פגם באמונה. אך כשהתבגרתי הבנתי שהאמונה היא מצווה - מצווה להאמין. אבל ברור שאין בכח מצווה זו לעמוד בפני הצער הטבעי של האדם הנובע מידיעתו ואמונותו הטבעית והבסיסית שהמת אבד ואינו קיים עוד. 
ולגבי נושא האשכול,   פעם היה נשמע הגיוני מאד לומר שהאל הוא אל נקם ושילם ואך צודק וראוי לרשעים לירש גיהנום ולבה רותחת. אך כיום קיים דיסונס בין אמונה בעונש אכזרי לבין התפישה המודרנית של צדק, ואמנם קשה יותר למצוא כיום נאומים חוצבי להבות מרבנים או דרשנים על זוועות הגיהנום על אף שהיה זה נושא נפוץ בין המגידים.

דון קיחוט
ואולי אנו פשוט לא מאמינים?

הרמח"ל בדעת תבונות סימון קכד כתב:
ועוד, הנסיון שהוא גורם לצדיקים, פירוש, לא בבחינת הפיתוי לעבירה שכבר זכרנוהו, אלא עיקר הנסיון הנולד מהסתיר האדון את פניו הוא - כי הלא ה' אמר על ידי כל נביאיו כי הוא המשגיח על כל נבראיו, ועיניו על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אל אמונה ואין עול, והנה אחר אשר השמיענו כזאת, הנה הוא מסבב עולמו במסיבות עמוקות ועצות מרחוק, המראים לכאורה ח"ו הפך זאת, כי פעם יראה כאלו הכל ביד המקרה, הכל כאשר לכל, ופעם כי נבנו עושי רשעה, ולא מצאו כל אנשי חיל עובדי ה' שכר טרחם ועמלם, כמה צועקים ואינם נענים, וכל שאר הענינים אשר הניח ה' לנסות בם את לבות בני אדם; והוא מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עג, ב - ג), "ואני כמעט נטיו רגלי וגו' כי קנאתי בהוללים" וגו'. כי זה הוא הנסיון - לראות היעמדו בני אדם באמונתם, ולא תמוש מלבבם היתד התקועה לאמר, ודאי אל אמונה ואין עול, אף על פי שאין אנו מבינים דרכיו. ועל זה נאמר (חבקוק ב, ד), "וצדיק באמונתו יחיה", וכמו שביארנו למעלה כבר. והנה זה ריוח גדול מאד מהתעלם השלמות העליון, ומקום הניח לרע להחשיך פני העולם לנסיון גדול כזה. כי עתה צא וחשוב כמה יהיו חביבים לפניו ית' הצדיקים אשר יעמדו בנסיון כזה, וכמה שכר גדול ינתן להם חלף עבודתם לעתיד לבא. והרי זה מכלל כבודו ית' - שאפילו החושך הגדול של הסתר פני טובו אינו אלא לכבודו, והוא הגורם שכר טוב כפול ומכופל לצדיקים.

הדברים לענ"ד מדהימים, חלק מהנסיון הוא שהקב"ה מבטיח שכר ועונש ואינו מקיים !

בעל

הקב"ה דיבר עם כל אחד בשפה שהוא מסוגל להבין. או הטיל זאת על עבדיו הנביאים. ופשיטא. אתה חבר ותיק בפורום אז אתה יודע זאת היטב היטב. סמיילי.

דון קיחוט

האם אנו אבלים על המת שהלך וזה הסוף הסופי, או על מה שאיבדנו אנו? או, בגיל מבוגר יותר וחכם יותר, על ההזדמנויות שהיו לנו להיות איתו ולשמח אותו וגם הן אבדו לנו? או לבקש ממנו סליחה?

בוודאי שמי שמתקשה להאמין בעולם הבא, וסבורני שכל אחד מוצא את עצמו מסתפק בזמנים אלו ואחרים - וזה חלק מהוייתנו הדתית - מי שמתקשה בכך בוודאי יכאב יותר על מות המת, וגם על מות עצמו המחכה לו.

אמנם העצה היא להפוך את הפחד לעשיה ולמרץ לעשיה. כי אם לא עכשו אימתי.

לגבי דרשנים שחדלו להפחיד, כמדומה שאינך גר בבני ברק ואינך שומע את הדרשנים וסיפוריהם...

ושוב, בעל

הרמח"ל מציג תזה שקשה לי אישית מאד לקבל אותה: שה' מעמיד אותנו בניסיונות וזה פשר הבריאה. יש משהו קסום בטיעון שהוא מציג בתחילת ספרו "דרך ה' ", כלומר שהעולם לא נברא אלא לנסות את האדם, כדי שיהיה לנו שכר טוב בעמלנו ולא נצטרך להתבייש. יש גם משהו מאד אקזיסטנציאלי בטיעון הזה ולכן מאד מדבר אלינו לפחות לבני דורנו. אבל זה לא אומר שזה יותר מאשר נראטיב (=סיפור שבו אנו מסבירים לעצמנו את החיים) שימושי.

מצד שני, מבחינה פרגמטית, האם זה לא משמח את האדם לדעת שכל הסבל הוא רק נסיון והשכר שמור לו? אני גם כן מאמין בשכר אבל לא בעולם של נסיונות. קשה לי להסכים לנראטיב כזה, למרות שבנעורי זה ממש קנה את ליבי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מימו
להאמין ש 1. ה' מעוניין להיטיב  2. ה' כל יכול  3. בצירוף העובדה שבעוה"ז יש לא מעט מפחי נפש זה בלתי אפשרי אם לא שיש כוונה במפחי הנפש. יש תיאוריה אחרת מאשר ניסיון? 

מיימוני כיצד היית מגיב לבוס שמבטיח העלאה במשכורת תמורת העלאת הפריון, ואחר כך אומר לך ששכרך הוא האתגר שעמדת בו

בעלבעמיו, מעניין מאד. מזכיר לי משום מה אנקדוטה.
פעם התעמת בחור כלשהו עם מחב"ת על גיל העולם. הבחור החל להביא ראיות מראיות שונות שהעולם קיים מליוני שנים, אך על כל טענה לרב היתה תשובה. דינוזאורים? הקב"ה שתלם באדמה. מרחק הכוכבים? הקב"ה בראם מוכנים. פחמן 14? הקב"ה בראו ישן וכן הלאה וכן הלאה. לבסוף התרגז הבחור ואמר בכעס, "אם הקב"ה כל כך מתאמץ להראותינו שהעולם עתיק שמא תהיה  זו כפירה ח"ו להאמין ההפך?"

תוקן על ידי דון_קיחוט ב- 01/05/2015 09:45:34

דון_קיחוט
חבל שאין כאן LIKE

מי כתב כאן?

דון קיחוטה, אדם שמת עזב את המימד שלנו וממילא הפרידה ממנו מוחלטת בהרבה.
ולעומת זאת, התעניינות האדם בדברים שיקרו לגופתו ולזכרו אחרי מותו מלמדת על אמונה מסויימת בנצחיות האדם.

וראה גם את המחקר (האתאיסטי) הבא:
את התשובה מצא בלום בסדרת מחקרים שבהם גילה שמבנה התודעה האנושית גורם לאנשים להאמין בנצחיות הנשמה ובאופן אינטואיטיבי למצוא סדר ומשמעות באירועים ומבנים, גם כאשר הללו אקראיים לחלוטין. בלום טוען כי בעצם הנטייה לאמונה דתית נובעת ממגבלותיה של התודעה: בעוד שאנחנו מסוגלים להבין את המשמעות של מוות והרס של דברים גשמיים, תודעתנו אינה מסוגלת לתפוס את מותה שלה עצמה.

בלום הגיע למסקנותיו דרך ביצוע ניסויי מעבדה רבים וסקירת רבים אחרים. הוא גילה שבניגוד לדעה הרווחת, תינוקות בני חודשים מעטים מבינים את כלליו של העולם החומרי: הם מצפים מחפצים לציית לכוח הכבידה ומודעים לכך שחפץ ממשיך להתקיים גם כאשר הוא מוסתר מהעין. מעקב אחר תנועות עיניהם גילה שהם מופתעים כאשר חפץ מתנהג שלא לפי עקרונות עולם החומר.

בלום גילה שהתינוקות מבינים בגיל צעיר מאוד גם את עקרונותיו הבסיסיים של העולם החברתי והרוחני. בכמה ניסויים התינוקות הצליחו לפרש הבעות פנים ולזהות בהם כוונות טובות ורעות וסימני אזהרה. בניסוי אחר תינוקות צפו בסרטון שבו דמות זכתה ליחס חברי מדמות אחת והוכתה על ידי דמות שנייה. התינוקות הביעו הפתעה כאשר הדמות המוכה פנתה בעת צרה למכה במקום לחבר.

עוד ניסויים הראו שפעוטות צעירים במיוחד לא רק מבינים את העקרונות הבסיסיים של חומר ושל רוח, אלא גם מיטיבים להבדיל ביניהם. הם מבינים שנסיך שנהפך לצפרדע הוא עדיין אותו הנסיך, ורק החליף את "קליפתו החיצונית", ושהנפש והזהות ממשיכים להתקיים ברצף גם כאשר הגוף מזדקן או משתנה מסיבות אחרות.

המסקנה, כתב, היא שהיכולת להבדיל בין גוף ונפש היא אינסטינקט אנושי שמוטבע במוחנו כבר בלידה.
אלא מה? אנחנו נולדים גם עם מגבלה: קשה לנו לתפוס את הפסקת קיומה של הנפש. פעוטות ששמעו סיפור שבסופו תנין אוכל עכבר הבינו שאחרי שנאכל, העכבר יפסיק להתקיים פיזית. כשנשאלו אם העכבר יזדקק לאמבטיה, לאוכל או למקלות אוזניים השיבו הפעוטות שלא, כי הוא מת ואיננו. אך כשנשאלו אם העכבר יתגעגע לחבריו, ירצה דברים וימשיך לחשוב, מרבית הפעוטות השיבו בחיוב. מאיזושהי סיבה, בלום הסיק, נולדנו עם התפיסה שהנפש נצחית. וגם כמבוגרים, כתב, אנחנו יכולים להבין שיום אחד נמות ולדמיין את גופנו מתפורר. אבל איננו יכולים לדמיין את נפשנו לא מתקיימת. זוהי מגבלה ביכולת החשיבה שלנו, תבנית קשיחה. ואליה, הוא כותב, יוצקים את סיפור אדם וחווה, את סיפורי גלגול הנשמות ואת ההבטחות ל־70 בתולות בגן עדן.