שכר ועונש - הכרח או אנכרוניזם?

בערל, עדיין לא הודיתי בהר גרזים, אולי כשהתהב יבוא וכל בני ישראל יאספו להקריב קרבן במקום המבחר תוכל לברך אותי בחג שמח ;)
יש, מה עם 'מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ'?
בכל אופן, אמונה בקיום אחר המוות היתה ודאי (שמואל וכלל ההעלאה באוב), וגם אמונה בגמול, גם אם גשמי במובן של מעין גוף אחר שנשאר לאדם.
נפש אדוני תהיה צרורה בצרור החיים את ה' וק"ק לומר שזה בארץ, בעיקר השווה לנפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.

אריאל
הפסוק הזה הוא ברור, ולכן שאלתי "כמה פעמים" ולא "האם".
ועכשיו עולה השאלה, האם במקרה הפסוק הזה מופיע בספר שעל פי לשונו חושבים שהוא מאוחר (אם כי יש להודות שזה לא רק ע"פ לשונו, אלא גם ע"פ תוכנו שרואים בו השפעות יווניות כמו זו).
אמונה בקיום אחר המוות היתה, אבל לא רואים שהיא היתה כנשמה במובן שאנו אומרים זאת.
כף הקלע היא דימוי למשהו לא נחמד. בהמשך הדרך הפכו את זה למשהו לא נחמד מבחינה רוחנית ושמו אותה כמדור בגיהנם, אבל אפשר לראות אותה כדבר לא נחמד מבחינה גשמית.
אגב, איפה נמצאות הנשמות לאחר המוות? האם המקרא אי פעם נוקב בשם של מקום כזה? גן עדן הוא כידוע מקום גשמי בו גר אדה"ר לפני החטא, גיהנם הוא גיא בן הנם; ושאול היא פשוט העולם התת קרקעי (איפה שגם הדס היווני נמצא למשל).

ראה אצל משה רט על עניין הגמול קישור
אין הרבה מה להוסיף על דבריו שעיקרם - בתורה המתים נמצאים יחד 'אל עמיו' ועונש חוטאים מסויימים הוא 'ונכרת מעמיו'. על זה כבר טענת שזו מליצה, אולי, אבל מהכרת נשמע יותר כדבריו. לפי זה גם מובן 'ערירים ימותו' אין כאן גזרה חדשה על מות כל ילדי החוטאים אלא ניסוח אחר לכרת - ימותו בודדים, ללא בני עמם היושבים יחד במסיבה הגדולה של הנצח.
המתים הנ"כיים נמצאים בשאול (בדיוק כמו במיתולוגיה הכנענית/שמית) שהיא מקום חשוך ולא סימפטי, אבל את הצדיקים מציל ה' מהשאול והם 'שבעים את פניו נצח'. באחרית הימים ישרפו הרעים לעד והטובים יחיו באושר ועושר עד קץ הימים.

מיקום השאול - מתחת לאדמה. כך גם במיתולוגיות השמיות וכן סובר הרמב"ן בשער הגמול (מהזכרון - נראה לי שהוא מדבר על גיהינום תחתון גשמי ועליון רוחני אבל אשתדל לבדוק מחר בל"נ) ראה גם ישעיהו כו (הראשון!) שמתאר את תחיית המתים לצדיקים בלבד 'וארץ רפאים תפיל'.

קהלת - יש עליו דעות מנוגדות במחקר. עכ"פ לא ראיתי בו השפעות יווניות אלא ארמיות/פרסיות. קהלת עצמו מתייחס לדעת הרוח כמקובלת בימיו ומפקפק בשאלת הגמול (דעתי לגבי הסתירות בקהלת היא שזוהי רשימת הרהורים של קהלת, בשלב מסויים הוא מסתפק, בסופו של דבר הוא מכריע שיש גמול.) כך שהדעה הזו כבר רווחה בתקופה המקראית הקדומה/מאוחרת.
אמנם אינני רואה בעיה בהנחה שלמת יש גוף חדש, ומצד שני לא כתוב שהוא נהנה מבתולות ואוכל אלא מ'שובע שמחות את פניך' או 'צרור החיים את ה'.
הצרור והכף - מאחר ובשניהם מדובר על 'נפש' ויש כאן תיאורים שאתה מוכרח לפרש כמטאפורה, והפירוש המילולי הגיוני ומסתבר לפי המוכר לנו מיתר התנ"ך, איני רואה סיבה לפרשם שלא כפירושם המילולי.
ההקשר יכול להתפרש לשני הכיוונים, או 'אתה תחיה וכל מבקשיך ימותו' או 'אפילו יהרגוך תזכה אתה לגן עדן ואויביך יהמיון'.