כוחינו בחינוכינו!

זמן רב של חיפוש ונסיונות להבין את התנהלות המגזרים השמרנים השונים בחברה הדתית - אליהם נולדנו, בהם גדלנו ועל פיהם לכאורה היינו אמורים להתחנך - במישור הסוציולוגי, התודעתי והחינוכי.

במחשבות ובחיפושים מצאנו תופעות חיוביות יותר (ואין ספק שהמגזר החרדי הקלאסי, כתופעה, מייצג כבוד ורושם נפלא) לצד שאלות קשות (במובן המחשבתי ובמישור הפרקטי), ראינו נקודות חובה בוטות לעומת איזו שהיא אמפתיה נעימה למגזרי "עם לבדד ישכון", שנראה כמי שתמיד "מסתדר לבד", ולא זקוק ל"עזרה חיצונית".

ככל חברה, מעבר לפן הגנטי והאופי הסוציולוגי, קיים ההרכב הנפשי-פסיכולוגי. למשל, מאבקים עקובי דם (במובן המתפורי) הנושאים מעין שנאה תהומית וזלזול משווע, נושאים ה"מודרניים" וה"צולים" די בכל אתר ואתר, בעוד למעשה ההבדל בין שני הסוגים קטן וכמעט לא ניתן לביקורת מבחינה מעשית. נלך רק לישיבה קטנה כלשהי, נבקש ממספר תלמידים לומר את המילה "מודרנים" או את הפכה, "הצולניקים", ונראה את מבע פניו הזועם וצורר לאותה חברה כשהוא נוקב בשמה. אולם בפועל, המודרנים מיוצגים ע"י לא פחות מ-99% מהחברה, שכן אין צול שלא יסביר למה הוא מעט "פתוח" (גם אם לא במילה השפלה דלעיל) ואין מודרני שלא יוכיח בכל דרך כיצד הוא ממש לא "באלעבאס", ואדרבה, הוא וחבריו "חושבים שראוי ונכון... אבל לנו, כבנ"א, זה פחות מתאים" וכדו'.

כלומר, לכאורה פילוח האוכלוסיה לפי מעשים, כמעט לא ניתן למעקב וביקורת. הרבה צולים באופיים מתנהגים כמודרניים, ולא מעט מודרניים מתנהגים כצולים. (למשל, בלי לפגוע באיש, כשאני פוגש מספר צעירים מחוץ לבית המדרש ואחד מהם לבוש חליפה ארוכה, פשיטא לי שהוא השובב שבהם.) השאלה, לפי מה כן? אם לא שבאמת אין הבדל מהותי, וכולם נתח אחד - מה שמצריך הוכחה שכולם טועים או משקרים?

נקודה נוספת, היא שיטת ה"כיבוש" של המגזרים החרדיים. אם אצל המזרחי נעשו נסיונות כיבוש (חשובים ונפלאים, ורק נעלה את זכרון ר' משה לוינגר ז"ל שנפטר לאחרונה), שהתמקדו בחבלי ארץ, במגזרים החרדיים התרכז הכיבוש בלבבות העם; כך הצלחיו רבנים צעירים ואדמו"רים עלומי שם לתפוס את מקום הייחסנים והדגולים מהם, וכך הצליח המגזר החרדי לגדול ולהתפתח למימדים לא סבירים, שאם רק היינו מחיים את היהדות החרדית של לפני 30 שנה - לא היה אז אפילו מניין בני אדם שהיה מקובל על החרדי העכשוי. מדובר בתופעה מדהימה, אך בעיקר מרתקת; מהו סוד ההצלחה של המגזר החרדי, שרוב חבריו לא מאמינים בו אבל איש מהם לא מתכוון למתוח ביקורת נוקבת? מה הביא את הכלום להפוך למגזר גדול יחסית, כשעדיין מגזר זה לא מגובש מבחינה חברתית או השקפתית? מה גרם ללא מעט אנשי דעה לעזוב מקור נפתח וללכת שבי אחרי שמרנות ריקת עומק לכאורה? מהו הדלק שמניע "עולם ישיבות", של עשרות אלפי לומדים מעמיקים לכאורה, שאפילו לא שואפים לייצג השקפת עולם יציבה וריאלית?

כפתיחה לרעיון שאציג תכף, בחרתי להביא מכתיבתו הנפלאה של ד"ר מיכאל אברהם, שעמד למעשה על התהיות ותמיהות שהצגתי עד כה. את הדברים, כתב ד"ר אברהם בפורום "עצור כאן חושבים", בהקשר של החרדים האנוסים.

"...התרשמות אחת ברורה היא שמי שמגיע מחינוך חרדי הרבה יותר קשה ל'טיפול'. יש לכך כמה סיבות: ... 2. ההשקפה החרדית (אני לא מדבר על האנטי ציונות או הסגירות החברתית אלא על התפיסה הדתית שלהם) באמת לא עומדת בשום מבחן של סבירות.

כאשר אני מציע אלטרנטיבות, שלדעתי הן הרבה יותר הגיוניות, אבל הן כמובן חורגות מאד מהדוגמות החרדיות, בן שיחי מתייחס אלי ככופר (כך!). האלוקים שהוא לא מאמין בו, הוא האלוקים שעליו הוא התחנך ולא האלוקים ההגיוני יותר שאני מציע.

אגב, יש תופעות כאלה גם בפורום כאן. אנשים שמעידים על עצמם שאינם דתיים מאשימים אותי בכך שאני לא דתי כי אני סוטה מהמסורת וכדו', ושמים בפי דברים שנלקחים מהחינוך החרדי שלהם. הם מתעקשים לכפור באלוקים שבו גם אני כופר, וזו כמובן זכותם, אבל הם גם מתעקשים שאני דווקא כן חייב להאמין בו.

זה מזכיר לי שפעם ביקשו ממני לתת שיעור לחיילי הנח"ל החרדי שהיו בקורס מ"כים ליד ירוחם. הזהירו אותי מראש לא להזכיר את הרב קוק (חשבו שיש לי קשר למשנתו, כי לימדתי בישיבת הסדר), כי זה יעליב אותם. בו בזמן תיארו לי את האנשים (לפחות חלקם) כמי שגונבים מכוניות ומחללים שבת וכדומה. על אף הכל, הם לא מוכנים שיתייחסו אליהם כ'מיזרוחניקים', כי זה מעליב. האלוקים שאת מצוותיו הם מקפידים לא לשמור הוא האלוקים החרדי ואין עוד מלבדו. פתחתי על כך פעם אשכול על הפיסקה של הרב קוק "יש אמונה שהיא ככפירה...". ..."

לפי אברהם, נושאי החרדיות שניים הם, לכאורה. האחד גאוות יחידה שלא מפרגנת לאף דעה או מגזריות אחרת להתערב עימה. לעומתה, השניה, חוסר חשיבה מרחבית, חופשית יותר ומזוויות שונות; לדעתי ניתן להגדיר זאת כך, מבחינת החרדי, תירוץ קטן שנתן המנהיג או קבעה הקהילה, מכריע כל טענה כבדת משקל. אין התמודדות רצינית עם בעיות, אדרבה - יש פתרונות קלים ולא בהכרח רציניים, והם לעולם טובים יותר מכל דיון מהותי - ויש, שככל שיהיה הדיון רציני יותר, כך תמעט הלגיטימציה הציבורית שלו.

לימוד-על-הכלל מבחינת אברהם, למעשה השלכה ומסקנה ישירה של התופעה: חרדי לעולם לא יתנצר, וקל וחומר שלא יהפוך ציוני או לאומי. אם יש מעט אמת ומטרה בקוסמוס, היא בוודאי זו החרדית.

הטעות הגדולה של מבקרי החרדיות כיום, היא הנסיון להפריך את ההשקפה החרדית מבחינה שכלית. לחרדיות יש רציונל, יש הסברים ויש עקרונות. הבעיה הגדולה היא שההסברים לפעמים סותרים זה את זה, העקרונות משתנים בלי הצדקה הגיונית והרציונל הוא סוג של כוס חד פעמית; בקושי מחזיק רביעית, בקושי ניתן לשימוש פעמיים ולא מעט אנשי דעת סבורים שלא ניתן להשתמש בו לדברים שבקדושה.

לאחרונה התקשר אליי חבר והוכיח לי את השכלתנות שבחרדיות. הוא הציג בפניי סרטון מהרשת, בו נראה רב חרדי מסוים מסביר את החשיבות של הפרדת הקהילות בין המתקרבים והחרדיים הגזעיים. הסרט קצת ארוך, הרב מסביר בכל הכלים שבידיו - מהומור ועד רצינות שנובעת לכאורה מפתיחות - כמה חשוב שהמתקרבים יעזבו את מרכזי הציבור הליטאי, ויתקיימו ממוסדות משלהם.

אפשר לראות את הסרטון, הוא יפה ומעניין אבל גם מעורר שאלה הגיונית פשוטה: האם באמת נראה למישהו נורמלי שא"א להתקרב לחברה החרדית ולהיות חלק ממנה? הלנצח תתקיים החברה הליטאית מהקרן, שבד"כ איננה מתמלאת מחולייתה? האם זה נשמע הגיוני, מוסרי או אחראי? - אבל ברור שלעולם לא תיעשה חשיבה נוספת. יש רב שאמר משהו שלא מאמץ את הציבור לעשות חושבים, למה לשנות?!

זהו הרציונל החרדי, טענה קטנה מזיזה הרים גדולים. ומאיפה זה מגיע? ואולי זוהי כל התורה.

כשהגיעו אבותינו לארץ, היו הרבה פוליטיקאים ואינטרסנטים שדאגו לדחוף להם את ההשקפה הנוכנה. לדעתי, כל השקפה נשענת על בסיס נכון וטוב, אבל בד"כ המסיון שמייצרים נאמניה קצת פחות טוב. בעזרת טובות הנאה מופלגות, קצר המגזר החילוני על גווניו יבול אדיר. הדתיים השמרנים דשדשו עם הכוחות הדלים והאמונה החזקה, בעצם נוצר מצב שככל שתהיה אינדבאוליזציה דתית, כך יקטנו הסיכויים לקיום הדת. אט אט קם הגולם על יוצרו, השמרנות החרדית התגברה על פא"י, המשיחיות הציונית גברה על המזרחי השגרתי. אנשים החלו בוחרים במי שיגיד להם מה לעשות, זה מס הדת שלהם; מעבר לזה, קשה להם "להגדיל ראש" ולנסות את התוכן הדתי עצמו.

לדעתי, במובנים רבים זנחה הציונות הדתית את הכלי, ככל שהתרבו הרבנים והציבורים וככל שנעשה ההכרח מיותר וממילא, מגונה. הציונות הדתית נעשה מגוונת ומעניינת יותר, עד שמתוך מרכז הרב קמו דעות קיצוניות שונות, נלחמו, נפרדו והתפתחו לתאים קטנים ושונים. המגזר החרדי, לעומתו, אהב את הדמגוגיה; הדמגוגיה תמיד מביאה אנשים חדשים, עם הדמגוגיה שהשאירה אותנו דתיים, כנראה אפשר לחיות עוד יותר מכמה דורות. וכך הטענות הקטנות היוו תירוץ, והאלימות המשטרית הקיצונית והאנליטית הפכה לעיקר. לאחרונה ישבתי בפורום כלשהו, אחת הבעיות שהוצגו היתה תופעת הסיכון שבאה עם הנשירה. המלחמה שהיתה סביב ההסבר למה לפעמים עדיף לפתור את בעיית הסיכון בלי קשר לעזיבת הדת, היתה ארוכה ומתישה.

לא פלא, כיום החרדי יודע כמעט רק דבר אחד: שלמרות הכל, הוא עדיין חרדי וגם ימות כזה.

וכאן מגיע העוקץ, מצד החוויה האישית שלי. בפורום זה קיים אשכול "איך מרגיש חרדי עם אייפון", כמובן שכבעל "ודומיו" התעבתי בדיון והבעתי דעה נוחה. אבל בחודשים האחרונים חוויתי חוויות שונות, קשות מאוד לליבי החלש.

"למה אתה מחזיק כזה פלאפון? מה רע לך בפלאפונים הכשרים?!", החלו השאלות - המעיקות מבחינתי (בד"כ אינני נוהג לקבוע הנחות או לשאול את הזולת על חייו האישיים. ק"ו כשמדובר בהלך שאין לו היכרות רבה עימי) - אבל זו היתה רק ההתחלה. משם הגענו להסברים חשובים ועמוקים על הנעשה והנשמע בעולם הסמרטפונים, הסכנות הכרוכות בהם (בלווי סטטיסטיקות, איך לא?) וכמובן, כמה מורון בכה כששמע את המילה "סמארטפון" בפעם הראשונה.

כידוע, קל להסביר לעצמינו, אבל כשבאים אנו במגע אם הזולת, בעיקר עם בחורי ישיבות שמאוד לא מוסרי שנסביר להם כל נושא הקשור לקלקולי הסמרטפונים (כי איננו ממונים על חינוכם), התשובות יוצאות פחות בקלות מהפה, וככה אנו זוכים להשפיל מבט במשך דקות ספורות, ולשמוע כמה מנעימות הרבנים יוספי, אריה שכטר וחבריהם.

בחודשים האחרונים זכיתי לזה בערך 3 פעמים. האמת שהחלק הזה של הסיפור היה נחמד, אישית זה מחזיר אותי לימי הישיבה העליזים ודווקא נותן טען טוב, כזה של פעם. הבעיה היתה החלק השני.

גם אם בעל סמרטפון אנוכי, וגם אם בוודאי תועבות מצרים דבר יום ביומו הן לי, לא תיארתי לעצמי איך בשלושת הפעמים נתפסו המבקרים בקלונם - לא יותר מתוך כדי דיבור (למיקלים זה 4 מילים, יש ע"ז דיון במפרשים בב"ק עג.), האחד ניסה "להתחיל", השני חיפש עם מי והשלישי ביקש לראות איך (חלקם נעזרו בשירותי הבר-מינן שלי). כל הכבוד לרבנים, כל הכבוד למחנכים, כל הכבוד לפנאטיזם ולקינוח, כל הכבוד לצביעות.

באמת ובתמים, אני מסוגל להבין בחור ישיבה שעושה כל אחת מהתועבות הנ"ל. ממש לא מפריע לי (חוץ מחינוך מיני שהייתי ממליץ לראשי הישיבות שלהם. התמימים האלו לא נזהרים מכל מיני, חבל על בריאותם). אבל איך הוא מסוגל להעיר לי על החזקת פלאפון כלבבי? איך הוא לא מתבייש לבקש ממני את הפלאפון להכנס ישירות לסכנה שעליה הרצה לי אך לפני דקה?

התשובות הן כמובן הפנאטיזם על הזולת, הצביעות, העליונות - אתה לא בסדר בגלל שנכנסת לרדיוס שלי, תכף נבין איך רואים את זה עליך. אבל מה מניע את הרכבת המשוגעת הלזו? ואנא, בואו נקווה שצביעות היא לא המידה, אלא תוצאה של שקיפות ומודעות סובייקטיביות וסלקטיביות.

בואו נחזור להכרעות הרבנים השונות, ננסה לראות עולם מתוקן ע"פ ההגיון החרדי. הכל מוכר ואולי אפילו נשמע הגיוני, אבל אנא נפנים שכל הקהילה ללא יוצא מן הכלל היו נוהגים כך.

אין מחשב, אין אינטרנט, אין פלאפונים מלבד המאושרים, אין תחבורה שאיננה כשרה, אין שכינות עם מי שאינו עונה להגדרות המאושרות, גזענות ועליונות הינן חוקי יסוד, כפיפות מלאה למוסדות המאושרים.

הרשימה ארוכה, אבל בשבילי הכל נמצא אי שם במלחמה העתיקה נגד מחשב, או המודרנית נגד הפלאפונים או השירות בצה"ל.

לא שאין כל טענה כנגד המחשב או האייפון, אבל הטענות לא הגיוניות כי במציאות רוב בעלי האייפונים לא מתדרדרים על ידו מבחינה רוחנית. וגם, שבמציאות האייפונים רק יתקדמו והציבור איתם; סיכויי ההצלחה של מלחמה כזו נעדרים. ולמה? כי כולם לחפשים לחטוא? ממש לא. פשוט הסמרטפונים נוחים לשימוש בהרבה, הם יעילים ולא יקרים. האם נוחות חשובה יותר לסכנת התדרדרות כלשהי? ודאי שלא. אבל זה מה שנקרא "גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה".

מהי "גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה"? חכמים צריכים לשאול את פשוטי העם מה כדאי לתקן ומה לא? או כמו בדורינו, שאם הציבור לא יכול לעמוד, מחליפים את הציבור? - ברור מעל כל ספק שלא אלו הכוונות! (ויש לזה הוכחות פשוטות בש"ס, ואכמ"ל).

כשתיקנו חז"ל תקנות, היה הרעיון לשלב את עוצמת התקנות בעוצמה של הדת והתורה. חכמים אמרו ש"העובר על דברי חכמים חייב מיתה", כדי שהתקנות תהיינה לא פחות חשובות מהמצווה לשלמה נועדו. ברגע שיש פירצה בתקנה והתקנה שווה לדת, תתבזה הדת כדרך שתופר התקנה. מבחינה מוסרית ולדעות מסויימות גם הלכתית (נושא עמוק ורציני, הבסיס בשרש הראשון בסה"מ להרמב"ם ובהשגות הרמב"ן. כעת עומד לי בראש, תחילת שו"ת דעת סופר וסוף שו"ת יביע אומר ח"ג), חז"ל השוו את תקנותיהם לתורה עצמה; הם מצאו מקורות, הסבירו פסוקים והציבו חומרות, העיקר שלא תהיה התקנה קלושה ויהפכו חז"ל לאיזו אסכולה זמנית הניתנת לביקורת.

כל בעל סמרטפון יודע שאין מטרתינו לבזות את החכמים או להלך אחר תאוותינו, וכך יודע גם כל בעל מחשב. הנושא הוא שבעלי המכשירים הנ"ל לא רואים את הרב נכנס לנושא זה. במצב כזה, האם נכון לרב להכנס לתמונה, או שמא עדיף שישתוק? האם לא יעשה הרב את דברי עצמו פלסטר? (לפעמים אפשר להכנס לנושא ועדיין לצאת "טוב". בכל מקרה זו החלטה שלהם)

נכנס הרב לנושא, ככל שיהיה הנושא רגיש וראוי לדיון, כך תהפוך ההוראה לקביעה. כך נחזור לבעיית הכפיה על הציבור, כך יצטרפו יותר ויותר אנשים ריקים שרק מבקשים שיגידו להם מה לעשות ויעזבו אותם. ככה בדיוק בונים קהילה אומללה. ומהן הקבלות של האומללות? הסיפור שלי. ההוכחה הניצחת שההוראות לא הועילו. שדווקא "השטחים הכבושים" הם הבעיה, דווקא הם, "מבקשי שכר פנחס" הם "עשוי מעשה זמרי". הפתרון הוא האנשים שחיים בקונפקילט.

השאלה מה היינו מייעצים להם?

תוקן על ידי אחרחוק ב- 17/05/2015 14:17:42

"הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו ; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע." (בעיקבי הצאן, הפחד)

בשבועות האחרונים נזכרתי שוב ושוב בחוויה מימות הישיבה שלי. עלילה קשה ללעיסה, איתה הייתי צריך להתמודד בתחילת חיי בישיבה.

בחודש אלול, כבחור צעיר (שיעור א' או ב', אינני זוכר), אני יושב ומעיין בספר ב"סדר מוסר". לפתע אני שומע כמין כינור מתנגן מאחוריי, אני שולח מבט ומגלה אברך קורא לרוממות קול ונעימת זמר את קטעי ה"שערי תשובה". המחזה היה מרהיב לכאורה, אך לא פחות מעושה; הוא ניגן באופן המרשים ביותר שיכול להתאים, מתוך הפרק הנכון ביותר שבספר הנלמד ביותר בתקופה הספציפית.

כמי שנוטה כלפי חסד, בחרתי לראות בו צדיק לכאורה, או בעל מוסר ברמה כלשהי. עד שראיתי אותו שוב ושוב במהלך הזמן.

אברך זה היה ראש וראשון לכל "עבירה לשמה". הוא היה גדול דוברי ה"לשון הרע לצורך", גיבור תלייני ה"מורידים ולא מעלים" ואביר "מחלוקת לשם שמים". אין לי ספק, שאם היה מקשיב לעצמו בסדרי מוסר של "אלול", או לרבינו יונה – ליתר דיוק, היה מאותת ועובר לנתיב אחר.

ומדוע נזכרתי בו לאחרונה? מה יכול אברך טיפוסי זה ללמדינו? או למעשה, אלו תהיות נתיישבו במוחי בעזרת אברך יקר זה?

לאחרונה פגשתי בחור נחמד, המשתייך לקבוצה אידיאולוגית שאינה חרדית. פתחנו בשיחה והוא סיפר לי את מצוקתו.

"אין לי ספק שכל רעיון חרדי מושתת על השכל והדת גם יחד, גם אם רבותיי אינם מסכימים עימו", פתח הידיד לרגע את נאומו. "אבל למה כששואלים חילוניים את החרדים (כפי שהוא ראה במקום עבודתו), מדוע אינם הולכים לצבא, עונים החרדים: 'מה, אנחנו פראיירים?!'.

"וכי מי שהולך לצבא הוא פראייר? או שישנה סברה התומכת באמירה כזו לחילוני?"

אין דוגמה מובהקת לתופעה חרדית די חדשה, כמו סיפורו, אבל למען ההרחבה אביא עוד 3 מקרים דומים שחוויתי או שמעתי, כולם בתקופה האחרונה, ובפירוש תוצאה של בעיות חדשות יחסית.

לאחרונה נפגשתי עם מנהל ת"ת ליטאי, שביקש להשתלם בתחום ולקנות תואר אקדמי בתחום. לשאלתי הנרגשת, האם הוא אכן אידיאליסט שחשקו בעזרה לתלמידים, ענה המנהל בענוה שהוא "חושש מהיום שידרשו ממנו" (השאלה היתה ע"פ ידע, שהת"ת שבניהולו הינו מוכר שאינו רשמי, ומכאן לחידה למה שיבקשו ממנו; אבל לא בזה נעסוק כעת).

כשניתנו האופציות להתמחות, היה לי ברור שייבחר המנהל באופציה החינוכית ביותר. זו שתקנה לו כלים חינוכיים ומדעיים לטיפול בתלמידים – חינוך מיוחד וכדו' – אך לגודל אכזבתי, בחר המנהל במקצוע שנודע לו כקצר וזול ביותר בין המקצועות. כשהחזקתי בדף של דרישות התלמידים (לאחרונה נכנסתי לתחום הרכזות במכללות, ומכאן הסיפורים הבאים), הייתי מופתע ותמה כאחד.

וכי אין אותו מנהל יודע, שאין בת"ת שלו מי שיטפל בילדי החינוך המיוחד? וכי אחדש לו שהידע שביד כל צוות הת"ת קטן מזה שלמד שנה באחד ממכוני ההוראה? מהו טיב חוסר האכפתיות שלו לחינוך הילדים, ומילא אם לא היה הולך ללמוד, אבל ללכת ולחפש את הקל על פני המועיל? וכי לא זו המעילה בתפקיד המוכרת לנו?

כמובן שלא שאלתי, ולכן נעבור לסיפור הבא, גם הוא מהאקדמיה.

קבוצה חרדית באחת המכללות הלא דתיות, סיימה סמסטר ונדרשה לעמוד במבחן. על מנת שייתבצע המבחן באופן המתאים ע"פ כללי ההנהלה – באופן שלא יהיה חשש להעתקות, התחלקה הקבוצה לשתי כיתות.

בלא כל בושה או יראה, פנתה הקבוצה להפגין נגד התופעה, שכן איך יתכן שלא יאפשרו להם להעתיק במבחן? (ברור שהתירוצים היו מגוונים, אבל בשני הצדדים איש לא היה תמים) וכי אין להם זכות לעבור במוצהר ובשט בנפש על כללי היושרה של האקדמיה?!

המלחמה הסתיימה כשהמכללה הסבירה להם שמאבק כזה לא יכול להניב פרי, אבל השאלה קיימת: איך קבוצה גדולה של סטודנטים לא חושבים על האמירה שבהפגנה, כאילו המכללה חייבת להעניק להם את האפשרות להיות שקרנים ולא הוגנים עם כלליה? וכי לא זהו "חילול השם"?!

וברוח הסיפורים, חוויה שלישית – ואחרונה לסבב זה.

נכנסתי לחנות והמתנתי בתור. התור היה ארוך וההמתנה משעממת, עד שגיליתי ש"הראשון בתור", צעיר ממוצא רוסי הנראה כחילוני אם כיהודי, מוכר לי מבית הכנסת. הפגישה היתה לי להזדמנות להבין מה מחפש אדם כמותו בבית הכנסת, עד שצעירים ממגזר מסוים שהמתינו כמונו בתור, החלו ללעוג עליו בקול רם המהול בעודף טקט במרחאות.

צעיר זה, כך מסתבר, היה עד אז בשלבי התקרבות לדת.

ואני משתומם פעם אחר פעם, נגד הקהילה, המחנכים והדוברים – כל אחד מטעם מי שהוא – וכי כה מורגלים אתם לעקם כל צורך, לבצע חצי פעולה ולדרוש שכרה משלם? האם אינכם מבחינים בבוטות ובהתנשאות בה אתם מתמידים לאחוז בכל מפגש בין-מגזרי? וכי לאחר שאינכם חשים צורך להסגיר את עצמכם כנוכלים, פרוטקציונרים, קובינטורים, דורשים אתם שוויון ויחס הוגן?

עד שנזכרתי באברך. מאז לא היו שאלות.

ואפרט:

"ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת. והיה רב אחד עמו, והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח, והוא לא היה חושש – ואמר אותו רב: אם כדברי, יהרג אותו רב במיתה משונה; וכן היה, שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר – ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט – אותן התינוקות היו ניצולין." (דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט:ה)

אין ספק שהחינוך מבוסס על יסוד כוזב, ממנו לא יצא טוב, ולוואי שהרע לא יגדל למעלה ראש.

החינוך ביסודו הוא פחד. אימה מפני חישוב נכון, חלחלה מהגיון בריא, זוועה לשמע דיון בנושא כלשהו בכובד ראש. לא פלא שהקריאה ב"שערי תשובה" – הצגת הפעם בשנה המכונה "אלול", היא הטובה בכפר; אין ספק שהעיסוק המתמיד בנראוּת, באגו, הופך את השיטה הליטאית לשווה ביותר בעיר.

לעולם לא תהיה לחרדי שאלה בעלת כיווני חשיבה שונים, כי אם יסתפק – ייחשב כלא מספיק נבון, ואם יכריע באופן מיושב, פשרני מה – יתן מקום שיתקפוהו, ועדיין לא ייצא נבון.

הנרקסיזם ייתן את אותותיו במוקדם ובמאוחר, החברה עסוקה, היא וכמעט כל משאביה, בהצגת הטוב שבה; היא אפילו לא מספיקה לשכנע שהיא אכן כך. לא פלא שכל מי שמציץ – נפגע, אבל היא תסביר שזהו שעומד מאחורי איטום הסדקים.

וזהו מתכון הפרדוקס. ככה תמיד מרמים או מצפים להקלות מורפזות, ואחר כך טובעים את מלוא השכר. ככה לא עושים שום פעולה רצינית מחד, ומאידך משקים את הנרקסיזם במלוא המרץ.

ומכאן לפרק א. חוויית הקונפליקט של החרדים ה"מורדים" למיניהם, היא תופעה בריאה, שיפה לה שסוף סוף קמה על יוצרי החרדיות. היא היא הסיכוי היחיד להחזיר את השפיות לציבור הגדל. אך עדיין אינני בטוח אם לא ייטב לה להתחמק למגזר אחר. שפוי יותר.

לא נשכח.

ככל שנפחד יותר מהשאלות המהותיות, ככל שנשחט יותר תינוקות מבלי להתבונן בנולד ובנקודה הטובה שמעבר לפנאטיזם. רק ככה נהיה צדיקים יותר, דוקא זה שיהפוך אותנו ליותר מכולם, ליראי שמים יותר מכולם.

לכאורה.

"לפי שלקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, לפיכך נחומיה בלשון כפלים: נחמו נחמו עמי, אנכי אנכי הוא מנחמכם, עורי עורי, שוש אשיש, פרוח תפרח ותגל" (מדרש תנחומא, דברים א)

מנהג ישראל, שמקורו במסכת סופרים, להקדיש את הפטרות 7 השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, לנבואות בשורה ונחמה אודות הגאולה; שכן עד תשעה באב, קראנו "תלתא דפורענותא", ולאחר מכן נקרא "תרתי דתיובתא".

לכאורה מקור המנהג [שאינו תואם את ההלכה הפסוקה בגמרא, וכנראה מקביל או מאוחר ממנה – ראה תוס' מגילה לא:], לשייך את ההפטרות לתקופה; עד תשעה באב אנו מצויים בשלושת שבועות האבל, מהבקעת חומות ירושלים עד שבאו פריצים וחיללוה. בין ראש השנה ליום הכיפורים, נקבע הזמן לחשבון נפש במעין 'משוב' על השנה החולפת.

אולם "שבעה דנחמתא" אינם מוסברים כראוי, וכי נגאלנו, או שמא הובטחנו כי נרצה צומינו? מה גם, שאם חובה עלינו לשמוח שמחת גאולה, ואפילו בכדי, במה נתייחדו 7 השבתות שבין פורענות לתשובה? וכי מה ראו המתקנים לקבוע "סמיכות גאולה לתשובה", או קריאת גאולה ככלל, טרם בואה (בעוונותינו)?

הבה נתבונן בפסוקי הנחמה, בפרשיות בהן הבטיחו הנביאים את הטוב והשלם עבורינו. ההפטרה הראשונה פותחת בבשורה, שיש הקוראים אותה בצאת תשעה באב, "נחמו נחמו עמי". המילה כפולה, כדרך שתהא הנחמה כפולה וכדרך שהיתה המכה כפולה "כפליים ככל חטאתיה". ונשאלת השאלה, מדוע לקחה ירושלים כפליים? וכי חלילה, הקדוש ברוך הוא, דיין דינא בלא דינא?

ובכלל, איזו הגדרה יש ל"כפל"מבחינה מטא-פיזית? הלא המצוות והעבירות הן ההגדרה, ובמה יפול בהן המינוח "כפילות"?! ואף שניתן למצוא בסיס "כפל" בחטאי עם ישראל, דווקא שם בולטת ההגדשה – לא חטא כפול, אלא שני חטאים: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ המים:" (ירמיהו ב,יג).

נדמה, שכשנמצא תשובה הולמת לשאלה האחרונה, מהי הגדרת ה"כפל" בחטא-עונש-נחמה, נבין כמה יסודות בנחמה, לה כנראה זוכים אנו כל שנה – אם רק נשים אל ליבנו. ובדברי חז"ל אודות הכפילות: "ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב כי שתים רעות עשה עמי, תרתין הוא דהוו? עשרין וארבע שביקא להו! אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אחת שהיא שקולה כשתים; ומאי ניהו? עבודה זרה".

במה נתייחד חטא עבודה זרה, עד שנחשב לבדו כשתי עבירות, והאם מדובר בשתי עבירות או בעבירה כפולה?-שאלה זו נידונה במפרשים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וננסה אנו להבין את רעיון הכפילות עד שנדע את תוכן ההגדרה [ראה: מהרש"א, יפה עיניים ובן יהוידע – תענית שם]. ואפתח במעשה:

לפני מספר שנים ישבתי בביתו של איש תרבות מבוגר, שבין השאר עסק בדוגמנות. בימים ההם עסק הדוגמנות היה שונה מעט מהמוכר לנו; צילום ופיתוח תמונות היה יקר ונדיר, עד ששכרו של הדוגמן היה עותק של תמונותיו.

תוך כדי שיחה, פתח הדוגמן אלבום ובו תמונות שונות מ'עבודתו'. בין התמונות נמצאה אחת, שכנראה צולמה בטעות – לפני או אחרי צילום הפרסומת – ובה נראה האיש בבגדי פרסומת, חליפה ועניבה, אך מכנסיים נעדרו מרגליו...

"כשאתה נצפה בפלג גופך העליון", הסביר הדוגמן, "לשם מה תלבש מכנסיים?!". ואני נזכר בפסוק הנדרש בגמרא: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות - אין כל גופה צריכה בדיקה; עיניה טרוטות - כל גופה צריכה בדיקה" (תענית כד:).

כשהכלה בבית אביה, עדיין לא נצפתה כראוי ולא הרשימה בכל אופן, נצפית היא בפלג גופה העליון – עיניה, אם יפות הן; אם תמצאנה עיניה כעורות – או אז ייבדק כל גופה. כשכל יעודו של הדוגמן להישאר על גבי העיתון ולהמליץ על מכשיר פלוני ואתר אלמוני, אין אנו זקוקים אלא לפלג גופו העליון – מה שיציג: אם נאה הוא, טוב הוא. בכך יוכל הוא לבחור מה להציג.

נמצינו למדים כי שתיים יש בכל מעשה, טוב או רע: ההצגה, והרצון. לדוגמה, אדם ההולך אחר שרירות ליבו, כל שאיננו חוטא מחמת מרד, עדיין ניכר הכבוד והאכפתיות מצידו למסורת; אולם כשיבוז לדת, נדע שלא חטא בתאוה, אלא גם בנפשו אין הדת חשובה – ובזה הוסיף חטא על פשע.

וכך מתאונן ירמיהו על עם ישראל: אם תאוותכם תניאכם מאחרי ד', ועל כן תעזבוהו – למה תשתחוו לאל אחר? אלא שמורדים אתם בד', וכאן לא יספיק טיעון התאוה.

ועל זאת ניחם ישעיהו, שכשם שהחטא הוכפל – כך תוכפל התשובה. לא עוד עיסוק בזוטות; לא עוד גזירה כפתרון למה שדורש תיקון; לא עוד סידור מוקדי הדת בהתאם לנוחות.

בידינו הדבר!

האם נזכה לזה השנה?