רות

רות קרקע עולם – מדרש אנתרופולוגי לשבועות

אברם העברי,
מרתק ביותר. 
רק אעיר כי עצם הכינוי בעל מול אשה מספר בקיצור את כל הסיפור.
יש בעל נחלה,בעל אדמה,בעל בית,ויש בעל לאשה.
ומה שמפתיע מעבר לכל דמיון שגם במאה ה21 עדיין המושגים האלה שרירים וקיימים.
אלא שלתהליך הגיור המתואר במגילת רות הוסיפו חכמינו טבילה במקווה לעיני שלשה דיינים.
וגם זה שריר וקיים.



לגבי הקטע הבא העוסק בחיים לפי מטאפורות:


"אבל שני החבר'ה האלה לא עצרו כאן – לדבריהם, אנחנו חיים לפי המטאפורות האלה! כלומר, העובדה שעולם התוכן של דיון משוייך למלחמה גורמת לכך שדיונים בעולם המערבי (ע"ע סכסוכים משפטיים, ופוליטיים) אכן מנוהלים כמלחמה; והיחס לזמן בתרבות המערבית הוא אכן כאל משאב מתכלה, כמו כסף"


לדעתי המטאפורות (יותר נכון ביטויים לשוניים) נוצרו בגלל החיים ולא להפך .
שהרי דיון בעצם מהותו דומה למלחמה .כל משתתף רוצה לנצח בוויכוח ולשכנע את זולתו בצדקתו . ההבדל היחיד הוא האמצעי. דיון הוא מילולי בלבד.(ראה את הדיונים בין שמאל לימין,בין דתיים לחילוניים,בין קומוניסטים לקפיטליסטים וכו) ומלחמה היא באמצעי לחימה.'

כנ"ל בקשר לכסף וזמן שהדמיון ביניהם ברור:   שניהם משאב מתכלה.


ולכן זה כלל לא מפליא שביטויים זהים נקשרים למלחמה ולדיון ולזמן וכסף.
ולכן לא מדובר במטאפורות אלא בביטויים זהים.

האם אתה יכול להרחיב  איך הסיפור (המעניין כשלעצמו) נוגע לנושא הנדון?

לגבי עצם הסיפור לא צריך להרחיק לכת לפפואה .צפיתי לא מזמן בסרט דוקומנטרי שנושאו הוא רצח .הרוצח נדון למוות בזריקת רעל.
אביה של הנרצחת,קתולי אדוק,התנגד להוצאתו להורג של רוצחה האכזרי של בתו . הוא טען שגם בתו וגם הרוצח זקוקים לרחמי האל וכשהוא התפלל (כך סיפר) הוא התפלל גם על בתו וגם על רחמי האל על הרוצח.



ובאשר למטאפורות :(ציטוט מויקי)


"מטפורות מבניות - מטפורות שבהן תחום מקור אחד מתבנת תחום יעד שונה. ויכוח מתואר כמלחמה, אהבה כמסע והגוף כמכל. "


http://bit.ly/2rR3qel

אליקים
המשותף לכל הביטויים שמצאת הוא שהם חלק מהאובייקט.
לדוגמה הכנף הוא חלק מהציפור. הנפש היא חלק מהאדם. החלומות הם חוויה שחווה האדם,שיער הוא חלק בעל החיים וכו.


גם השוואתה של האשה לקרקע או בית זה מספיק גרוע . הביטויים שהבאת מורידים את האישה לרמה עוד יותר נמוכה של עצמיות. ואולי אכן מה שהבאת מחזק עוד יותר את הטיעון ליחסם המשפיל של חז"ל כלפי האשה.
 הרבנית הפמיניסטית ימימה מזרחי תדרוש כמובן את הביטויים האלה כשבח עצום. 

תוקן על ידי אפריםבן ב- 30/05/2017 17:07:11

 Sarah Blau Yesterday at 1:19am ·
נעים מאוד, ערפה.

זה השם שנתתם לי. מבחינתכם אני רק עורף אחד גדול שהופנה לנעמי, חמותי. את השם האמיתי שלי מחקתם, יכול להיות שאפילו לא ידעתם מהו. עורף, זה כל מה שנשאר. עורף גדול ומכוער. ואיזה מדרשים נכתבו עליו, על העורף הזה! איזה פרשנויות מביכות, אולי עוד נגיע לזה, כרגע אני כבר נבוכה מספיק.

אבל קראתם את הסיפור המקורי, נכון? זה מה שקרה שם: נשארתי בבית, במואב. עם אימי המבוגרת, שכבר לא רואה כל כך טוב, ליד הקבר של כליון בעלי (זה כמובן לא היה השם שלו, היה לו שם עדין ומתוק, כמוהו עצמו) אני עדיין עולה אליו לקבר פעם בשבוע. עדיין מתגעגעת,

וכן, לא יכולתי להיפרד, אז נשארתי בבית, כאן, בארץ שבה נולדתי ובה לא נולדו לי ילדי. אהבתי את נעמי, היה בינינו קשר מיוחד. בינינו, נראה לי שהייתי הכלה המועדפת עליה. נראה לי שזו היתה הסיבה שבגללה היא חיבקה אותי חזק חזק ולחשה: הישארי בבית, ילדה. וזה מה שעשיתי. כמו כל הילדות הטובות, נשארתי בבית. ליד אבא ואמא.

תחשבו רגע, מה היה קורה אם זה היה הפוך? אם אני הייתי היהודיה שהיתה עוזבת את עמה וביתה ומולדתה והולכת עם חמותה שמשתייכת לדת אחרת? איזה מדרשים הייתם מספרים עלי אז?

כן, מדרשים. נקודה רגישה מאוד אצלי, אתם בטח יודעים מדוע. בהתחלה רציתי לכתוב אותם כאן, לפרט אותם, אחד אחד, כולל כל הפרטים המכוערים והשמועות על המוסריות שלי, ועל מה שכתבתם שעשיתי בלילה העצוב הזה שבו נפרדתי מנעמי וחזרתי הביתה. אבל אני מתקשה מאוד.
למה? אולי למשל, בגלל מה שנכתב עלי במסכת 'סוטה'? הנה, בבקשה: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גויים של מאה בני אדם". מאה בני אדם! לא שניים או שלושה, רק הבכחנליה המבהילה הזו, כאילו שהיה לי כח אפילו למצמץ, הייתי סחוטה מבכי ודמעות. אבל אתם החלטתם ששכבתי עם מאה אנשים.

וזה לא נעצר שם, זה אף פעם לא נעצר שם.

ביאליק הקדיש לי מגילה שלמה, "מגילת ערפה", הוא קרא לה. ברגע הראשון שמחתי. טפשה שכמותי, חשבתי שאדם שכותב בצורה כל כך יפה ורגישה, בטח יראה אותי באמת, מבעד למסך המדרשים, אבל הוא לא. ביאליק האמין למדרשים הגרועים ביותר. הוא כתב עלי "הוללה וסוררת ועזת נפש", טען שהזדקנתי והתבליתי "כאחת הנבלות". כשקראתי את המגילה שלו בכיתי משך יומיים רצופים.

אבל עכשיו אני בהחלט מבינה יותר למה כל זה. 'ערפה, זה בכלל לא אישי', חזרו ואמרו לי חברים במהלך השנים, הם כנראה צדקו. זה אף פעם לא אישי. פרשנים אוהבים סימטריה. כך היה מאז ומעולם, ולפי הפרשנים, אני היא אם סבתו של גוליית הפלישתי. כן, כן, רות, גיסתי, היא אם-סבתו של דוד המלך, ואני אם-סבתו של גוליית. ביאליק כותב את זה במפורש: "שני צאצאי האחיות המואביות, ענק פלישתי ונער עברי, התייצבו בגיא, האחד מול רעהו, ומשטמת מוות, משטמת גוי ואלוהיו לגוי ואלוהיו בערה בעיניהם"

זה לא הסיפור האישי שלי, מבינים? זה סיפור על שושלת דוד. אני לצערי שובצתי בתפקיד אם שושלת גוליית, כך שלעולם לא אוכל לנצח בקרב הזה. אלא להמשיך ולהפנות לכם עורף, לנצח. וזה חבל.

כי הייתי רוצה שתראו את הפנים שלי.

http://bit.ly/2snVe21