שנתיים וחצי אחרי, הצלקות על פניו של נתי גרוסמן הגלידו כמעט לגמרי. הוא מסיט קווצת שיער ומגלה פס עדין שנמתח לאורך מצחו, זכר ללילה שבו הותקף באכזריות על ידי שני אלמונים; הלילה שבו היריבות החריפה והממושכת בין כלי התקשורת החרדיים גלשה לאלימות פיזית נגד עיתונאי. "זה קרה בדצמבר 2012", נזכר גרוסמן. "חזרתי הביתה מהעיתון באחת בלילה, גשם סוחף ביותר, נכנסתי לחדר המדרגות. פתאום מגיע איזה בחור חרדי שאני לא מזהה, מחזיק פנס, ואומר לי, 'סלח לי, אתה יודע אולי איפה גרה…' – אומר שם של משפחה שאני בכלל לא מכיר. אמרתי שאני לא יודע, אבל הוא התחיל לנדנד לי. הזמנתי את המעלית, ואז אני רואה אותו מסמן משהו, ומהצד מגיח בחור גדל גוף ורעול פנים, על ראשו כובע גרב, רק העיניים מציצות. ממש נבהלתי, חשבתי מחבלים, לא ידעתי באותה שנייה. ידעתי רק שאני צריך לברוח. ואז שניהם מתנפלים עליי, מתחילים להכות אותי בראש עם איזה חפץ – לא ראיתי, ברזל או מקל, לא יודע מה. שברו לי את המשקפיים. ראיתי שמתחיל לנזול לי דם, הרמתי את היד כדי להגן, שברו לי את האצבע. ניסיתי לברוח אל תוך המעלית, והם ממשיכים להכות והדם משפריץ על קירות המעלית". אחד השכנים שמע את המהומה ומיהר למטה כדי להניס את התוקפים – שבחקירת המשטרה יתעורר החשד שאף ניסו לחשמל אותו באמצעות שוקר, ללא הצלחה – לא לפני ששכנה אחרת הספיקה לרשום את מספר הרישוי של מכוניתם המתרחקת. גרוסמן הובהל חבול ושותת דם לבית החולים שערי צדק הסמוך. "אם השכנים שלי לא היו באים", הוא מספר ל'ליברל', "הייתי כבר מת". כשהתעורר בבית החולים כמה שעות לאחר מכן גילה גרוסמן (56) שהעיתון החרדי 'יתד נאמן', שהיה ביתו במשך כ־20 שנה, בשר מבשרו, כמעט מיום היווסדו, התעלם לחלוטין מהתקיפה. "פוטש", הוא מכנה כיום את המהלך שנרקם לסילוקו מכס העורך של אחד ממוסדות התקשורת המשפיעים בעולם החרדי בישראל. הוא נשען לאחור על כיסא בפינת האוכל שבסלון ביתו ונראה נינוח. דיבורו רך ושקט, לא מה שהיה ניתן לצפות ממי שברחוב החרדי יצא לו שם של דמות כוחנית, יש שיאמרו אפילו דורסנית, שצבר לעצמו אויבים כמעט כמו אוהבים, ושעומד בלב הטלטלה, אולי הגדולה ביותר, בתולדות הציבור החרדי־ליטאי בישראל; טלטלה שקורעת משפחות, הורסת שידוכים, יוזמת חרמות ונידויים, מסלקת בנים ממוסדות חינוך ושואבת עשרות אלפי בני אדם למאבק איתנים מר שאיש אינו בטוח אם אי פעם יסתיים. והכול בגלל עיתון.
 |
|
|
