| באור פרק א פסוק כ "כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא" מהו לשון הריבוי "כל"? התורה הזכירה "כל יוצא צבא", לומר, שלא היה אף אחד שלא ראוי לצאת לצבא, אלא כולם היו גיבורים. ודבר זה יש בו משום נס גדול, שהרי בדרך הטבע אי אפשר שלא יימצא בכל בני ישראל מישהו שלא ראוי לצאת לצבא. פרק ג פסוק מה "והיו לי הלוים אני ה'" מה כוונת התורה באומרה "אני ה'"? יש לבאר על פי מה שאמרו חז"ל, שעתידה עבודה שתחזור לבכורות. באה התורה ואומרת, שגם כשתחזור עבודה לבכורות, תמיד הלויים יהיו של ה'. כמו שאני ה' לעולם, כך הלויים יהיו שלי לעולם. פרק ג פסוק נא ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ולבניו על פי ה' כאשר צוה ה' את משה" צריך להבין, מדוע נאמר "כאשר צוה ה'", לאחר שלפני כן כבר אמר "על פי ה'"? באה התורה להשמיענו, שכיוון שיש רווח לאהרן ובניו בזה שהם מקבלים את כסף הפדויים, למרות זאת, לא היה למשה שום נחת רוח להטיב לאהרן ולבניו, אלא כל מחשבותיו וכוונותיו של משה היו אך ורק כדי לקיים את מאמר ה'. פרק ד פסוק ג "כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" יש לדקדק, מדוע בעבודת בני גרשון ובני מררי אומר "לעבוד עבודה", ואילו כאן אומר "לעשות מלאכה"? אלא באה התורה לומר שכאן אין עבודה, שהרי אמרו חז"ל כי הארון נושא את נושאיו ואין בני קהת עושים בו מלאכה. ביאור נוסף: מכיוון שנשיאת הארון צריכה להיות בסדר מסוים, כגון כיוון ההליכה לצד הארון, לכן קרא לזה "מלאכה" ולא סתם "עבודה", כי "מלאכה" היא כינוי לעבודה שזקוקה להתבוננות. פרק ד פסוק יט "וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו" ויש להבין, מה פשר הלשון "ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו"? התורה מדגישה כי רק אהרן ובניו יקבעו לכל איש היכן להיות ובמה לעבוד, שאם לא כן, מרוב חיבת עבודת הקדש כולם ירצו לעבוד, ולא יימלט שיבואו לידי שגגה וטעות. על פי זה מובן הפסוק הבא: "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו", כלומר, אומרת התורה שאם לא אהרן ובניו יקבעו, אזי יבואו לידי טעויות וימותו. וזהו שאמר הכתוב "ושמו אותם", כלומר, שלא די שכל אחד יכיר את מקומו, אלא אסור לו לשים ידו כדי לשאת הארון, עד שאהרן ובניו יאמרו לו: פלוני, שים ידך במקום פלוני. ואכן, אצל בני גרשון, על אף שגם שם נאמר "על פי אהרן ובניו", מכל מקום לא נאמר בהם "ושמו אותם". ויש לדקדק, מהו שכפל ואמר "וחיו ולא ימותו"? יש לומר, כי "וחיו" היא הברכה לאריכות ימים, על שום התעסקותם בארון שהוא מקור ה חיים. ו"ולא ימותו" היא הבטחה שלא יאונה להם כל נזק מחמת נגיעה וראיית הארון. | האור החיים כלשונו פרק א פסוק כ 'כל יוצא צבא'. אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא, אלא כולן גבורי כח, והוא אומרו 'כל', פירוש כל אחד מהם יוצא צבא, וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם אחד שאינו ראוי לצאת בצבא. פרק ג פסוק מה הכונה במאמר 'אני ה'', לומר שהגם שאמרו ז"ל (ילקוט שסד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו 'והיו לי אני ה'', כשם ששמי לעולם ועד, כמו כן יהיו לי הלוים. פרק ג פסוק נא קשה אחר שאמר הכתוב 'על פי ה'' מה מקום לומר 'כאשר צוה ה' וגו''. ונראה כי לצד שיש במעשה זה הטבה לאהרן אחיו ובניו, ויש מקום לומר כי היה למשה נחת רוח להטיב לאחיו, לזה בא הכתוב ושלל בחינת מחשבה זו ממשה שלא חשב במעשה זה רצון הנתינה לאחיו, אלא לקיים מאמר ה' היה לו החפץ במעשהו.
פרק ד פסוק ג
שינה מהאמור בעבודת בני גרשון ובני מררי 'לעבוד עבודה', ואמר 'לעשות מלאכה', העיר בזה שאין בכללות מעשה בני קהת עבודה לצד שהארון הוא אדרבא נושא את נושאיו (במד"ר ד) ואין עושין בו אלא מלאכה. עוד נראה כי לצד שיש להם לעשות סדר נכון במשאם כשנושאים בכתף, וכיוון ההליכה לצד כבוד ארון אלקים, כנושא אדונו על כתפו (סוטה לה.), לזה קרא עבודתם מלאכה, מה שאין כן עבודת בני גרשון ובני מררי. פרק ד פסוק יט 'וזאת עשו וגו''. פירוש המעשה הוא שלא יהיו בני קהת ברשות עצמן לשאת כחפצם, שאז לצד חיבת עבודת הקודש הכל רצים לעבוד ונמצאו שוגגים בדבר, אלא ישימו אותם אהרן ובניו איש איש וגו', ובזה כל אחד מכיר מקומו והוא אומרו 'ושמו אותם איש וגו''. והוא אומרו 'ולא יבואו לראות', פירוש כדי שלא יבואו לידי ראיה כבלע את הקודש. ופירוש 'ושמו', הוא שלא יועיל בהכרת כל אחד מקומו לבד, אלא לא יכנס לשים ידו לשאת עד שיאמר לו אהרן ובניו, פלוני, שים ידך במקום פלוני לישא, וכן על זה הדרך, והוא אומרו 'ושמו אותם'. ולזה תמצא במצות בני גרשון, הגם שאמר הכתוב 'על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת וגו'' לא אמר ושמו וגו'. 'וחיו ולא ימותו', פירוש כי בהתעסקם בארון שבו התורה שהוא מקור החיים יאריכו ימים, ולחשש ההיזק שיכול להיות מהנגיעה והראות בו אמר ולא ימותו.
|
