| נשלח ב-26/1/2018 15:09 |
 |
| |
תקציר תניא : | י' שבט - פרק כ"ב. צורת ההשפעה המבטאת את פנימיות רצון ה' נקראת בחינת "פנים", והיא מקור החיים לכל העולמות. אך בחינה זו נמצאת רק באופן מקיף בדברים הטמאים ובקליפות, המחשיבות את עצמן כדבר נפרד מהקב"ה. לכן קיים גם בדיבור שלמעלה ענין של פירוד, אלא שהוא רק בנוגע להרגשת הנבראים, אך לא לגבי הקב"ה עצמו, שאין דבר נפרד ממנו. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2018 19:49 |
|
| |
תקציר תניא : | י"א שבט - פרק כ"ג. עד כאן למדנו שלגבי הקב"ה אין דבר הנפרד ממנו והרגשת הפירוד היא רק מצד הנבראים . הקב"ה רוצה בקיום העולמות מפני שהוא רוצה במצוות שהן רצונו הפנימי. ע"י המצוות נמשכת חיות לכל העולמות והן כלי (לבוש) לרצון ה'. כוח מעשה המצוות מתאחד עם הרצון העליון באותה מדה שהגוף מתאחד עם הנשמה. האברים שאיתם מקיימים את המצוה נעשים בטלים כ"מרכבה" [כמו המרכבה הבטלה אל הרוכב עליה] לרצון העליון שבתוך אותן מצוות. לכן נאמר על האבות שהן ה"מרכבה" – מאחר שכל אבריהם היו בטלים לרצון העליון. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2018 12:27 |
|
| |
תקציר תניא : | י"ב שבט - פרק כ"ג. כוחות המחשבה והדיבור הם הלבושים הפנימים של הנפש האלוקית ואילו המעשה הוא הלבוש החיצוני שלה. התורה היא רצון ה', והיא והקב"ה דבר אחד ממש, בשונה מהמצוות הנקראים 'אברים' שמתאחדים עם הרצון העליון אולם עדיין מוגדרים כשני דברים נפרדים שחברו יחדיו. לכן, בשעה שיהודי חושב ומדבר דברי תורה, אפילו שאינו חש בכך, בא הרצון העליון שבתורה לידי גילוי ואיחוד מלא בנפשו. בשונה מהנבראים העליונים המרגישים כל ענין אלוקי ולכן אין ביכולתם לקבל איחוד נעלה כזה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2018 13:50 |
|
| |
תקציר תניא : | י"ג שבט - פרק כ"ג. עד כאן הוסבר שבשעה שיהודי לומד תורה נפשו מתאחדת עם הקב"ה ממש. כאשר האדם יתבונן איך שכל העולמות מקבלים חיותם בבחינת סובב (באופן מקיף) מהרצון העליון כדי שלא יתבטלו לגמרי, כפי שהוסבר שאינם יכולים לסבול גילוי נעלה כל כך, ואילו בשעה שיהודי לומד תורה מאיר הרצון העליון בנפשו בהתגלות (רק שלא חש בו). התבוננות זו תביאו ליראה גדולה מהקב"ה בשעת עיסוקו בתורה. ועל יראה גדולה זו, שלא כל אחד יכול להגיע אליה, אמרו "אם אין חכמה אין יראה", שהרי התורה (חכמה) היא זו שמביאה לאותה יראה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2018 12:39 |
|
| |
תקציר : | י"ד שבט - פרק כ"ד. עד כאן הוסבר התאחדות היהודי עם הבורא, על ידי תורה ומצוות. להלן יוסבר כיצד נפרד האדם מהבורא בזמן עבירה חס ושלום. לכל דבר בקדושה יש לעומתו דבר הפכי בקליפה. כל איסור (עבירה) שהתורה אוסרת, הוא היפך רצון ה', לכן הוא מפריד את האדם מהבורא. בזמן העבירה הנפש הבהמית ושלושת לבושיה (מחשבה, דיבור ומעשה) מתאחדים עם "הסטרא אחרא" והקליפות. הקליפות, אינן עוברות על רצון ה' אלא רק מבצעות את תפקידן, ואילו האדם שעובר עבירה נחשב אף לגרוע מהקליפות, בכך שעובר על רצון ה'. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2018 11:56 |
|
| |
תקציר תניא : | ט"ו שבט - פרק כ''ד. אמרו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". כל אדם יכול לשלוט על עצמו ולא לעבור עבירה, כשמרגיש את האמת (שהוא נפרד מה' בזמן עבירה) ורק בגלל רוח השטות שמכסה על האמת הוא עובר עבירה. חוץ מאיסור "עבודה זרה" שעל זה אין הקליפה מסתירה ולכן הוא מוסר את נפשו על כך, אולם עליו לדעת שהאמת היא שגם בעבירה קלה הוא נפרד מהבורא ונחשב גרוע יותר מהקליפה ומהדברים המקבלים חיותם ממנה כמו החיות הטמאות, שהרי הן אינן עושות דבר בניגוד לרצון הבורא ואילו העובר עבירה כן עושה דבר בניגוד לרצון הבורא. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2018 11:53 |
|
| |
תקציר תניא : | ט"ז שבט. - פרק כ"ד. לפי מה שהוסבר, שכל עבירה היא כמו עבודה זרה, נשאלת השאלה, מדוע לא נאמר על כל העבירות יהרג ואל יעבור כמו על עבודה זרה? אלא שישנו הבדל בין עבודה זרה לשאר העבירות, שאחרי עבירה אחרת (אם היא איננה עבירה חמורה שעונשה כרת – כריתת הנפש משורשה באלוקים חיים) חוזרת הנפש להתחבר לבורא. אלא שרק נשאר בה פגם מאותו החטא, ואת הפגם יש לתקן (ולפי חומרת הפגם כך חומרת התיקון לפגם). בשעה שהאדם חוטא הנפש האלוקית יורדת למדרגה הנחותה ביותר ונמצאת בגלות בתוך הנפש הבהמית (שאיננה יכולה לפעול את פעולתה) וזוהי הגלות הכי גדולה שיש. משל לדבר, כשם שמישהו ייקח את ראש המלך וימשוך אותו לתוך בית הכיסא, אפילו אם זה רק לזמן קצר. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2018 16:28 |
|
| |
תקציר תניא : | י"ז שבט - פרק כ"ה. בפרק הקודם הסביר רבינו הזקן איך מ"רוח שטות" המסתירה על אהבה הטבעית לקב"ה יכול האדם לעבור עבירה ובכך להיות נפרד מהקב"ה. מסביר רבינו הזקן, שבכל שעה יכול יהודי להסיר מעצמו את ה"רוח שטות" ולעורר בתוכו את האהבה המסותרת הכוללת בתוכה גם יראה, כך שכאשר תבוא עבירה לידו יחשוב מיד שע"י העבירה הוא מנתק את עצמו מהקב"ה וממילא ימנע מלעשותה ואפילו אם צריך למסור את נפשו על כך. כל שכן מעבירות קלות (כמו דחיית תאוות וכד') יחשוב שאם יעבור עליהן יהיה נפרד מהקב"ה בשעת המעשה כעבודה זרה ממש. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2018 18:43 |
|
| |
תקציר תניא : | י"ח שבט - פרק כ"ה. עד כאן הסביר רבינו הזקן כיצד האהבה המסותרת לקב"ה נותנת את הכח להימנע מלעבור עבירה. ביכולת האדם לנצל את כוחה של האהבה המסותרת גם בצורה החיובית של קיום המצוות, זאת על ידי שיתגבר על העצלות הבאה מהיצר הרע, ילמד תורה ויתפלל ביגיעה או יתגבר על הקרירות המונעת את נתינת הצדקה. על היהודי לקבל באהבה כל התאמצות הנדרשת ממנו בכך שיחשוב שכל התאמצות קלה יותר מלמסור את נפשו, והרי הוא היה מוסר את נפשו באהבה רק כדי לא להיות נפרד מהקב"ה, וע"י עבודה זו מתאחד האדם עם הקב"ה בתכלית היחוד באופן נצחי. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2018 13:10 |
|
| |
תקציר תניא : | י"ט שבט - פרק כ"ה. הנכונות למסור את הנפש לשם היחוד עם אלוקות, צריכה להיות קבועה תמיד בתודעתו של היהודי. לכן כדי לזכור זאת קוראים פעמיים ביום קריאת שמע, שעניינה למסור את הנפש על קידוש השם. ובכך יוכל לעמוד נגד יצרו תמיד. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2018 13:22 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"א שבט - פרק כ"ו. להלן ינתנו עצות כיצד להינצל מביטויי העצבות השונים. העצה להימנע מכל עצב ודאגה מענינים גשמיים ואפילו בדברים של ילדים בריאות ופרנסה, היא לקבל את הרע באותה מידה שבה מקבלים את הטוב. על האדם להסתכל על היסורים בצורה פנימית, ולדעת שכל היסורים באים מעולם עליון הנקרא "עלמא דאתכסיא" (העולם המכוסה), שהוא למעלה מהעולם הרוחני הגלוי ("עלמא דאתגליא") ושכל היסורים הם טוב עמוק יותר, רק שהוא אינו מורגש בעולם הזה. וידע שמי שבאים עליו יסורים הוא קרוב יותר לקב"ה, שהרי היסורים נמשכים מהמדרגה העליונה יותר באלוקות ועל זה יש לאדם לשמח ולצאת מדאגותיו ומעצבותו. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-7/2/2018 14:18 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ב שבט- פרק כ"ו. עד כאן הוסבר על עצבות הבאה בגלל מצב גשמי. ישנה עצבות הבאה בגלל מצב רוחני, אך אם עצבות זו באה בזמן שמתעסק בענייניו הגשמיים - זו איננה עצבות אמיתית אלא עצבות הבאה מתחבולות היצר הרע כדי שיוכל אחר כך למשוך אותו לתאוות. לכן יאמר לעצמו שאין זה זמן מתאים לעצבות אמיתית שלשם כך נדרשת שעה קבועה ומתאימה (ולא באמצע עבודה). גם בזמנים הקבועים, לאחר שהגיע ללב נשבר על מצבו הרוחני, על האדם להשתדל לצאת מיד מעצבות ולהיות בשמחה אמיתית, בזה שיאמין באמונה שלמה שהקב"ה מחל לו. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2018 14:10 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ג שבט - פרק כ". בפרק הקודם התייחס רבינו הזקן לעצבות הנובעת מבעיות גשמיות או בגלל דאגת עוונות. בפרק שלפננו, מביא עצות לעצבות הנובעת מסיבות אחרות - כאשר סיבת העצבות, היא מפני שעולים במוחו הרהורים רעים ואפילו שהוא דוחה אותם, הוא עדיין עצוב מעצם העובדה שעולים לו הרהורים רעים. במקרה כזה לא רק שדבר זה לא צריך לעורר בו עצבות, אלא עליו להיות שמח שהוא מצליח לשלוט בהרהורים אלה ובכך לקיים מצוות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". עצבות זו באה מפני שהאדם לא מכיר את מדרגתו הרוחנית וחושב שלא אמורות להיות כאלו מחשבות. מסביר אדמו"ר הזקן, שרק לצדיקים אין מחשבות כאלו, אך לכל אדם אחר תמיד יהיו מחשבות כאלו ותפקידו הוא לדחותם. וכל פעם שדוחה מחשבות אלו, הוא כופה את ה"סטרא אחרא" למטה – לקדושה, וע"י זה מתעלה כבודו של הקב"ה על הכל, יותר מכל ההתעלויות האחרות. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2018 07:04 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ד שבט - פרק כ"ז. גם אם במשך כל חייו יעלו לאדם הרהורים רעים ותמיד הוא יצטרך להילחם בהם - הוא לא צריך להיות עצוב מכך, שאולי לשם עבודה זו (האתכפיא) הוא נברא. על כך אמר איוב "בראת רשעים", שהקב"ה ברא אנשים כאלה שבמובן מסוים הם נשארים במצב דומה לרשעים, ולמעשה הם ה"בינונים" שתמיד יפלו במחשבתם הרהורי עבירה ויצטרכו לכפות את סטרא אחרא. ישנם שני מיני נחת-רוח לקב"ה בעבודתם של בני ישראל המקבילים לשני סוגי מאכלים: מאכלים מתוקים – המרמזים לעבודת הצדיקים, "אתהפכא", שמבטלים את הסטרא אחרא לגמרי. מאכלים חריפים או חמוצים (שללא בישול או תיבול מתאים, לא ניתן לאוכלם מפאת חריפותם/ חמיצותם), שזו עבודת הבינונים, "אתכפייא" - לכפות את הסטרא אחרא. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2018 18:34 |
|
| |
קציר תניא : | כ"ה שבט - רבינו הזקן מסביר שעבודת ה"אתכפיא" אינה רק ביחס למחשבות רעות, אלא גם ביחס לדיבורים ומעשים של היתר. כאשר אדם דוחה את יצרו גם בדברים שמותרים לו (למשל, כאשר הוא רוצה לאכול ומאחר את סעודתו, או שמתאפק מלומר דיבורים מותרים, או להרהר בעניניים גשמיים), יש בכך משום כפיית ה"סטרא אחרא", דבר הגורם נחת רוח גדולה למעלה ומשם נמשכת עליו קדושה שמסייעת לו בעבודת השם. וזה מה שאמרו חז"ל - "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה". נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
