|
|
| נשלח ב-27/3/2019 09:54 |
 |
| |
תקציר תניא : | כ' אדר ב' - פרק ל"ז. אמרו רז"ל "צדקה שקולה כנגד כל המצוות". זאת משום שמטרת המצוות היא להעלות ולזכך את הגוף והנפש הבהמית, וזה קורה בצורה המושלמת ביותר במצוות צדקה. והסיבות לכך: א. את הכסף שנותן האדם לצדקה הוא השיג ע"י עבודה עם כל כוחות הנפש. ב. ברגע שאדם נותן צדקה הוא מונע אמצעים לסיפוק נפשו החיונית. בשני דברים אלו הזיכוך והעליה של נפשו הם כלליים ולא נוגעים רק לפרטים מסוימים. בלימוד תורה ישנה מעלה על מצוות צדקה, בכך שהתורה היא המוחין של הבורא והמצוות הן האברים שלו. וכמו שבאדם מאיר אור נעלה יותר במוח מאשר באברים, כך גם האור הנמשך לעולם ע"י לימוד תורה נעלה יותר מהאור שנמשך לעולם ע"י קיום מצוות. למרות המעלות שבלימוד התורה - "המעשה הוא העיקר", לכן ההלכה קובעת שאם אדם נמצא באמצע לימוד תורה וישנה מצווה אחרת שרק הוא יכול לעשותה, הוא צריך להפסיק את לימודו ולקיים את המצווה. מעלה נוספת בלימוד התורה - שהתורה מאוחדת עם הבורא, לכן כאשר אדם קורא ולומד תורה הוא 'קורא' בכך לה'. כאשר האדם יתבונן בכך שע"י לימוד התורה הוא 'ממשיך' עליו, כביכול, את הקב"ה בעצמו, יגיע ליראה גדולה מן הקב"ה. נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2019 11:04 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"א אדר ב' - פרק ל"ח. הרהור ומחשבה אינם נחשבים כמו דיבור. למשל, אם אדם קרא קריאת שמע או ברכת המזון במחשבתו, אפילו בכוונה גדולה - לא יצא ידי חובה. אבל אם אמר את מילות קריאת שמע וכו' אפילו בלי כוונה - יצא ידי חובה בדיעבד (חוץ מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של תפילת שמונה-עשרה). זאת מפני שקיום המצוות בא כדי להמשיך אור לעולם הזה ולתקן את הנפש הבהמית והגוף. וכפי שהוסבר (בימים האחרונים) שרק ע"י מצוות מעשיות ומצוות שבדיבור (הנחשב במידה מסוימת למעשה), מעלים ומתקנים את הגוף והנפש הבהמית. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2019 16:44 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ב אדר ב' - פרק ל"ח. תפילה או ברכה הנאמרת בלא כוונה, היא כמו גוף בלא נשמה. לכל נברא בעולם יש גם גוף וגם נשמה וה' מחיה את כולם כל רגע ורגע מ'אין' ל'יש', ע"י שמשפיע בהם אור וחיות. בכל זאת אין השוואה כלל בין האור והחיות המאיר בגוף, לבין האור והחיות המאיר בנשמה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2019 21:43 |
|
| |
תקציר תניא : | כג" אדר ב' - פרק ל"ח. הלבושים של האור האלוקי המחיה את הגוף והנשמה - שווים. לאחר ירידות וצמצומים רבים שעובר האור והחיות האלוקי, הוא גם מתלבש בלבוש של קליפת נוגה, המסתיר על אלוקות. קליפת נוגה היא המומצע בין הקדושה לבין שלושת הקליפות הטמאות לגמרי, כדי להחיות את כל הענינים המותרים והאסורים של עולם הזה. בענין זה הגוף והנפש שווים, אך בכל זאת יש הבדל גדול בינהם, הצמצום שיש על האור שמחיה את הגוף גדול יותר מהצמצום שיש על האור שמחיה את הנשמה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2019 10:36 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ד אדר ב' - פרק לח. הנבראים של העולם הזה נחלקים לארבע מדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר - כנגד ארבע אותיות שם הויה. כשם שהחיות וההארה האלוקית שבדומם ובצומח אין להם ערך ודמיון כלל לחיות ולהארה האלוקית שבחי ובמדבר, כך אין ערך ודמיון בין ההארה הנמשכת במצוות המעשיות ובדיבור, לגבי ההארה הנמשכת בכוונת המצוות המעשיות וכוונת התפילה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2019 08:40 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ה אדר ב' - פרק ל"ח. הארת הרצון העליון המאירה בכוונת המצוות, היא למעלה בהרבה מאשר הארת הרצון העליון המאירה בקיום המצוות ללא כוונה. עליונות זו דומה לעליונות הנשמה על הגוף, שמעשה המצווה הוא כמו הגוף והכוונה היא כמו הנשמה. כשם שבמשל ישנם ארבעה סוגים המחולקים לשני חלקים כלליים: דומם וצומח, חי ומדבר. כך גם בנמשל של קיום מצוות וכוונת המצוות. שתי הדרגות במצוות מעשיות, הן כנגד דומם וצומח: - מצוות מעשיות ממש - מצוות בדיבור ובמחשבה. ושתי המדרגות בכוונת המצוות הן כנגד חי ומדבר, כפי שיתבאר. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-2/4/2019 09:13 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ו אדר ב פרק ל"ח. הדרגה הגבוה היא כאשר יהודי מתבונן בגדולת ה'. התבוננות זו יוצרת בו צימאון להידבק בקב"ה, מה שנעשה באמצעות קיום תורה ומצוות מתוך כוונה, כאשר כוונה הבאה מתוך התבוננות של מי שדעתו יפה יש לה מעלה גדולה, כמעלת מין המדבר על מין החי, שמעלתו היא בשכלו, כך שכוונת המצוה הבאה מתוך ההתבוננות יש לה ערך גבוה. לעומת זאת, מי שאינו מסוגל להתבונן בגדולת ה' מפני ששכלו קצר, קיום התורה ומצוות שלו נובע מהאהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב"ה (אהבה ויראה אלו קיימות באופן טבעי בנשמת כל אחד מישראל ואינם תוצר של התבוננות שכלית, זאת ירושה מאבותינו עד עולם) - זה על דרך משל - כנשמה של בעל חי. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2019 10:19 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ז אדר ב' - פרק ל"ח. בהמשך להסבר על כך שיש דרגה בכוונת המצווה שהיא טבעית, אשר נמשלת לנשמה של בעל חי. – מובן מדוע המלאכים נקראים בשם חיות ובהמות ('פני אריה' וכדומה), זאת מפני שאהבתם ויראתם הן טבעיות ולא נוצרות מהשכל (שכן הם אינם בעלי בחירה). נשמת צדיק, שעובד את ה' מתוך אהבה ויראה שכליות, באה מעולם הבריאה, ואילו נשמות המלאכים הן מעולם היצירה (שלמטה מעולם הבריאה). בעולם היצירה: מאירות מידותיו של אין סוף ברוך הוא, ולכן עבודתם של המלאכים, היא תמיד בענין המידות (גבריאל-יראה, מיכאל-אהבה וכו'). בעולם הבריאה: מאירות חכמה, בינה ודעת (חב"ד) של אין סוף ב"ה, שהן שורש למידות. לכן נשמות הצדיקים הן מעולם הבריאה, מפני שהם עובדים את ה' ביראה ואהבה הבאות מן השכל (חב"ד). אמנם כל זה שייך לאותן הנשמות שעבודתן מתוארת כעבודת ה'מוחין', כלומר, שגם מידותיהן נכללות בשכל שלהם. אולם נשמות שהשגתן איננה במעלה זו, עיקר עבודתן היא עבודת המידות - אלו נשמות השייכות לעולם היצירה, והן יכולות לעלות לעולם הבריאה בזמנים מיוחדים כמו בשבת וראש חודש, כדי שגם להן יהיה התענוג הבא מהשגה, עד כמה שאפשר להשיג. הסיבה ליכולתן לעלות לעולם הבריאה היא מפני עבודתן הבאה מבחירה: 1) להמנע מלעשות רע, כשלא נותנים לתאוה לבוא לידי פועל במעשה, בדיבור או אפילו במחשבה של עבירה וע"י כך נשברת התאוה. 2) לעשות מצוות ומעשים טובים כנגד הטבע של הנפש הבהמית. לכן עבודתן היא למעלה מעבודתם של המלאכים שהם אינם בעלי בחירה. התורה והמצוות שהנשמה מקיימת, לא נמצאות רק באותו עולם, אלא מתאחדות עם 10 הספירות שבאותו עולם וע"י כך מתאחדות עם אלוקות. מכאן אפשר להבין את גדולתה וחשיבותה של מצוה שיהודי מקיים בעולם הזה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2019 09:06 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ח אדר ב' - פרק ל"ט. אחרי שהוסבר ש'עולם הבריאה' הוא מקום הנשמות שעבודתן היא מתוך אהבה ויראה שכליות ואילו 'עולם היצירה' הוא מקום הנשמות שעבודתן היא מתוך אהבה ויראה טבעיות - ממשיך רבינו הזקן להסביר, ש'עולם האצילות' הוא עולם שלמעלה משכל והשגה. בעולם הבריאה, ירדו באופן של צמצום, חכמה בינה ודעת של עולם האצילות במידה כזו שהשכל של הנשמות והמלאכים של עולם הבריאה יוכל להבין ולהשיג איזו השגה באור אין סוף, עד כמה ששכל של נברא יכול להשיג, כיוון שללא הצמצום האמור, הנבראים יתבטלו במציאות. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2019 20:09 |
|
| |
תקציר תניא : | כ"ט אדר ב' - פרק ל"ט. בעולם האצילות, ספירות חכמה, בינה ודעת אינן בבחינת צמצום כל כך כפי שהן בעולם הבריאה. זו הסיבה שהנבראים אינם יכולים לקלוט את האור המאיר בעולם האצילות. לכן עולם האצילות הוא מקום הנשמות של צדיקים גדולים שעבודתם היא למעלה גם מאהבה ויראה שכליות. עבודתם של צדיקים אלו היא בבחינת 'מרכבה', שכל ענייניהם הם בתכלית הביטול להקב"ה ולא קיים בהם רצון אחר כלל, כי אם רק מה שהוא רצון העליון בלבד. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2019 20:10 |
|
| |
תקציר תניא : | א' ניסן - שבת קודש פרק ל"ט. יש את מי שאינו יכול להיות תמיד במצב של ביטול והתכללות באורו יתברך (כמו הצדיקים הגדולים), אלא עיקר נשמתו היא בעולם הבריאה, ורק בזמנים מיוחדים, כמו בתפילת שמונה-עשרה (בפרט בזמן ההשתחוואות, שהוא ענין הביטול) יכולה נשמתו לעלות לעולם האצילות ע"י התעוררות מלמטה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2019 09:56 |
|
| |
תקציר תניא : | ב' ניסן - פרק ל"ט. שכר המצווה איננו דבר נפרד ונוסף על המצווה. מהשכר שהנשמות מקבלות עבור עבודתן, נבין את מהות ומדרגת המצווה עצמה. כמו שלמדנו, יש דרגות בעבודת ה' מתוך אהבה ויראה: אהבה ויראה גלויות המורגשות בלב ונמשכות מהתבוננות שכלית, אשר מקומה של עבודה זו הוא בעולם הבריאה. אהבה ויראה שאינן גלויות ומורגשות בלב אלא שאדם זוכר ומעורר בתוכו את האהבה המסותרת, אשר מקומה של עבודה זו היא בעולם היצירה. ואילו אם אין בכוחו לעורר את האהבה המסותרת (הטבעית) שתורגש לפחות במוחו, כלומר שהוא עובד בלי התעוררות רגשי אהבה ויראה, עבודה זו נשארת למטה ואין בכוחה לעלות ולהיכלל ביחודו יתברך, כמו שכתוב בזוהר, שבלי יראה ואהבה התורה והמצוות אינן פורחות למעלה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2019 12:56 |
|
| |
תקציר תניא : | ג' ניסן - פרק ל"ט. הוסבר שלעיתים אין בכוח קיום תורה ומצוות לעלות לפני ה', זאת לא רק כאשר היהודי עוסק בעבודת ה' לשם פניה עצמית, אלא גם אם הוא עוסק בעבודת ה' בלי שום פניה. למשל: כאשר הוא מקיים תורה ומצוות מפני שהוא כך רגיל מקטנותו, או כאשר קיום התורה והמצוות הוא מתוך התעוררות אהבה בלבד, בלי יראה. זו עבודה 'שלא לשמה'. כדי שהעבודה תהיה 'לשמה' על היהודי לעורר בתוכו לכל הפחות את האהבה המסותרת בליבו (ויראה תחתונה) שתורגש במוחו ותעורר בו רצון לקיים תורה ומצוות. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2019 17:52 |
|
| |
תקציר תניא : | ד' ניסן - פרק ל"ט. כאשר עבודת ה' נעשית 'שלא לשמה' באופן ברור, כמו כאשר נעשית לשם פנייה אישית, למשל, כאשר קיום התורה והמצוות הוא לשם הכבוד, להיות תלמיד חכם וכדומה, אזי הפנייה,שהיא מקליפת נוגה ,מתלבשת בתורה שהוא לומד, ולימוד התורה עתה הוא בגלות עד שיעשה על כך תשובה. אך כאשר יהודי לומד סתם, ללא שום כוונה, אזי לימודו אינו בגלות אלא שחסר בו המעלה של לימוד 'לשמה'. לכן, ברגע שהוא חוזר על אותו לימוד ולומדו 'לשמה', גם אותו לימוד שלמד סתם עולה לקדושה. כך גם בנוגע לתפילה, שאם מתפלל לאחר מכן אותה תפילה בכוונה-עולה גם התפילה הקודמת. לכן אמרו חכמים ש'לעולם אדם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו 'שלא לשמה', כי הלימוד 'שלא לשמה' יכול להגיע ל'לשמה' (אם ע"י תשובה, או ע"י שילמד מחדש מתוך כוונה). נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2019 18:25 |
|
| |
תקציר תניא : | ה' ניסן - פרק מ'. מי שלמד תורה 'שלא לשמה', אזי כל זמן שלא חזר ולמד מתוך כוונה את מה שלמד קודם, לימודו אינו עולה אפילו לא ל-10 הספירות של עולם העשיה, זאת מפני שבספירות מתלבש אור אין סוף, שהוא החיות הפנימית של העולמות, והלימוד אינו יכול לעלות לשם ללא אהבה ויראה. תורה ומצוות שחסר בהן הכוונה 'לשמה', הן ענין שמקומו בחיצוניות העולמות, שזו דרגת המלאכים ומתורה ומצוות אלו נבראים מלאכים, אבל תורה שנלמדה שלא לשמה ממש (עם פנייה עצמית), אינה עולה כלל למעלה אלא נשארת למטה. וכאשר הכוונה הרוחנית מעלה את אותיות התורה והתפילה (שמצד עצמן הן אותיות גשמיות), ב-10 הספירות מתגלה אז אור אין סוף המלובש באותיות. הארת הרצון העליון המאירה בתורה ובמצוות כפי שהן למטה בעולם הזה, אינה דומה כלל ואינה בערך להארת והתגלות הרצון העליון כאשר אותיות התורה התפילה והמצוות עולות למעלה. לעתיד לבוא, כשיתעלה העולם מגשמיותו, יאיר הרצון העליון בהתגלות. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
