מה העלות המדוייקת של שמירת שמיטה?

. 



מעשה שהיה בשטעטל קראצמעך ופרתו של הרב נפלה לבור. 

באו בפני הרב מקראצמעך ושאלוהו: פרה שנפלה לבור, מה דינה? 

אמר להם הרב – שה"י ! 

אמרו לו, פרתך היא! 

נו, אמר הרב, צער בעלי חיים, וצערנו אנו... לכו ונוציאה משם. 


(ומסקנה בהערה מס' 3 למטה)

************************************* 




1. היתר בשל הפסד

נשאלה לעיל השאלה אודות דחיית מצווה בשל הפסד כספי. והרי מכירת חמץ לפנינו, שלפחות במקרים של הפסד מרובה, נוהגת לכו"ע כיום. ובעניין תוקפה של מכירת חמץ, כבר חודדו הדברים בשו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן קיג.

וכי ארגז ויסקי, זה יותר הפסד מרובה מתנובת שדה וכרם?

ועוד בנושא היתר בשעת הפסד, ראה בדוגמת הצלת בגדים מביתו כשפרצה דליקה בשבת, בסעיף הבא.


2. הערמה או מרמה?

"תחבולת ההיתר תקרא הערמה, ושאינו להיתר תקרא מרמה." 

(רמב"ם פיהמ"ש לתמורה ה,א)

ואכן, מה לנו להלין על היתר המכירה, אם כבר אצל התנאים אנו מוצאים דברים מופלגים מכך?

למשל, אם נפלה דליקה בחצר בשבת, מותר לו לאדם ללבוש בגדים ככל יכולתו ולהוציאו משם לרה"ר , ולשיטת ר"מ, יכול לפשוטם ולחזור חלילה שוב ושוב. 

" ... ת"ר לובש מוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפילו כל היום כולו דברי רבי מאיר." 
(שבת קכ. ) 

ועוד, פרה ובנה, שנפלו לבור ביו"ט, שאינו מותר לשחוט שניהם ביו"ט מדין אותו ואת בנו, מוציא האחד על מנת לשחטו, ואינו שוחטו, ואז מוציא השני, ושוחט איזה מהם שירצה: 
" ... רבי יהושע אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט." 
(ביצה לז.) 

והלכה, בשתי דוגמאות אלו, כדברי ההערמה. כרבי מאיר בשבת, וכרבי יהושע בביצה.


3. דעם רעבעס קוה - מעג מען

(הפרה של הרב - מותר. פתגם יידי, שמקורו במעשה שהובא בראש ההודעה)

ואכמ"ל

לענ"ד הויכוחים בעד ונגד היתר מכירה, למרות הכוונות הטובות של שני הצדדים, דומים קצת לויכוח בין ליליפוט ובלפוסקו מאיזה צד יש לשבור את קליפתה של ביצה מבושלת. אם הביצה איננה מבושלת, מאי שנא? לקיים מצוות בלי לשמור על טעמן, הרי זה כגוף בלי נשמה.

תוקן על ידי מם80 ב- 02/06/2015 09:37:57

ירוחם,

לענ"ד בדורות האחרונים בד"כ המחמירים המחמירים כדי להחמיר מחמירים כי יודעים פחות תורה. התורה רוחנית ודורשת מתינות ואורך-רוח בתלמודה, ואילו המחמירים ממהרים להסיק מסקנות מחמירות, אם כי חוששים לסמוך על דעתם-הם ולהתיר שמא הם טועים, ואם כי באמת מאמינים שיש להחמיר ולגדור עוד ועוד גדרים כדי לשמור על ההלכה. 

מכל מקום, דווקא מתקנת פרוזבול של הלל למדים שלפעמים כדי לקיים את טעם המצוה צריכים כאילו לבטל את המצווה. אילמלא הלל תיקן פרוזבול, העשירים היו ממשיכים לא להלוות הלואות לעניים, וממילא מצבם של העניים לא היה מוטב למרות שמיטת הכספים בשנת שמיטה. תקנת הפרוזבול איפשרה מתן הלוואת לעניים, תיקון העשירים, בהנחה שהעשירים בעתיד יהיו הגונים וישמטו הלוואות בשנות שמטה.
 
בעניין היתר מכירה, אינני יודע מי המקל ומי המחמיר. היתר מכירה מקל על החקלאים ומחמיר עם העניים.
אכילת יבול נכרי בשנת שמטה מחמירה עם כולם. אוצר בית דין מקל על חלק מהציבור ומחמיר עם העניים.
כל בר-דעת מבין שאף שטה מהשיטות הנהוגות כיום בשביעית לא מקלה עם העניים, ולדאבוננו זה נקרא מרוב חומרות להיות חמורים, שאם בשנת שביעית פרנסתם של העניים איננה קלה יותר מאשר בשאר השנים, אזי לאן נעלם השכל הישר?

מואדיב, השאלה היא מתי הרב פסק באופן הוגן, כשלא היו לו נגיעות או כשהוא עמד להפסיד פרה. ובנוסח אחר: האם תציע ששופט הפוסק קנס לאדם יענש באותו עונש, כדי לשמור על הגינותו? או שתנהג כדבריו האלמותיים של הרב רוזן "כל ההתחכמויות האלה הן כשמדובר בדיני בין אדם למקום".

ירוחם, לאור דברי רש"י, נניח ודיין מסתפק לגבי הכרעת הדין, האם עליו להקל או להחמיר?

יש, אי שם במעמקי האשכול כתבת שמקור הויכוח הוא ציונות. זה נכון, כמובן, אבל משני הצדדים. עם זאת, הויכוח לא התנהל סביב השאלה 'האם החלוצען הכויפרים הם מעשה שטן שמטמא את ארץ הקוידש או שהנפש הספורטאית המשתכללת בתוכי הוויות כלל כנסת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם' - על זה כבר התווכחו בשש שנות המעשה. הויכוח התנהל בכלים הלכתיים משני הצדדים ללא קשר למוטיבציה שהניעה אותם.

אריאל
אכן התווכחו בכלים הלכתיים (או פסאידו הלכתיים) והמציאו סיבות (לא משכנעות) לאסור את המותר. אם הטיעון היה שזה באמת מותר לפי ההלכה אבל אנחנו לא רוצים להשתמש בהיתר כזה, היה ויכוח מבחינתי; אבל כשהויכוח הוא האם עושים שמיניות באוויר כדי להמציא איסור בגלל שאנחנו נגד הציונות או לא, אני לא רואה כאן ויכוח. זה כמו לומר שיש ויכוח הלכתי אם מותר לעלות להר הבית שהרי במנחת יצחק כתב שיש חשש לצרעת, ואמנם כידוע צריך כהן בשביל שהנגע יטמא, אבל יש אחרונים שלדעתם נגע ברור טמא גם בלי כהן, ולכן יש לחשוש לנגעים כאלה (כלומר אתה צריך לחשוש שיש לך נגע ממש מובהק בלי שיש לך מושג). הטיעון הזה הוא לא טיעון בויכוח הלכתי על עלייה להר הבית, אלא טיעון פסאודו-הלכתי בויכוח שקשור להשקפה [אני לא אומר שאין טיעונים הלכתיים בנושא העלייה להר הבית - זה לא קשור לאשכול - אלא רק דוגמה]

ירוחם,

הרבה ספרים הלכתיים ולא הלכתיים נכתבו על פולמוס השמיטה משנת תרמ"ט ואילך. לדוגמא, "שבת הארץ" מאת הראי"ה קוק, "קונטרס השמיטה" מאת הרידב"ז, "ספר השמיטה" מאת הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, "הלכות שביעית" מאת החזון איש, ועוד. 

זה בכלל לא העניין. לדיון הלכתי על איך שומרים שביעית יש מקום רק אחרי שכל הרבנים מסכימים על חשיבות יישוב הארץ ועל חיוניות החקלאות לקיומה ועל הכבוד שיש לתת לכל אדם המתפרנס ביושר ממלאכתו. ראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, העילוי ממייצ'ט, שהיה גדול דורו בתלמוד תורה בעיון ואדם בעל מידות תרומיות אמר שהלוואי שהיה יכול לעלות לא"י ולהיות בה חקלאי פשוט, ואילו כיום אצל לא מעט רבנים מי שאיננו אברך, כל שכן אם חס וחלילה הוא מתפרנס למחייתו, לא נחשב בכלל בגדר אדם. א"ל רבא לרבנן: במטותא מנייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. זה המקור של "בין הזמנים". רבא לא שלח את תלמידיו לעבוד בשדות רק על מנת שתהיה להם פרנסה, אלא גם על מנת שילמדו מה זו פרנסה ישרה ושיכירו מקרוב את החקלאים ומלאכתם, שאם אין קמח אין תורה.

יש, אני לא רואה את עצמי ראוי לדון בנושא ההלכתי עצמו. למדתי אותו אבל לא מספיק. רק שאלה אחת: אם כדבריך שאין שום צד הלכתי אמיתי לאסור, למה כל כך הרבה רבנים שהתירו כתבו שההיתר הוא רק בשעת הדחק / רק לשנת השמיטה תרפפ"ו / רק בהסכמת רבני ירושלים? (או שכל המידע הזה הוא תעמולה חרדית שקרית?)

ירוחם, לא ענית על מה ששאלתי אותך.

אריאל
בד"כ כשמתירים בשעת הדחק הכוונה היא שמדינא זה מותר, אלא שרוצים להחמיר (הרמ"א, למשל, בתורת חטאת אומר במפורש שככה זה אצלו). עכשיו שאלתך היא מדוע רוצים להחמיר, וכאן התשובה ברורה, והיא שזו הערמה ושבאופן בסיסי כולם רוצים לקיים שמיטה כהלכתה