מי קבע מה כולל התנ''ך ולמה להאמין לו?

עוד לא הגעתי לערעורים המאוחרים על הקנון. הסיפור בשבת ל: מתואר בלי ציון זמן, יתכן שהוא מתייחס לאדר"נ ואכנה"ג, ויתכן שהוא מתייחס לתקופה מאוחרת.

מה שנראה באדר"נ הוא שהיו 'כתובים' קדושים, לאו דוקא תנ"ך, ומש"ק לא נכללו באותם כתובים אלא נחשבו לספרי חול, כמו דה"י למלכי ישראל. אכנה"ג דנו עליהם (שמא במסגרת דיון על חתימת התנ"ך) והחליטו להכניסם.
ועוד גמ' שקשורה לעניין רק בעקיפין אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגילת אסתר. (ב"ב טו.) רואים כאן שאכנה"ג הוסיפו כמה ספרים לתנ"ך. המסורת בדבר מגילת אסתר מתאימה לגמ' שהבאתי לעיל.

הערה שהייתי צריך להכניס לפני דעת חז"ל: הן בבן סירא והן בתרגום השבעים אנו רואים את אותו סדר ספרים שקיים גם לפי המסורה והוא הסדר שבידינו עד היום - ובניגוד לגמ' (ב"ב יד:) רואים כאן שהתנ"ך כבר היה מגובש כצורתו במאה ה3 לפנה"ס.

אני חייב להבין - כרגע הצגת כאן את ההוכחות לכך שהיו אנשים שמבינים מאוד ברוה"ק והם בחרו ספרים לתנ"ך ע"פ הקריטריון של איזה ספר נכתב ברוה"ק, ולכן עלינו לקבל את התנ"ך?
פשוט זה נראה לי קצת רחוק. אני בינתיים יודע שהתגבש קנון, ושכנראה בתהליך הגיבוש היו מעורבים גם חכמים כלשהם בתקפה שבין תחילת ימי בית שני ועד הזוגות (התקופה שאנחנו לא יודעים עליה הרבה ולכן צריך לקצר אותה כידוע). המסורת המאוחרת איננה יודעת מה בדיוק היה חלקם, אבל אפשר לשמוע הד לכך שהיו דיונים בדבר ספרים מסוימים.

אם אנחנו מדברים על התקופה הקדומה אז אין לנו כמעט מידע. כל מה שיש לנו הוא הפרטים הבאים:
1) בסוף התקופה הפרסית פסקה נבואה מישראל. (כל ספרי החזיונות החיצוניים מתחזים לאנשים מהתקופה הפרסית ומעלה, בחזון ברוך הסורי מתואר מותם של הנביאים האחרונים. וכן בחזון עזרא. וכמובן, זוהי הסכמת המקורות המאוחרים כמו יוספוס וחז"ל)
2) נחמיה, שחי באותה תקופה, כינס את כתבי התנ"ך לספריה.
3) במאה השלישית היה קיים התנ"ך בסדר המוכר לנו. בגרסתו המצרית (תה"ש) הוא כלל עוד כתבים שכיום מתוארכים כולם לתקופה ההלניסטית. (חוץ מספר יהודית)
4) בא"י היה התנ"ך המוכר לנו ללא כל כתבים נוספים כפי שאנו רואים במקור פרושי מסביבות שנת 200 ואיסיי מהמאה השניה.
5) היו ערעורים על ספרים שונים בשולי הקאנון.

התקופה המאוחרת מוסרת לנו מידע מפורט יותר, והוא:
1) בראשית, היו כתבי קודש שונים.
2) אנשי כנה"ג הוסיפו לרשימת כתבי הקודש שלושה ספרים עתיקים - כתבי שלמה.
3) כמו כן, כתבו אכנה"ג עוד ארבעה ספרים (וסביר שהכוונה ערכו) - יחזקאל, דניאל, תרי עשר ואסתר.
4) אסתר נוספה אחרי שכבר היה מושג של תנ"ך.
5) גם אחרי כן, היו ערעורים על הקנון והם נמשכו עד תקופת התנאים. (וע"ז אפרט בהמשך) אבל אף אחד לא הוסיף עוד ספרים.

מעבר לזה, יש לנו הוכחה נסיבתי: תכתבי קודש אחרים בד"כ נוצרים באופן מכוון, מאחר ועל הכ"ק הזה אין לנו מידע, סביר יותר שגם הוא נוצר במכוון, מה שיתאים יותר למסורות מאוחרות.

"מעבר לזה". ממש לא הבנתי מעבר למה. אתה מתאר מה מקורות קדומים אומרים והם ממש לא אומרים את מה שאתה רוצה. כולי עלמא מסכימים שהתנ"ך נוצר איכשהו בתקופה די דומה, אז לא צריך להביא לזה ראיות. אם נעבור למקורות המאוחרים השאלה היא מה אתה מצפה מהם. האם אתה מצפה שהם יגידו לך שכתבי הקודש נוצרו במקרה?! אפילו על בשינוי הכתב הם מתקשים להודות. מקורות שמספרים שכל דבר חדשני הוא הלכה למשה מסיני אמורים להגיד שהקנוניזציה היא מקרית?!

כעת ל"הוכחה נסיבתי"
אתה כאן מנסה להעלות טיעון
הנתונים שאתה מניח הם: קבוצת כתבים עם רוה"ק (A) וקבוצה בלי (B), קבוצה שנכללת בתנ"ך (X) וקבוצה שלא (Y).
הטענה שמנסים להוכיח היא כי הקבוצות A ו-X זהות, (וכן B ן-Y); או לפחות כי X מוכלת ב-A (ן-Y ב-B).
כעת אתה מביא דוגמאות. עכשיו השאלה היא איך הן מועילות להוכחה. יתרה מכך בוא ננסה להעלות טיעון רזה בהרבה, שכולל רק את הטענה שהספרים הכלולים בתנ"ך נבחרו על ידי קבוצת אנשים. אתה מביא דוגמאות לכך שקנונים דתיים נבחרים כך. הדוגמאות של האוונגליון והמשנה ניחא. מה הדוגמה מהקוראן? האם נבחרו שם טקסטים מסוימים ואחרים נדחו? מדובר רק על הכרעה בשאלות נוסח. ומה הדוגמה מהתלמוד? נניח שהוא ערוך, האם הוא השאיר טקסטים מסוימים בחוץ? יש ספרות חיצונית לתלמוד? לא. כמובן שאם נחזור לטענה הרחבה יותר שהבחירה נעשתה לפי רוה"ק לא ברור גם מה הראיה מהאוונגליון והמשנה. עוד יותר לא ברור מניין הראיה שהעוסקים בכך הבינו בכלל ברוה"ק.

סופו של דבר, מעבר למשאלת לב לא ראיתי כאן דבר.

קטעים מתוך הספר "תולדות ההלכה", חלק רביעי, פרק ראשון, מאת רב צעיר:

המושג סופר נתגלגל ונתפתח מכותב ומזכיר או פקיד בזמן הקדום למובן חכם ומורה בזמן מאוחר, ביחוד מזמנו של עזרא ואילך, שהשם סופר כבר היה מקובל כנרדף למבין והסופרים נעשו למעמד מיוחד של חכמים מלומדים.

מרכז הכובד של עבודת הסופרים בעריכת כתבי הקודש מונח בעיקר "בחתימת" כה"ק, כלומר בסאנקציה שנתנו להספרים הקדושים על ידי כתיבתם, שעל ידי כך הניחו חותם של קדושה דתית על הספרים. החתימה הזאת חשיבותה היא משני פנים, מצד הכנסת לתוך כתבי הקודש כתבים ידועים ומסוימים שביררו מכל המגילות שמצאו לפניהם, ומצד הוצאת כמה ספרים ומגילות מכלל כתבי הקודש והכרזתם עליהם כספרי חול ועל ידי כן אבדו מתוך הקהל. אלמלי לא באו הסופרים אלא בשביל דבר זה דיו.

העבודה הרוממה והקדושה הזאת נמשכה כמה דורות, מראשית זמן אנשי כנה"ג על ידי עזרא ונחמיה עד שיירי אכנה"ג ובי"ד של חשמונאים ובא זכרה בספר חשמונאים: וכאשר דרש נחמיה על ספרי דוד והמלכים והנביאים ואת אשר כתבו בדבר הקרבנות ויאספה לאספה, כן עשה גם יהודה, כי אסף אסף את הספרים אשר נפוצו ונתפזרו בשערורית המלחמה בארץ וגו'. ואם כי הדברים סתומים לאיזה מספרי הקודש הכתוב מכוון, אבל היוצא מזה שהדורות של עזרא נחמיה עד ימי החשמונאים טיפלו באסיפת כתבי הקודש, וביחוד חתימתם, היה דורש לפי תנאי הזמן ההוא והמקום של פזורי ישראל כמה דורות לאספם לקיבוץ אחד, לבודקם ולהעתיקם ולהניח חותם של קדושה על קדושתם, לבחור מה קודש ומה חול, מה לזרות ומה להבר, כי בודאי היו נמצאים בידי תלמידים שונים "בני הנביאים" כמה מגילות גם מפליטת ירושת נביאי השקר, שנפסלו על ידי הסופרים. עצם ההבחנה להבדיל בין הנבואות האמתיות שהגיעו להם מנביאי אמת וצדק ובין המגילות של נבואות השקר - היא אחת מן הפעולות הכבירות, והרי סוף סוף הסופרים הם שביררו את "הבר" מתוך "התבן" והם שהניחו חותם של "אמת" על הללו ושל "שקר" על הללו ולזה צריכה הרגשה דקה מן הדקה "שבלא רוח הקודש אין כח ואין אפשרות כלל לבצע זה המעשה הגדול" (רנ"ק). בודאי לא בא על זה ההסכם בדור אחד, אלא שבכמה דורות טיפלו בזה.

הבירור של דברי הנבואות וסוף חתימתן ואספת כתבי הקודש בכלל הלך ונמשך כל ימי הסופרים ואנשי כנסת הגדולה ואחריהם עד סוף ימי החשמונאים, זהו עיקר כחם וגבורתם בפעולת כה"ק ולהם אנו חייבים להכיר טובה בעד האוצר היקר של נביאי אמת וצדק שהנחילו לנו, אף על פי שמצד ערכן של תעודות היסטוריות היה חשוב לנו היום כל עלה מן "הספרים הגנוזים", ואם ביקשו לגנוז ספר יחזקאל, מי יודע איזה עוד ספרים חשובים גנזו עוד? אבל בואו ונכיר טובה להם על מה שהצילו משיני הכליון של הדורות ועל חותם הנצח "והאמת והצדק" שהטביעו ברוח ישראל עד עולם.

ניהלת אתי ויכוח גם לגבי המאוחרים, אם אתה מסכים אין בעיה.
אני לא אומר שבטוח שהם צודקים, אבל אם יש להם מסורת כזו, זה מהווה הוכחה חלקית שתשמש כמשקל נוסף לעוד הוכחות. ואנו יודעים שהיו להם מסורות טובות לגבי התקופה של ראשית בית שני, למשל המסורת של שינוי הכתב.
העובדה שהיה להם אולי אינטרס להמציא מסורת עדיין אינה סיבה להניח שלא היתה להם מסורת. וראוי גם לציין שהמסורת הזו רחבה בהרבה ממסורת שינוי הכתב.
ההוכחה הנסיבתי: ת:
אני מעלה טיעון בשני שלבים: 1) קנוניזציה של כתבי קודש נוטה להיות מכוונת.
2) אני מאמין לעורכי כתבי הקודש שלנו.
אין שום דרך להביא הוכחה לטיעון השני מכתבי הקודש האחרים, ואני לא מצליח להבין למה חשבת שאני מעוניין להביא הוכחה כזאת.
לעומת זאת, סעיף 1) מתגלה כנכון בכל כתבי הקודש הנ"ל, ואני יכול אפילו להוסיף עליו את סעיף 1.1 העוסקים בקנוניזציה הם בדרך כלל ברי הסמכא בקהילות המאמינים. (אנשים כמו אווסביוס ואתנסיוס בנצרות, ח'ליף המאמינים בכבודו ובעצמו בסיוע מועצת חכמי דת באסלאם, רבי ובית דינו במשנה, רב אשי, רבינא וכו' בגמרא)
משום מה אתה דורש שהקנוניזציה תשאיר תמיד ספרות חיצונית בעוד שזה לא מוכרח (אפשר להצהיר שחומר מסויים קדוש גם בלי להצהיר שחומר מסויים אינו קדוש). אבל במקרה, הברית החדשה השאירה ספרות חיצונית, המשנה השאירה ספרות חיצונית, הקוראן השאיר ספרות חיצונית (במקורות המוסלמים שרדו מעט פסוקים מתוך הקוראנים הלא עות'מניים) ואשר לגמ', ברור שהיא השאירה ספרות כזו ותלמוד ירושלמי הוא דוגמה שלה - לא שהוא ספרות חיצונית של תלמוד בבלי אבל הוא מעיד על גיבוש אחר של חומר מתוך מכלול המסורות שרווחו אז. וכן באגדתות נשארה כמות עצומה של חומר שלא נכנסה לגמרא.
לא רק הקוראן אינו אוסף ספרים אלא אוסף מסורות שגובשו כספר, כי אם גם המשנה והגמרא. אבל לענייננו לא ממש משנה אם מדובר בספר אחד או ערמת ספרים כי הסיבות הגורמות קנוניזציה בכ"ק דומות בשני הסוגים.

אחרי סעיף 1) אנו ממשיכים לסעיף 2) אם ידוע לי שהיו כתבים שנכתבו ברוח הקודש, ואני יודע שבעלי מקצוע מומחים עבדו לברר מהם אותם כתבים, אני מסתמך עליהם ומניח שהם הצליחו במשימתם.