|
|
| נשלח ב-18/6/2015 19:05 |
 |
| |
ביאור:
ראב"ע מבאר את הפסוק נעשה ונשמע. לשמור המצוות, הן מצוות מדאורייתא והן מצוות שתיקנו חכמים, גם ללא ידיעת טעמן, מאפשר בהדרגה להבין את טעמן. ממילא כשמתחילים להבין את טעמה של תורה, יודעים שתורת ה', תורה שמשה קיבל מסיני, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, תורת אמת. ואיך יכולה להיות התורה חכמתנו ובינתנו לעיני העמים מבלי לשומרה תוך דרישת טעמי מצוות?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2015 19:35 |
|
| |
ביקורת:
בד"כ כדי להבין, כל שכן לפסוק, כראוי הלכה נדרש לדעת היטב את השתלשלות התורה: תורה, נביאים, משנה, תוספתא, שני התלמודים, הלכות גאונים ראשונים ואחרונים. אלא שאם אדם יקיים מצוות רק לאחר שלמד את כל המקורות, יעברו שנים רבות עד שיתחיל לשמור מצוות, ולפיכך בכל דור ודור בשאלות הלכתיות אין אלא להסתמך על פוסקי ההלכה וספרי ההלכה המקובלים בדור.
אם פעם כמעט כל אדם חרש וזרע וקצר וזרה וברר וטחן וניפה ולש ואפה, או לכל הפחות לש ואפה, הרי שבדורנו רק למעטים יש שדות חטה והלחם מיוצר ע"י מכונות באופן מלאכותי. באותה מידה אם פעם רוב האנשים שילשו את עתות תלמודם במקרא משנה וגמרא והיו בקיאים בהם, הרי כיום בד"כ רוב האנשים לומדים גמרא או ספרי הלכה בלי להגיע לבקיאות מקפת בתורה כולה. וכשם שטעם הלחם התרחק מטעמו הפשוט בהיותו מורכב כיום מעשרות מרכיבים שונים, כן טעמם של דברי תורה התרחקו מפשטותם עד שדרכי הפסיקה של הפוסקים האחרונים המפלפלים בדברי ראשונים ואחרונים אינם באמת מובנים אלא למעטים.
תוקן על ידי מם80 ב- 18/06/2015 19:35:01
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2015 00:14 |
|
| |
הביקורת העיקרית כנגד דברי רבי מנשה מאילייא המובאים כאן, במה שאינו מדייק ומניח את המבוקש בעיניו, טיעונו כללי ושיטחי ואינו בוחן, דוקא הוא, את הטעון שלו. הוא מנגיד בין חכמת התורה לחכמות אנושיות. האחרונה בענינים טבעיים ורצוניים – עניני הטבע והאדם.
אבל חכמים מאומות העולם אפשר שתהיה להם גם חכמה שמעבר למה שהוא מכנה 'חכמות אנושיות'. הרי הם מתעסקים במכלול החכמות, והאלוהיות בכללן, ולא רק במה שהוא תוחם להם. ועוד רבים מגדולי הגויים הנוצרים גם ידעו היטב את לשון ישראל וחכמתו, והיה להם עניין רב להעמיק בהם.
כדי לטעון לקיום איזה דבר עליך להביא דוגמה אחת. כדי לטעון לשלילה עליך לעבור על כל המקרים ולהראות שיש לטענה שלך תוקף, או למצא איזה טעון תקף אפריורי המוכיח את השלילה.
אבל הוא לא הוכיח כלל שרק התורה, והיא בלבד, עשויה להכיל חכמות אלהיות, ורק דרכה אנחנו משיגים אותן, ובתנאי שנקיים מצוות מעשיות וננהג על פי השו'ע.
הוא מדבר על יצרן דלתות וחלונות שאינו יודע את הבית בכללו, אבל גם היודע את הבית בכללו ואינו יודע להתקין חלונות ודלתות לא יועיל. ובאמת בעניני חלונות ודלתות ובכלל הענינים הטבעיים חכמת ישראל אינה עוסקת.
על פי אמונה קתולית המופיעה למשל ב'קומדיה' של דנטה, כל אלו אשר חיו קודם לישו ולא יכלו לקבל את תורתו, הם חוטאים אשר נידונו לגהינם, להוציא בודדים אשר התכוונו אליו. כאן עולה שאלה גדולה האם התכוון האלהים להעניש את כל אלו שאינם בחיריו. אני מכיר את האגדה הטוענת שכולם דחו את תורתו. אגדה זו אין בה טעון של ממש לעניננו כאן. ישראל נבחרו לעבוד את האלהים בדרך מסוימת. אחרים לא נבחרו ואינם מצווים על כך. הם אינם חוטאים, וגם עליהם מוטל לשאוף לתיקון העולם בכללו. גם להם חלק האלהים מתבונתו ונשמתו, וגם הם משיגים את הרעיונות והדרישות הנחוצות לישומם.
נראה כי הדברים נכתבים במטרה לעודד את הנדכא ולרומם את רוחו במיוחדות שבו ובעליונות האמתית שלו, ואין הדברים עומדים על רגליהם שלהם
עודד
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2015 18:54 |
|
| |
ענינים רצוניים בלשון רבי מנשה מאילייא הכוונה למה שהראשונים כינו חכמות א-להיות. התורה כולה א-להית. לכן האבחנה הפילוסופית בין חכמות טבעיות, לימודיות וא-להיות לא שייכת ביחס לתורה. נכון שהקב"ה משגיח גם על אומות העולם בדרכים אחרות. אולם רבי מנשה מאילייא רצה להדגיש בדבריו את ייחודה של התורה, ועל-כן כתב שגם מצוות בין אדם לחברו הן א-להיות, ולא כהבחנה שעשו הראשונים בין מצוות שמעיות למצוות שכליות.
|
|
|
|
|
