בה לפיתוח האשכול "שכר ועונש - הכרח או אנכרוניזם?"

תפישת השכר ועונש (כמו גם סוגיות עקרוניות אחרות) ביהדות תמיד הייתה שונה בין "המון" לבין יחידים פילוסופים כמו הרמב"ם.
בזמננו גם היחידים האלו נעלמים כמו ממותות בהנהגה הדתית. וכתוצאה, "המון" עוזב בהמונים את סיפורי הסבתא אותם מטיפים הסבים המזוקנים.
לכן התפתות היהדות כרוכה במצב בו חכמי לב פילוסופים יקחו חלק משמעותי בהנהגה היהודית לעומת חכמי חלם מפולפלים.

על העולם הבא הגופני הרמב"ם כתב עם סרקזם, 
"ואולי בני העולם הבא אצל אלו האנשים אינם בעלי איברים [כי אין צורך באיברים בעולם הבא], אמנם הם גופות על כל פנים. ואולי הם כדוריים מקשיים, או עמודים, או מעוקבים. אין אלו הדברים אלא שחוק, מי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה" 
(מאמר תחיית המתים)
כלומר, אין תענוג גופני לאדם אחרי מותו. ומה יכול להיות בלתי גשמי? רק חוק.
אם אין גוף אחרי מות, אז כמובן אין מה לטגן על האש. 
"רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים, צדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים" – זה הדבר אשר ידוע על הגיהינום ועל גן העדן ביהדות בוודאות, ורק זה.
לא אפיפיורים הם כתובת עבור התפתחות היהדות, גם אפיפיורים לדורותם ניסו ללמוד אצל הרמב"ם. משימה עבור המפתחים את היהדות היא לעשות בחירה נכונה. דעות לא נכונות ואמונות מַשלות מורידות את העם ומאבדות את הדרת התורה. זה קורה גם בבחירה לא נכונה וגם באי בחירה באלטרנטיבה הנכונה, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל-שְׁמָרָיו. 

ואם נראה מה יכול להיות השכר ועונש במציאות. השכר הוא שמחה. כי גם מיליון ₪ בכיס לא מונע התאבדות אם אין תקווה לשמחה. ומה הוא העונש? העונש לרָע – הוא שמחה לרָע, בה האדם מעניש את עצמו באיבוד שמחת אמת.

_________________

לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה

 וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי-הוּא חֶלְקוֹ  כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.

_________________

לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה

א.
בעניין הנפש הולך הרמב'ם אחרי אריסטו. ספרו של אריסטו 'על הנפש', אשר תורגם לעברית ונתן לקרא אותו, משתלב יפה בתורתו הכללית. כל מה ששייך לגוף מצוי בעולם של התהוות וכליון. כל כוחות הנפש הקשורים לגוף שייכים לאותו עולם. נבדל מהם השכל הפועל, שכל המשיג אמיתות כלליות, ואלו כיוון שהן אמת הן נצחיות. [אריסטו מביא אבחנה יפה להבדל בין שני התחומים. כל מאמץ של הגוף גורם לבלאי, כל מאמץ של החשיבה השכלית מחזקת אותו]. מכאן שאין השארות הנפש, ודאי שאין השארות הגוף והנפש כמקובל באמונות העממיות.

החברים מרבים לצטט פסוקים בלי הבחנה, אבל אלו אפשר שהם ספרותיים בלבד, אינם באים לכלל דיון ואינם בונים שיטה, אי אפשר להיסתפק בהם. טעות היא להניח כי הידע של הרמב'ם היה מצומצם רק לאותם מקורות עבריים שהם הלימוד המקובל כאן.

ב.
נראה לי כי עיקרו של שכר ועונש הוא בשאיפה ובדרישה כי יעשה צדק. כולנו פגועים, לכולנו נעשתה איזו עוולה, איזה אי צדק, וכולנו מבקשים תקון. עיקר הנושא הזה הוא, איפא, מוסרי ועניינו בקשת צדק. אם אכן כך, הנה ההבט המוסרי הוא החשוב ביותר לאדם.

ג.
שאלתו של ינוח 'למה לצפות' היא שאלה גדולה, גדולה מדי, קשה מדי, הנתלת באילן גדול, עמנואל קאנט. [אני מצטט בקירוב] 'כל הענין של התבונה שלי מצטרף לשלש שאלות:
1. מה אני יכול לדעת?
2. מה אני רשאי לעשות?
3. למה אני רשאי לקוות?' *

הידיעה טוענת כי משהו נמצא משום שמשהו קורה. התקווה טוענת כי משהו נמצא משום שמשהו ראוי שיקרה.**

ראוי שימצא צדק כי בו מוצא האדם אושר ושלמות פנימיים, לא כעניין תועלתי אלא כתכלית אשר בה עתידה להתאחד האנושות כולה. אם ה'ראוי' הזה עשוי גם להתממש זאת אי אפשר לאשר, אבל זו דרישה תבונית, המטילה חובה על האדם לנהוג באופן מוסרי ולקוות כי התנהגותו שלו עתידה להתאחד עם אלו של יתר בעלי התבונה.
הדבר דומה לקיום מצוות. המאמין הרגיל מקיים אותן מתוך תקוות השכר ויראת העונש. המעמיק מבין כי שכר מצווה בעצם קיומה כתכלית ואין היא כלי האמור לספק איזה דבר. הוא אף רשאי לקוות כי שעה שהכל יפעלו כך תיווצר קהיליה מאושרת.
אבל לרוב בני האדם קשנ הדבר הזה, והם זקוקים לאמונה תמימה בדבר אל הצופה ומשגיח ממעל, ורושם בפינקס, ובבא הזמן המתאים עורך סיכום ובא חשבון.
עודד

* מתוך הקאנון של התבונה הטהורה, בקורת התבונה הטהורה, תרג. ברגמן- רוטנשטרייך הוצ. מ.ב. ע' 396. ** שם ע' 397.

עודד
התוכל להסביר מהו אושר פנימי לא כתכלית  ולמה לי אושר כזה?