תפישת השכר ועונש, מה לצפות

שלישישי, מודעות היא הכרה נפשית במצב מסויים. 'אני רעב', 'יורד גשם בחוץ' הם פסוקים המעידים על מודעות של האומר אותם. אני משער שלא לכך התכוונת בשאלתך.

תלמידטועה, אנחנו נתונים תמיד במצב ענינים מותנה. נכנסתי לדירה חדשה ומרווחת, דבר הגורם לי אושר. האושר נגרם מן הרווחה ונחת הרוח שהדירה גורמת. זה מצב ענינים טוב אבל מותנה. בעתיד הדירה עשויה שלא להתאים לצרכי, או אולי יווצרו מפגעים חיצוניים, ומצב הענינים הקשור לאותה דירה יעשה גרוע. אדם שואף למצב ענינים טוב הגורם לו אושר, והוא מנסה לשפר את מצבו כדי להתמיד באושרו. אושר זה מתקשר עם עובדת קיומו של האדם, כי מצב ענינים טוב הוא מצב קיומי טוב.
אדם עושה איזה מעשה מוסרי ובכך קונה לו שם טוב בציבור, מה שמרבה את כבודו וסיפוקו. המעשה מותנה ומשמש לאיזו מטרה. אם לא ידעו על מעשהו, לא יעריכו אותו ולא ירבה כבודו, ירגיש כי המעשה היה לשוא. זה מה שנקרא מעשה 'שלא לשמו'. אבל אם אותו אדם עושה מעשה מוסרי אך ורק מתוך הכרה כי זה המעשה הראוי לעשות, ומתוך רצון חופשי לעשותו, ואין שום שיקול אחר של איזה שכר ועונש מאיזה סוג שהוא, הרי שהדבר נעשה 'לשמו', מה שנותן אושר פנימי של שלמות, גם כאשר מצב הענינים הקיומי עלול להעשות פחות טוב מבחינתו.
עודד

עודד, מאיפה אתה יודע מה יהיה אחרי המוות? ככל שאני יודע, הסיכוי שתתפורר לעפר שווה לסיכוי שתפגוש ע"ב בתולות מהוללות וחמש מאות נערים משרתים, אא"כ תקבל את הפסוקים כמקור סמכות בנידון.

אריאל, די לי בידידה טובה אחת שם למעלה, אינני זקוק ל ע'ב, ובאמת השובניזם הזה שלהם מאוס.

מה שקורה לגוף אנחנו יודעים היטב מן הנסיון והמחקר במציאות. כל חומר הגוף מתחלף במשך החיים, ולאחר המוות הכל נרקב ומתפורר. עובדת הפיכתי בבא העת ל'עפר' היא ודאית לחלוטין, [אלא אם מישהו ירצה, מעשה של שטות, לשמר אותי בפורמלין]. הרעיון בדבר תחית המתים בגופם אינו אפשרי כלל מבחינה לוגית. אין 'ארץ מתים' תחת האדמה או במעלה השמים. איש לא נשרף בחבית זפת ואינו מקבל סעודת לוויתנים. תמונת העולם ההיא של העת העתיקה או של ימי הביניים, כפי שמצייר אותה למשל דנטה ב'קומדיה' שלו, אינה ממשית עוד.

כעת הערה רצינית בעניין קבלת הפסוקים כמקור של סמכות, וזה העיקר.
שלישישי מביא פסוק מקהלת: 'וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה' [יב 7], והוא מוסיף: 'תסביר בבקשה מהי רוח? מיהו אלהים? מה אלהים עושה עם הרוח?'. השאלות שלו ראויות מאד. האם הרוח הזו היא אויר הנשימה המחייה את הגוף? האם היא האש היוצרת, הפנוימה, המפלשת את הכל ומחיה אותו, האם היא הנפש? אולי השכל, הלוגוס, הדיבור האלהי? האם הרוח הזו היא חלק מן האלהים השב ומתאחד עמו, או משהו נבדל ממנו, שייך לאוסף רוחות יוצאות וחוזרות למאגר? האם הרוח הזו היא חומרית? האם היא פשוטה או מורכבת? מי הוא המחבר של הספר הנפלא הזה? מתי חי? מה למד וקרא? עם מי הוא מתכתב? – השאלות של שלישישי מתפתחות לאוסף גדול והן ראויות מאד מאד. תשובות אין לנו.

אינני מקבל את הפסוקים כמקור סמכותי למישור הדיון בנושא כאן, כיוון שחכמנו לא התכוונו לכך. איש מהם לא כתב טקסט עיוני משלו המטפל בנושאים אלו. ואינני יודע מי מהם אכן קרא טקסטים כאלו משל זרים. ודאי שפילון האלכסנדרוני קרא וידע והתכתב עמם בחיבורים משלו. יתכן, לפי התוכן ואופיו, שגם בעל קהלת, ממנו יש לנו חיבור שלם, מתכתב עם הוגים זרים. אצל אחרים מחכמינו, והם הרוב, מופיעים פסוקים בודדים, אמירות מפוזרות שאינן מתגבשות לכלל חיבור. דבר זה ניכר יפה בספרו של אורבך 'חז'ל, אמונות ודעות'. מדובר בהרבה מאד דמויות הפועלות לאורך כמה מאות שנים, משמיעות הרבה מאד הרהורים, ואיש מהם אינו כותב ספר כגון 'על הנפש'. לכן המסקנה היא כי הפסוקים שבידינו משל חז'ל הם בעלי אופי ספרותי ולא מחקרי. זה כלל אינו מפחית מחשיבותם במישור שבו הם נאמרים, אבל טעות היא להעתיק אותם למישור אחר שאינם שייכים אליו. כאשר הידע של חברה מסויימת שאוב כולו מן הספרות הזו, הם מבצעים את הטעות מבלי להבין אותה. לכן השאלות של שלישישי הן ראויות ונחוצות, כיוון שהציבור מצטט פסוקים בלי לברר את משמעותם ומבלי שיהיו לו כלים לכך, ובאמת הוא ציבור שאינו יודע לקרא.

אינני תמים לחשוב כי כל דבר שאמר אריסטו הוא אמת בעלת תוקף, ודאי שלא, לא בימיו לא בימינו. אבל כביולוג שלמד מהפרקטיקה של אביו הרופא, איש מדע ופילוסוף, הוא עסק בתחומי מדע ומחשבה רבים, ובנה גוף מחשבתי מקיף ומעמיק מאד, המציב אותו בשורה הראשונה של אנשי המדע והפילוסופים מאז ועד היום. בין היתר הוא מאבות מדע הפסיכולוגיה, וספרו 'על הנפש', שהוא קובץ הערות הכנה לקורס שנתן בבית הספר שלו, הוא ספר מעמיק ומקיף בפילוסופיה של הנפש ובפסיכולוגיה, והוא חלק מן המחקר שלו בפסיכולוגיה ובביולוגיה.
כשאדם קורא בכתביו הוא מקבל תאור מאורגן ומוגדר היטב בענינים הרבים בהם עסק. זו הסיבה להשפעתם ולעוצמתם הרבה של הטקסטים שלו. אני מביא אותו כדוגמה להבדל שבין מובאות ספרותיות ובין עבודה מדעית שיטתית, הבחנה אשר חלק מן הקוראים חסר אותה.
עודד