מצאתי שנכתב באחד העיתונים:
על מה נזעקו גדולי ישראל?
בהמשך למאמר שפורסם ביום שני האחרון, הננו מביאים עוד ציטוטים מחיבורי שטיינזלץ, זאת לאחר התייעצות עם מרנן ורבנן שליט"א
הננו מזהירים מראש את הקורא, כי בשורות הבאות יצוטטו דברי זלזול נוראים ואיומים של פגיעה ביסודי התורה ובאבות הקדושים, השופטים והנביאים.
לא בלב קל אנו עוסקים במלאכה זו, וגם לא מדעתנו שלנו, כי אם לאחר שאלת הוראתם של מרנן ורבנן שליט"א, גדולי התורה והיראה, אליהם פנינו בשאלת הלכה למעשה כיצד לנהוג בשאלה חמורה זו. לאחר שפורסמו השבוע מכתבי גדולי ישראל נגד ספרי שטיינזלץ, נוצר צורך להסביר לציבור הרחב את הרקע למחאתם החריפה של גדולי ישראל, ומה שהורו שכל ספריו של אותו מחבר בחזקת איסור הם. רבים רבים – אמנם לא מן הממיתים עצמם באהלה של תורה – התקשו להבין בתחילה מה פסול מצאו בדרכו של הנ"ל, שספריו הפכו מקובלים יותר ויותר בקרב ציבור המתחילים בלימוד הגמרא, בעלי תשובה ובעלי בתים שלא הורגלו בלימוד קבוע מנעוריהם.
עקב כך נאלצים אנו בזה להמשיך את מה שכבר הוחל להיעשות השבוע (במאמר שפורסם ביום שני האחרון) ולהביא בפני הקוראים את דברי הבלע המובאים בחיבוריו, למען ידע הקהל, כי יש להתרחק מחיבריו השונים כמטחווי קשת.
כאמור, הדבר נעשה לאחר שאלה בעצתם של מרנן ורבנן שליט"א, האם יש היתר להביא ציטוטים חמורים כאלו מעל דפי העיתון. גדולי התורה הורו להיתר מפני צורך השעה, להסביר את חומרת האיסור. ובעז"ה אנו מקווים, שלא יצא מכשול מתחת ידינו, ויקויים בנו "הנוטל עצה מן החכמים אינו נכשל". וכשהדברים נכתבים מתוך ביקורת קשה והסתייגות ברורה, לא יטמאו את הלב.
יחד עם זאת, מי שאין לו צורך בקריאת המאמר, כי הדברים ברורים לו, וגם אינו צריך להבהירם לידידיו ואנשי ביתו, אין כל סיבה שיקרא את הדברים, שכתבים אך ורק כצורך השעה, להסברת חומרת איסורם של גדולי ישראל. וכל מי שיראה דברים כהווייתם יבין, כי אדם שהיה מסוגל להוציא מפיו או מעטו דברים כאלו, (או אפילו שהדברים "רק" נדפסו בשמו ותחת חסותו ללא הפרעה) נפסל מכאן ולמפרע ומכאן ולהבא להורות ולחבר חיבורים ביהדות ולהדריך מתחילים וכדו', פסולות וכפרניות כאלו, שמעולם לא ראה בהן פסול להפיצן ולהדפיסן.
ביום שני האחרון צוטטו במאמר דברי זלזול נוראים בתנאים ואמוראים, קדושי עליון. דבר זה נובע מגישתו הכללית של ספרו "התלמוד לכל" אל התלמוד והתורה שבע"פ שכל יהודי מאמין יודע שניתנו בסיני ונמסרו מדור לדור.
כידוע, מיסודי התלמוד להאמין, כי כל התורה ניתנה למשה בסיני, כולל כל התורה שבע"פ, משנה, תלמוד ואגדה. ובכלל האומר אין תורה מן השמיים, שאין לו חלק לעוה"ב, הוא אפילו יאמר "כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר, מגזירה שווה זו" (סנהדרין צט). בכלל זה, גם האמונה בגדלות ובקדושת ישראל, ראשונים כמלאכים.
עלעול בין דפי ספריו חושף דברים חמורים ביותר, הפוגעים בעיקרי האמונה. ניתן אפילו להתרשם, כי דרך חשיבה זו באה מהליכה בדרכם של ספרי "מחקר", שחיברו מינים ואפיקורסים. והדברים, כאשר הם מודפסים, לא רק שאינם מקרבים את המתעניינים בתורה לדרכי האמונה האמיתית, אלא אף מרחיקים אותם, באשר בסיום קריאת הספר נותרות בלב הקורא הפשוט המסקנות הבאות: א) חכמים "חידשו" פירושים בתורה שבכתב, "יצרו ופיתחו" תורה שבע"פ, ובדו מליבם ח"ו. ב) דרכם של חז"ל הק' היתה מונחית ממידות אנושיות כאלו ואחרות ("מתון" לעומת "קיצוני" וכד') אותן הרשות בידינו לשפוט לפי קוצר דעתינו כפי שאנו שופטים חברינו. ג) אין כל סמכות מיוחדת לחכמי התלמוד, וכל אחד יכול להמשיך ולדון ולהכריע כרצונו, כי "התלמוד נמשך עד היום".
כבר בעמודו הראשון של הספר ניתנת לקורא התחושה, כי אין חובה לגשת אל התלמוד בחרדת קודש. התלמוד, הוא לדברי הכותב: "אוסף של חוקי אגדה ופילוסופיה וכו' של סיפורי מעשיות ושל הומור". (מיותר לציין חומרת הדברים, לכל מי שיודע כיצד התייחסו קדמונים בפירושיהם לאגדות חז"ל לכל משפט ומילה ולרמזים הטמונים בהם) בעמוד זה גם נכתב:
"מבחינת הגדרתו אין הספר מרשים ביותר... עדיין בנוי הוא על אסוציאציה חופשית ועל הקשרי רעיונות שאין דומה להן אלא ברומאנים מודרנים...".
רוח הכפירה וההשכלה, לפיה, כביכול, התורה שבע"פ הינה "המצאת" דורות מאוחרים, נושבת בין דפי הספר. לדוגמא: "תקופת כנסת הגדולה הרי היא, איפוא, התקופה הגדולה של הנחת היסודות לתורה שבע"פ בישראל" (עמ' 18).
ועוד "פנינים" המרמזים על אותם תיאורים של "התפתחות ההלכה" שיצא מהיכל ההשכלה ומבקרי המקרא:
"חתימת התנ"ך שהיא פעולה אחת של אנשי כנסת הגדולה הריהי ממילא התחלת שלטונה של התורה שבעל פה ופיתוחה..." (עמ' 17).
"אכן על ראשיתה ותחילת התפתחותה של התורה שבעל פה יש בידינו רק מעט ידיעות..." (עמ' 14).
בכל הדורות נגשו יהודים אל דף הגמרא בחרדת קודש, כלימוד של תורתנו הקדושה שניתנה באש מסיני, ונמסרה מדור לדור. אך המעניין בספרי שטינזלץ מודרך מראש להתייחס לתלמוד כ"ספר לא מרשים" המזכיר "רומאנים מודרניים". מעין "אוסף" כזה המכיל "סיפורי מעשיות והומור".
כל ילד שהתחיל ללמוד גמרא, יודע כי לאחר חתימת התלמוד אין לחלוק על הנאמר בו, ואין רשות לערער על דברי חז"ל. אך מר שטינזלץ, על פי תיאורית ה"התפתחות" מגיע למסקנות מרחיקות לכת:
"אף בדברים שבהם הגיע התלמוד לסיכום – לא בכולם נשאר סיכום זה קיים במשך הדורות, הכרעות לצד אחד שונו בהדרגה לצד אחר, ומשום כך חלק ניכר מן ההלכות לא הגיע לגיבוש מוחלט עד היום..." (התלמוד המנוקד סיכום לפרק ד' ברכות). הכל מתפתח. הכל ניתן לשינוי. "תהליך טבעי" של התפתחות "הדרגתית".
מר שטיינזלץ מוסיף, כי יכול להימשך הלאה והלאה. לתלמוד אין שום מעמד ראשוני ומיוחד. הכל פתוח, הכל מתפתח:
"מבחינה טכנית היסטורית, התלמוד אכן לא נחתם... המקרא, דרך משל, עבר אמנם שלבים שונים של כינוס ואיסוף, אך בסופו של דבר הגיע לכלל חתימה... אולם לא כן היה לגבי התלמוד... העקרון שהתלמוד לא נחתם כולל בתוכו את האתגר המתמיד, הבלתי פוסק להוסיף ולחבר אותו, להוסיף וליצור אותו. התלמוד בהיקפו הרחב.. כולל קריאה מתמדת להשלים אותו מתוך ידיעה כי לעולם לא יוכל להיות מושלם גמור ובלתי ניתן להוספה".
הוא כופר גם במושג של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". אותו "אוסף", כדבריו, לא מיועד לכך. "אף על פי שמטרתו העיקרית של התלמוד היא ביאור ופירוש לקודקס של חוקים הריהו נחשב ליצירה שאין לה עניין בקביעת החוק והוא עצמו איננו יכול לשמש לצורך פסיקה" (עמ' 8).
על פי שיטה זו, ודאי ניתן לגשת ללימוד בגמרא כמו לכל לימוד אוניברסיטאי:
"לימוד התלמוד אינו מחייב דביקות של אמונה בו, מעטים הם הספרים המקודשים שאינם דורשים מן הלומד אותם את ההכנה המוקדמת של קבלת הדברים מראש. הלומד את התלמוד אינו מצווה להאמין בכל דבר בו..." (עמ' 196).
* * *
האבחנה של "התפתחות ההלכה" שזורה בין דפי ספרו של שטיינזלץ.
מתי "הוחלט" לומר ו"לחדש" שאיסור בשר בחלב אינו רק גדי בחלב אמו? האם כך ניתנה התורה מהר סיני?
אליבא דשטיינזלץ יש "השערה" אודות התקופה בה "חודשה" הבנה זו. "ההוראה המקראית 'לא תבשל גדי בחלב אמו' כבר הובנה בימים קדומים מאד לפחות באמצע ימי בית שני כאיסור על בישול בשר כל בהמה בחלב..." (עמ' 137).
גם קידוש על הכוס "נוצר" במשך הזמן: "מצוות התורה 'זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח) אשר מראשיתה ומעיקר, היא ציווי לא מפורט לומר או לעשות דברים בכניסת השבת על מנת לזכור כי החל שבת, אף היא קיבלה סטיליזאציה, יחד עם שאר הברכות ותקנות התפילות נוצר "קידוש של שבת" אמירת ברכה מיוחדת אגב שתיית כוס של קידוש..." (עמ' 85).
וכיצד נקבעו תחומי שבת? "תחום שבת נקבע במידה ידועה מתוך הסתמכות על התנאים שהיו קיימים כאשר היו בני ישראל מצויים על אדמתם, כאשר בדיני חלוקת הארץ נקבע כי לעיתים מסויימות יש שטח צמוד, שהוא בן אלפיים אמה מכל צד. אולם בחיי המעשה, ובפרט לאחר השינויים בתנאי החיים, במעבר לישובים פרוזים ללא חומה או לערים ענקיות הבנויות בצורה בלתי סדירה, התעוררו בעיות רבות, והיה צורך בקביעות גמישות יותר אפילו להגדרתו של תחום השבת" (עמ' 85).
והרי התיאוריה שמעניק שטיינזלץ למחפשי הדרך אודות "התפתחות ההלכה" בנוגע לדיני דחיית שבת בשעת מלחמה:
"הזמנים הקשים הללו הצריכו גם פעולות של יצירה ומחשבה הלכתית בתחום אחר. לגבי הדבקים ביהדות היה צורך לקבוע הגדרות שתגבלנה במידה מסויימת את הנכונות של מסירות נפש ללא הבחנה. למתתיהו, אבי השושלת החשמונאית וראשון המורדים בשלטון הזר ובמתייוונים, מיוחסת (לפחות בספרי המכבים) ההלכה שמותר להלחם מלחמת מגן ביום השבת. יסוד שהתפתח בהלכה במשך דורות אחדים למסקנה (שיש לה ביסוס במקרא) כי בשעת מלחמה ובזמני חירום מותר לחלל את השבת, הגדרות ותקנות כיוצר באלה נוספו במשך הדורות, בכל עת שהיו עיתות צרה כאלה לישראל" (עמ' 20).
רבים מקוראינו לא שמעו ודאי על "חוקי חמורבי", אותם שעל פי כסילותם של מבקרי המקרא היוו בסיס "ליצירת התורה" (עפ"ל). מר שטיינזלץ מעניק בחצי פה גושפנקא לתיאוריה זו: "עצם קיומו של חוזה נישואין כתוב בין בעל ואשה הוא קדום מאד. והוא כבר מוזכר בחוקי חמורבי, הרבה לפני מתן תורה, אולם צורתו ותוכנו של חוזה זה משתנים לפי הזמנים, לפי אופיה של התרבות בה הם נעשים, חכמים הקפידו מאד שיעשה חוזה כזה..." (עמ' 97).
וכיצד ניתן להגדיר את מחלוקת התנאים בשאלת כמה משמרות הוי הלילה:
האשמורות הנן, כפי ששמן מורה עליהן, חלוקת משמרות הצבא בשעות הלילה. למחלוקת רבי נתן ורבי יהודה הנשיא בענין זה היה בסיס בחיי המציאות של אז, כי את שעות המשמר שבלילה חלקו היוונים ל-3 ואילו אצל הרומאים היתה החלוקה ל-4, ומשום שהיו שתי שיטות אלה קיימות, צריך היה לברר מן המקרא כיצד היתה חלוקת המשמרות בישראל בימי קדם. ("התלמוד המנוקד" ברכות ל-ג' ע"א – החיים).
ונסיים פרק זה ב"חידוש" נוסף אודות סידור הקידושין ע"י רב הבקי בגיטין וקידושין: "...מנהג ישראל בדורות האחרונים שמזמינים רב כדי שיערוך את טקס הנישואין הוא מימי הביניים המאוחרים ובחלקו בא על ידי חיקוי הדוגמא הנוצרית, ואין לו שום משמעות דתית..."
פרק מיוחד בספר עוסק בציור דמותם של התנאים. אם בתחילה כתב המחבר, כי התלמוד מהווה גם אוסף של "סיפורי מעשיות ושל הומור", הרי כאן מוסיף הוא כי "על רבים מן התנאים מוצאים אנו שפע סיפורים ואנקדוטות, המאירות לנו את דמותם מכמה צדדים, ומקרבות אותם אלינו". ואכן, החליט המחבר לערוך "ניתוח פסיכולוגי" לתנאים ואמוראים, קדושי עליון, כך שהקורא המתחיל, כאשר יגש ללימוד הגמרא, יראה את שיגם ושיחם של חז"ל, כדמויות המוגדרות במושגי אופי קטנוניים של עולמנו, ומוגדרות בתכונות כאלו ואחרות, כפי שנראים הדברים למתבונן השטחי וחסר ההדרכה.
הלל הזקן "כל ימיו שמר על אופיו העממי... כנגד זה היה שמאי עצמו מהנדס, ישר ועקבי עד כדי קיצוניות בכל דבר שעסק בו. כנגד הסברת הפנים של הלל היה שמאי נראה קפדן ומחמיר" (עמ' 24) הנה כי כן, לא מחלוקת בהלכה ובדרכי הנהגה קבעה את הנהגותיהם של הלל ושמאי (כאשר ביאר מרן הגרי"ס זצוק"ל ב"אור ישראל" סימן כ"ח) כי אם תכונות פשוטות: "אופי עממי" מחד גיסא ו"קיצוניות" מאידך גיסא. למי שלא מסתפק בכך ממשיך המחבר ומתאר את המחלוקת לשם שמיים זו כך: "הויכוחים בין הבתים נשאו לעיתים, אופי חריף מאד, אפילו אלים" (שם).
רבי אליעזר בן הורקנוס "נטה לשמרנות בדעותיו בהלכה". רבי ישמעאל בן אלישע "הגיוני ומתון", ר' טרפון "אקסצנטרי" (עמ' 25), וגם "בעל נוסח הומוריסטי מיוחד (עמ' 26). ועל רבי מאיר "הברקותיו הבלתי יציבות עוררו את תמהונם של בני דורו". רבי שמעון בר יוחאי היא דמות "קודרת ועטופת מיסתורין". "בדורות מאוחרים יותר יוחס לו חיבור ספר היסוד של הקבלה, ספר הזוהר, שהוא בו הגיבור הראשי". (עמ' 27).
אנו מנועים במסגרת זו לצטט התבטאויות זולות המגיעות עד כדי ניבול פה.
ברצוננו להביא הפעם גם ציטוטים מספריו האחרים ("נשים במקרא" ו"דמויות מן המקרא"). יש לציין, כי אלו אינם רק ספרים שנתחברו בדפוס, אלא הרצאות שנשא בפיו בפני אלפי מאזינים במסגרת תוכנית רדיו שנקראה "אוניברסיטה משודרת", ואשר לאחר מכן נדפסו הרצאותיו בדפוס.
בספרים אלו בא לידי ביטוי יחס מזלזל מחריד באבות הקדושים, השופטים והנביאים, כשהמרצה והמחבר הולך בדרכם של המשכילים ואני "ביקורת המקרא", ומחפש הבנה "אנושית" בחייהם של ראשונים כמלאכים, שאין לנו קצה הבנה במדרגתם ומעלתם. ניכרת בו המגמה "להוריד" את פרשיות התורה והנביאים להבנה שטחית וקטנונית ואף למצוא "פגמים" ו"חסרונות" באבות האומה. (בהקדמתו נאמר: "חתירה לראות מחדש, לבחון מחדש, את האישים שאנו מכירים, יתכן שתוצאותיה של בחינה כזו ייראו מוזרות... יעשה נסיון לשלב את המקור עם ראייתם של דורות, על מנת להגיע להסתכלות שנייה, ולעיתים למבט חדש").
ה"מבט החדש" תיאוריו ביחס לאבות הקדושים. דברים מזעזעים ומחרידים כל לב, ואשר אילולא קיבלנו רשות מגדולי התורה לפרסמם, בשל צורך השעה, היתה העט ממאנת לכותבם. כך מתאר שטיינזלץ את יוסף הצדיק: "במהלך חייו עובר יוסף שורה של שינויים ותאוות קלות, מן הטיפוס של הבדאי החלמן, ההוזה, החולם חלום שאינו יודע מהו, עד להיותו מעין נביא" (עמ' 31). היחס לאחי יוסף, לשבטי י-ה, מתמצה בשורה הבאה: "אבל מצד שני יוסף אינו גם כאחד מהאחים שהם אנשים מן השורה" (עמ' 26).
ואת יצחק אבינו הוא מתאר בין היתר במילים הבאות: "רבקה היא זו שפועלת... יצחק הוא מהוסס, לא בטוח בעצמו, לא בהיר... היא עושה כל מה שביכולתה לעשות כדי להביא לכך שיצחק יברך את האיש הנכון... היא יודעת את המגבלות שלו ואת חולשותיו" ("נשים במקרא" עמ' 25).
כך בין כל דפי החיבורים הנ"ל בא לידי ביטוי הצורך להדגיש "חולשות" וצדדים שליליים, עפ"ל, בדרכם של ראשונים כמלאכים, שכל ילד מאמין ויודע, כי גדולי המפרשים יראו וחרדו כאשר באו לפרש הליכותיהם, ובנו דבריהם רק על פי דברי חז"ל ומסורת התורה מדור דור.
הרצון לחפש גם "מומים" ו"פגמים אנושיים" כה בולט, והוא מחריד ומזעזע בפרט כאשר הוא נוגע ופוגע בעצם מהותם של אבותינו הקדושים, כבחינת "לא יראתם לדבר בעבדי במשה". כך הוא כותב על ה"מגבלות" , עפ"ל, של משה רבינו, אשר נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל: "משה רואה ויודע את המגבלה של עצמו... בגישתו אל העם הוא חייב תמיד להיעזר באנשים שיש להם יחס קרוב יותר אל הבעיות של עם ישראל. במובן מסויים נראה, כי משה לעולם איננו יכול להבין הבנה שלימה את מה שנקרא 'אדם פשוט'. המגבלה הגדולה של משה היא שקיים פער עצמום בינו ובין העם.. אף על פי שהוא דואג לצרכיהם, הרי אין הוא יכול להתייחס ברצינות גמורה לבעיותיהם ומשאלותיהם... בסופו של דבר אין הוא מסוגל להתייחס לעם הגדול שהוא מוביל כאל אנשים מבוגרים" (דמויות מן המקרא" עמ' 44).
דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מוגדר בספר זה (עמ' 73) כ"הרפתקן"! בספר "נשים במקרא (עמ' 67) הוא מרחיב את הדיבור: "דוד שייך לשבט של רועים, שבט שעדיין קשור למדבר, ובמידה מסויימת לחיי הנודדים. כאשר דוד מתפאר, בדרך אגב, 'גם את הארי, גם את הדב היכה עבדך' – זה חלק מאופיים של חיי רועה על גבול המדבר. כאשר דוד נעשה אחר כך בצורה זו אחרת גובה של דמי חסות, הוא אינו חורג בהרבה מן הדמות המקורית: דמות של רועה מן המדבר... דוד מבטא במובן מסויים את הארציות, את הקרקע ואף זו בדו-צדדיות שלה, את הצדדים היפים של שורשיות של יחס עמוק מאד לדברים. ומצד אחר גם משהו של הוולגריות וחוסר היכולת להבחין בהבדלים דקים.
ישנן עוד התבטאויות כאלו למכביר בספריו. צר לנו ודואב ליבנו על שהננו נאלצים לעסוק ברפש מעין זה, ולהביאו מעל דפי העיתון לבתיהם של אנשים יראים. אך, כאמור, חובת השעה היא זו, לחזק דברי חכמים. למען ידעו ויכירו הכל, כי אין כאן מקום ל"סלחנות" או ל"פשרות". גם אין זו "קנאות" השנויה במחלוקת.. כי אם פגיעה בעיקרי הדת. מלפנים בישראל לא נתנו רשות לאיש להדפיס ספרי הדרכה ופרשנות מעין אלו, אלא אם כן נבדק היטב, כי ליבו טהור ואמונתו מושלמת ומזוככת. מי שלא עמד בתנאים אלו, אין לו רשות לחבר חיבורים ולהורות לרבים דרכי לימוד וכד'. אולי פתוחים בפניו שערי תשובה, זה ענין שבינו לבין המקום. אך גם אם תתקבל תשובתו, אינו יכול להורות וללמד לרבים. כי אין זה עניין אישי, אלא אחריות כלל ציבורית. מי שכל כך רחוק מעולמה של תורה, שנמסרה לנו מדור דור, עד אשר מסוגל להוציא מפיו או מעטו דברים כאלו, לא יימלט ממנו יחדיר דעותיו הפסולות בין השורות של כל חיבוריו. וכבר כתבו גדולי ישראל, כי גם פירושיו לתלמוד המנוקד אסורים, "ואין הדבר תלוי בתשובתו של זה כלל".
