פסק-דין יד-השמונה

מסקנות והרהורים אישיים לאחר קריאת פסק-הדין (אזהרה: הדברים יהיו מובנים רק למי שקרא את כל פסק הדין מתחילתו ועד סופו. מי שלא קרא, פשוט לא יאמין).

לא הבנתי מה נושא הדיון.
לא הבנתי גם מה החידוש.
וגם לא לגמרי הבנתי על מה יצא הקצף. ברגע שאתה מסכים שיש זכות להיות הומואים ושאסור להפלות בין אנשים, הרי שאסור להפלות הומואים. אם הומו יהיה בעל אולם אירועים והוא לא ישכיר אותו לך בגלל שאתה דתי, האם לא תזדעק? כך גם כאשר דתי לא משכיר אולם לאדם בגלל שהוא הומו. אפשר לחלק כל מיני חילוקים, ואולי אף ראוי לחלק, אבל ברגע שהמדינה הכירה בזכותם, לא ברור לי מה העניין.
לגבי הטרדה מינית, לא מדובר בפסיקה, אלא בחוק. החוק קובע כי התייחסות מבזה או משפילה לאדם בשל נטייתו המינית היא הטרדה מינית.

אני מבין שזה לא מוצא חן בעיניך, ולמען האמת גם לא בעיניי, אבל זה לא חדש (לא רק שפסק הדין שהבאת הוא ישן אלא גם אין בו חידוש).

1  אמת שיש כאן הקצנה 

אבל רעיון ש"הטרדה מינית" נחשבת גם כאשר היא הטרדה בשל מטרה אנטי מינית כבר נקבעה בנידון ה"פרוצה" (כלשון המטריד) מבית שמש....


2  פסק הדין יד השמונה הוא מלפני 3 שנים.

תוקן על ידי בערולאאדע ב- 05/07/2015 00:34:08

יש3: אתה שואל מה החידוש?
עד עכשיו היה אפשר לחשוב, שה"זכות" להיות הומואים היא זכות שלהם לעשות מה שהם רוצים ברשות היחיד שלהם, או אפילו ברשות הרבים.
עכשיו מתברר שה"זכות" הזאת חודרת גם לרשות היחיד שלך. זו למעשה חובה שלך, כבעל-עסק, לשרת אותם. 
בעיניי זה חידוש גדול ורע.

כשהיינו ילדים, היה ויכוח על "חוק החזיר".
החילונים טענו: "חיה ותן לחיות! אנחנו לא כופים עליכם לאכול חזיר, אתם אל תכפו עלינו לאכול כשר".
פסק-דין יד-השמונה הוא בדיוק כפיה על דתיים לאכול חזיר. כופים עלינו לעשות דברים המנוגדים לתורה.
זה מנוגד אפילו לערך המוצהר של "חיה ותן לחיות".

שכחתי להסביר, למה נזכרתי דווקא עכשיו בפסק-דין מלפני שלוש שנים?

בגלל פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב.
הם קבעו שכל המדינות בארה"ב חייבות להתיר נישואין חד-מיניים.

אני צופה שבקרוב מאד יתחיל מאבק בנושא גם בישראל.
ואז, הלהב"טים המיתממים יציגו את עצמם כמסכנים נרדפים, שרק רוצים חופש לחיות לפי נטייתם.
והחילונים התמימים, וגם כמה דתיים-לייטים, יביעו הזדהות ויגידו "חיה ותן לחיות!" "זכותו של כל אחד לחיות לפי נטייתו!".
והדתיים יגמגמו בשפה רפה על "צביון יהודי למדינה".
ובסוף ח"ו החוק עלול לעבור.
ואז, פסק-דין יד-השמונה לא יהיה אירוע נדיר שקורה פעם בשלוש שנים בגלל איזו שופטת הזויה.
יהיו פסקי-דין כאלה בכל יום.

אז אני רוצה להודיע מראש, שהויכוח הוא בכלל לא על חופש-מול-יהדות.
בויכוח הזה, החופש והיהדות הם באותו צד.
ללהב"טים כבר מזמן יש חופש לחיות לפי אמונתם. אולי הם לא מקבלים מהמדינה את כל הזכויות שהם רוצים, אבל גם אף אחד לא תובע אותם או גובה מהם קנס.
המטרה שלהם עכשיו היא למנוע חופש מאחרים. להשיג חוק שיאפשר להם לתבוע אחרים ולגבות מהם קנסות.
כדאי לדעת על מה נאבקים.

תוקן על ידי אראלסגל ב- 05/07/2015 01:49:45

התנגשות דת ומדינה בלתי נמנעת מטיבעה. היא נדחית כל עוד קיים דור בו יש שרידי הערכה לדת או רגש דתי עמום וטבעי שבחלוף הדורות זה קורה.

אראל

ברוך השב!

קודם כל, סיכום המקור.

שתי נשים חד מיניות פנו לאולם אירועים וביקשו לערוך בו אירוע סביב טכס נישואין של שתיהן. האולם סירב. הן תבעו אותו על הפליה ולפי מה שנכתב כאן "פגיעה ברגשות" או "הטרדה מינית".

השופטת זיכתה אותן בפיצוי מפני שלבעל האולם היה אסור לסרב.

קריאת הפסק (לא קראתי הכל) יוצרת תחושה משונה, בין השאר בגלל ששני הצדדים מעוררים הסתייגות. הפונות מפני שהן חד מיניות, המשיבים מפני שהם "יהודים משיחיים" (נוצרים אם הבנתי נכון).

המוזר, כפי שכתב אראל, הוא שמכוח החוק שאוסר הפליה, ואולי יש גם חוק נגד סירוב לנתינת שירות, יכלו הפונות לטעון שנפגעו, והשופטת הרחיבה (בעיני שלי לפחות) את הרעיון של "הטרדה מינית", לדברי אראל, כדי למצוא בסיס לעבירה שנעשתה.

זה מעורר כמה שאלות. אחת מהן היא עד כמה ניתן  לתבוע מאדם או מחברה לתת שירות. האם השויון אוסר עלי להעדיף את מי שחביב עלי או להרחיק את מי שיש בו מה שפסול בעיני. האם אין זו דרישה שמנוגדת לאופן שבו החברה האנושית מתפקדת, שהקרוב קרוב קודם וממילא הרחוק פחות ראוי. שאלה זו אינה קשורה דווקא לנושא של המשפט, לדעתי.

והאם כל דבר יכול להגיע אל בית המשפט. האם אין איזה סדר עדיפויות של השופטים.

כפי שאיבחן אראל, דומה שהחד מיניים עסוקים בתביעת הוכחות שהם לגיטימיים. ולכן הם, כמדומה, מחפשים הזדמנויות להעלות זאת בבתי המשפט.

שאלה נפרדת היא האם מדינת ישראל, כדמוקרטיה אבל גם מדינה יהודית, אמורה ללכת בעקבות נטיה שניכרת במדינות רבות, לרצות את החד מיניים ולא רק לבטל את כל האיסורים שהוטלו על חיים מסוג זה בעבר, אלא גם לתת להם יחס מעדיף.

אראל כתב:

אני רואה שאף אחד לא ממש קורא את מה שכתבתי. אנסה שוב:
א. אם יש זכות לעשות משהו, הרי שאי אפשר להפלות על רקע זה. אם יש לי אולם, אני צריך לתת לו לכל צורך חוקי שיבקשו ממני. לאחרונה בימ"ש חייב לעשות זאת לטקס הטבלה נוצרי. הוא יכריח גם בעל אולם שמתנגד לפציעת אבר המין של יחדים בני שבוע וגם למי שמתנגד לחתונה אורתודוקסית בגלל שנאתו לרה"ר או כל דבר. אם מישהו יסרב לתת לנו אולם לקיום ברית או חתונה כי הוא מתנגד לרעיון, אנחנו נתרגז, וכך גם מתרגזים הומואים שלא נותנים להם אולם. ברגע שהחוק מכיר בזכותם, הרי שאי אפשר להפלות אותם. מיימוני זה נכון גם כלפי החילוק שלך - האם אתה מסכים להפלייה על רקע התנהגות שאינה מוסרית בעיני מישהו - פציעת תינוק ללא יכולת התנגדות?
ב. כאמור החוק קובע כי הטרדה מינית היא בין השאר ביזוי או השפלה של מישהו בשל נטייתו המינית. לא מדובר בפסיקה אלא בחוק. כמובן שאפשר לדון אם זה חוק טוב או לא, אבל זה ממש לא קשור לפסק הדין הזה.

יש

תודה על ההבהרה.

לגבי סעיף א', לא אתנגד אם מישהו יסרב להשכיר אולם כדי למנוע טכס של "פציעת תינוק בן שמונה ימים". גם לא ארצה כל כך לערוך שם ברית מילה...

ולגבי הסיפא, כמשתמע מדבריך, לפי הקריאה שלי, היחס בין מערכת המשפט והחוקים שבהם לבין הצדק והיושר, הטוב והערך, הוא יחס נזיל מאד, במקרה הטוב ביותר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");