פסק-דין יד-השמונה

יש, לא ערכתי סטטיסטיקה, ולא המספרים הם שמעניינים כאן אלא התגובה התקשורתית על אי-הרשעה או על הקלה בעונש.

מעבר לכך, פסק הדין משקף את "הסתירות הפנימיות" (אם תרשו לי מונח מרקסיסטי) של החברה הליברלית-דמוקרטית. אך על כך אין לי פנאי להאריך.

יש3 מסביר את העניין היטב ואנסה לחזק את דבריו.

ההתניה המונחת ביסוד היחסים בין האזרחים היא איסור על הפליה. הנימוק להתניה זו בהיות כולם בעלי כבוד 'מן הטבע' וזכאים לזכויות שוות.

בעל מכונית פרטית נעצר ליד קהל, מציע טרמפ ומכריז: רק לחרדים, או רק לחילוניים, רק לספרדים, רק לבהירים, רק ליהודים. תהיה דעתכם על ההתנהגות [המחליאה] הזו אשר תהיה, אינכם יכולים לעשות כלום. בית המשפט לא ינקוף אצבע. מכוניתו היא פרטית, הנהג פועל כאדם פרטי, וזכותו של אדם להיות טיפוס מחליא. אבל כאשר נהג מונית, שהוא הבעלים של המכונית, נעצר בתחנת מוניות, אינו רשאי להתנות את הנסיעה בדרישה מפלה. אפליה היא עילה תביעה כנגדו. בהיותו עסק הנותן שרות לציבור, אסור לו להפלות אחד מן הציבור על פני השני.
אם אחד החדרים בתוך דירתי משמש לעסק, חדל אותו החדר להיות ברשות היחיד שלי והפך להיות מקום הנותן שרות לציבור, מקום אשר כל אדם מן הציבור זכאי לבוא ולקבל שרות.

כל אחד רשאי להזמין לביתו את מי שהוא רוצה. אם, בגמר התפילה בבית הכנסת, א' מזמין את ב' ו ג' לסעודה בביתו ומתעלם מד' העומד לידם, הוא נוהג בצורה גסה ופוגעת אבל אין כאן עילה לתביעה. אם אותו ישוב היה מזמין, בהזמנה פרטית, זוג מסויים לערוך אצלו את טקס נשואיהם, זה עניינו הפרטי. אבל אם אותו ישוב הקים אולם ארועים המשמש כעסק, האולם הזה, אף שהוא בבעלות פרטית, נותן שרות לציבור ואסור לו להפלות איש מן הצבור. הקמת עסק היא רשות, והמקים אותו צריך לשקול אם עיסוק כזה מתאים לו.

עסק מגדיר את עיסוקו. בעל מסעדה מארח אנשים הבאים לסעוד ואל לו להכניס אחד ולאסור את הכניסה מאחר. אבל אינו מחוייב לערוך במקום חתונה או ברית או בר מצווה אם ארוע כזה הוא מחוץ להגדרת העיסוק.
בית מלון הוא מקום הארחה של אנשים זרים השוכרים את חדריו כדי לשהות וללון בהם. בנוהג העולם שאנשים גם מקיימים יחסי מין בבית המלון. אבל רשאי בית מלון למנוע הארחה לצורך זנות כיוון שפעילות זו אינה כלולה בהגדרת עיסוקו.
בית כנסת הוא מקום תפילה וארועים הקשורים לענינים דתיים של היהודים בלבד. יש כאן אפליה המותרת משום הזכות לחופש הפולחן. אפליה זו מקוזזת על ידי אפליה מקבילה של הכנסייה והמסגד כמקומות פולחן של האחרים.

רגשות דתיים.
יהודים רבים חיו ועדיין חיים בארצות הנוצרים. והנה, נוצרים אלו מאמינים בתום לב כי אנחנו, היהודים, צלבנו את המשיח שלהם. עד לאחרונה ממש זו הייתה הדוקטרינה של הכנסיה. זאת ועוד, בסרוב שלנו להכיר באותו משיח, שהיה יהודי, אנחנו מעכבים את הגאולה של המאמינים. אכן, היהודי שגר בספרד ובצרפת הקתוליות, בגרמניה, בפולין וברוסיה פגע קשה ברגשות הדתיים של בני המקום. וכי הספרדים הזמינו את היהודים להתיישב בארצם? למה אנחנו מלינים עד היום הזה על גרוש ספרד או על צווי גרוש שהוצאו כנגד אבותינו ברחבי אירופה? אבל אם עיר נוצרית תסרב להקמת בית כנסת משום פגיעה ברגשות הציבור הנוצרי, היא גורמת אפליה בזכות הקהילה היהודית לחופש פולחן ונוצרת עילת תביעה כנגדה. ומה שאתה מחייב בו את הגויים אתה מחייב גם את עצמך.

הפרלמנט הבריטי הוא מועצת המלך. תפקיד חבריו לתת עצה וסיוע למלך אנגליה ולראש הכנסיה הנוצרית אנגליקאנית אשר המלך האנגלי עומד בראשה. כל חבר פרלמנט חייב בשבועת נאמנות למלך הריבון. כידוע, אין חובה להיבחר לפלמנט. יהודי אחד בשם ליונל נתן רוטשילד נבחר לפרלמנט ב 1847 והיה עליו להשבע על הברית החדשה ולהשבע ב'אמונתו האמתית של נוצרי'. רק ב 1858 אישר בית הלורדים את האפשרות שישבע על התנ'ך וללא הפסוק האמור. הוא נשבע בכיסוי ראש ובמקום אותו פסוק אמר 'כה יעזור לי אלהים' [המילה 'אלהים' נהגתה בעברית].
הזכות להיות שותף בחיים הציבוריים ללא אפליה, והזכות לחופש פולחן, גברו על זכותו של הרוב המכריע של הציבור לשמור על רגשותיו הנוצריים החסודים.
רבים רבים מבני האדם הלבן ראו, ויש שעדיין רואים באדם השחור גזע נחות. גם כאשר חוסלה העבדות בארצות הברית עדיין התקיימה בה אפליה חריפה כנגדם. מנעו מהם את הכניסה למקומות מסוימים, הקצו להם מקומות ישיבה מסוימים באוטובוס, ועוד הרבה דברים משפילים ומפלים אחרים.

רגשות ויצרים מאפילים על שיקול הדעת ויוצרים פעמים רבות עיוותים, חטאים ופשעים מוסריים. אנחנו, היהודים, היינו קורבן אומלל לרגשות ויצרים מן הסוג הזה. כאשר, סוף כל סוף, אנחנו עומדים ברשות עצמנו, חרותנו בידינו, מסתבר שאנחנו איננו טובים מן האחרים ולא למדנו דבר מן הנסיון הארוך והאומלל שלנו.

הערה על המיניות של האדם.
יש האוהב קפה ואחר תה, אלו אינן רק העדפות של בחירה אלא גם תכונה מולדת של טעם. העדפות מיניות שונות הן תכונה מולדת הקיימת לא רק אצל בני האדם. העדפות אלו גם אינן חדות אלא קיים מנעד רחב ומגוון, ואין מדובר במועטים בודדים אלא בהמונים רבים מאד. ההכרה במציאות המוכחת הזו, אשר היא מעשה הטבע, הביאה חברות רבות לידי הכרה בזכויותיהם האזרחיות המלאות של אותם אנשים, אשר בעבר נחשבו פושעים, ובזכותם לבטא את אישיותם הטבעית.

התפתחויות של זכויות.
מחשבות חברתיות ופוליטיות מצויות בתהליכי שנוי והתפתחות. תאור חברה כגוף מקובע ללא שנוי הוא עיוות של המציאות ההיסטורית. השקפה אודות חברה היכולה להיות מקובעת היא עיוות טבע האדם. הרוב המוחלט של בני האדם לאורך ההיסטוריה לא נולדו בחברה המכירה בכבוד האדם, בחרותו ובבזכויותיו, קו'ח בזכויות פוליטיות. כאשר אחאב רוצה את כרם נבות, איזבל פועלת כדרך שמלכים פועלים. כאשר הנרי השמיני מאנגליה חושק בארמון המפטון של הקרדינל וולסי, הוא מלאים אותו ולא מציע לו הצעה 'מטורפת' של ארמון תמורת ארמון, ושום נביא לא צייץ. הם ידעו היטב את התנ'ך, אבל בראש ובראשונה דאגו לשמור על החיבור בין הראש לצואר. כאשר פרידריך השני, ה'גדול', מלך פרוסיה, מבקש לרכוש את טחנת הקמח שבאחזתו סן-סוסי ליד ברלין, הטוחן מסרב בנימוק שזה רכוש אבותיו והוא רוצה להחזיק בטחנה. כאשר פרידריך מסביר לו כי הוא, המלך, יכול להחרים את הטחנה, משיב לו הטוחן כי אכן יכול היה, אלמלא היה קיים בית המשפט העליון בברלין. בזה מסתיים העניין, והעדר הדרמה הוא העדות להתפתחות הגדולה. הטוחן הצנוע עומד מול המלך, אבל מאחורי גבו עומד בג'ץ המבטיח את זכויותיו.

זכויות שלא נודעו בעבר התפתחו במרוצת מאבקים חברתיים ופוליטיים ממושכים וקשים. 'זכות מן הטבע' כמובן אינה קיימת. מעולם לא נמצאה באיזה ג'ונגל מגילת זכויות בחתימתה של 'אמא טבע'. אבל התפתחות המחשבה היא המעניקה זכויות טבעיות בשם התבונה המשותפת לכל. 'זכות טבעית' באה ללמד כי אין בכח שררה לשלול אותה, למנוע אותה או לקחתה, וכי בג'ץ ערב לקיומה

מובן החשש מפני מדרונות חלקלקים, אותו מציין מיימוני, אבל לא כאן הוא מצוי. המדובר הוא בהכרח של כל אחד מאיתנו להפנים שגם האחר הוא בעל כבוד, גם הוא נברא בצלם, והוא ראוי ל'חופש שוויון ואחווה' כשם שאני ראוי להם מצד אחרים. המדרון החלקלק מופיע כאשר האחד מבקש זכות לעצמו ואינו מכיר בזכותו של האחר, השונה ממנו. העיוות המחשבתי מופיע כאשר האחד שם את עצמו במרכז, רואה את עצמו כבעל ה-אמת, ומתעלם מהיותו של האחר גם הוא מרכז לעצמו, ומתוך כך את כלל בני האדם כבעלי זכות שווה לכבוד.
עודד

וולנד,
אם מדובר בזכויות ממשיות, אני מבין, אך אם מדובר ברגשות, אכן נשאלת השאלה: מי קובע שרגשותיהם של היהודים והכושים חשובים מרגשותיהם של הנוצרים החסודים? 
ובנדון דידן, אם  נניח שההתקדמות מושגת על ידי הגברת ההגנה על זכויות בני אדם, מי קובע שההתקדמות מחייבת את הגברת ההגנה על ההומואים ולא את הגברת ההגנה על חופש הקניין ועל חופש הדת של אנשי יד השמונה? ושמא דווקא זו האחרונה היא ההתקדמות ואילו הראשונה היא הנסיגה?
במישור הפילוסופי אין כל הצדקה לראות את ההגנה על זכויות אלה כנעלה על ההגנה על זכויות אלה.
מכיוון שהצדקה פילוסופית אין כאן, מדובר בסך הכל בהשתלטות של אליטה אחת על אליטה אחרת (עיין פרטו, מוסקה ובעיקר מיכלס). אם בעוד כמה שנים האליטה השמרנית תחזור לשלוט, ותחזיר את זכותם של יד השמונה ואחרים לסרב ללסביות, יבוא איזה וולנד ויספר באזני חבריו באותה דרמטיות ובאותה תחושת עליונות של הנאורים-המנצחים כיצד בשלב הקודם, הפרימיטיבי, היו כאלה חשוכים שלא יכלו לסבול את אמונתם להגיטימית של הדתיים ואת זכותם על קניינם, והנה כעת, כמה טוב, התקדמנו, התפתחנו, ואנחנו מגנים על הזכויות האלה. 

תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 06/07/2015 01:04:09

אריאל