פסק-דין יד-השמונה

אידך גיסא

ברוך השב!!

הנושא מורכב, ואני מעז להציע אבחנות שיקלו לעסוק בו.

א. האם יש זכויות "טבעיות". מה הן.

ב. האם יש סתירה בין הזכויות.

ג. האם החוק יכול לשקף זכויות. מטרותיו של החוק.

ד. האם הגנה על זכויות הפרט כגון קנין נגד מניעת אפליה לא תפגע ביהודים האורתודוכסים לא פחות מאשר בחד מיניים. האם ניתן להצביע על הבדל בין סוגי אוכלוסיה שיהיה אובייקטיבי וגם יעניק מעמד ראוי להגנה לקבוצות דתיות (יהודים אורתודוכסים) אבל לא למי שפסול בעינינו (חד מיניים, יהודים משיחיים נוצרים וכיו"ב).

התשובות בקצרה:

א. כפי שכתב יפה מאד עודד וולנד, אנו מכירים את הזכויות במחשבתנו, וזו התפתחות של התרבות האנושית. ושבח הוא לאדם שהתרבות מכירה בזכויות אלו והחברה והחוק מתייצבים למענן.

ב. המציאות מטילה מיגבלות שונות על חיינו, ואילו הזכויות שאנו מאמינים שמגיעות לכל אדם מובילות לתביעות סותרות. כמדומה שאין דרך אלא לחפש איזונים. (האם מותר להחרים בית שניצב על הגבול ולהרסו כדי לחסום מנהרות? האם זה משנה של מי הבית?)

לפיכך, כאשר יש התנגשות בין מה שנראה כתביעה לגיטימית מבוססת זכויות לבין תביעה נגדית להעדר כפיה, שום פתרון לא יניח את הדעת לגמרי.

לפיכך, אם אני רוצה לעשות ברית מילה באולם, ובעל האולם מסרב לתת לי שירות, האם זו זכותי לקבל שירות או שזכותו להימנע מלהשכיר את השירות שלו למי שפסול בעיניו. האם זה משנה: למה הוא מסרב ובשם מה, ואם יש כמה מניעים בו זמנית, ומה הוא מצהיר בתור הסיבה לסירוב.

אם ניקח נושא כמו תעסוקה שויונית או לא, האם מותר לאדם פרטי או לבעל חברה פרטית להעדיף מועסק/ת זה או אחר מפני שהוא קרוב לליבו או שהשני רחוק ממנו? עד כמה שהיהודים והאורתודוכסים עלולים להיפגע, דומה בעיני שיש הבדל בין חברה פרטית לציבורית וממלכתית. כאשר אני מחפש עובד לחברה שלי, האם אין זו זכותי לקחת את מי שמוצא חן בעיני ולשלול את מי שלא? כאשר מדובר במוסד ציבורי, כאן יש בהחלט מקום לתבוע העדר אפליה על בסיס שאינו רלוונטי לתעסוקה. אבל היכולת או המוכנות לעבוד בשבת כן צריכה להיות רלוונטית. לכן איני מבין איך אפשר לתבוע זכות תעסוקה שווה למי שלא יעבוד בשבת. לכן אני סבור שאין לי לצפות שמישהו שרוצה מחללי שבת יעסיק אותי בתפקיד שמחייב חילול שבת והמלין על כך תובע דבר ללא ביסוס.

ג. לעיל הצגתי את השאלה מהי תכלית החוק. ניתן לחשוב על כמה תשובות, וכולן נכונות. אם תכלית החוק היא להבטיח את הצדק, ואם הצדק הוא לתת לכל אחד מה שמגיע לו, ואם מה שמגיע לאחד סותר את מה שמגיע לאחר (זכות קנין מול שירות שויוני) אז החוק לעולם לא יוכל לספק את המבוקש.

מה עושים? התשובה היא כנראה מערכת איזונים. האם במערכת איזונים יש תשובה אחת נכונה לשאלה: מה עושים? הן בהחלטת המחוקק, הן בפסיקת בית המשפט? וכמובן, שופטים הם בני אדם, למרות שהם אמורים להיות מעל לזה.

ד. ברגע שקבוצה מגדירה את עצמה כקבוצה, נוצר מונח, נוצר מושג. האם יש מושגים  יותר אובייקטיביים מאשר אחרים. האם יש צורות נישואין יותר "טבעיות" ולכן מוצדקות יותר? דנו בנושא באשכול על חד מיניים. לא פשוט לדעתי להצדיק את ההסתייגות שלנו מאורח חיים שנפסל בידי התורה. כל זה כאשר הדברים נעשים בצנעת הפרט.

המסקנה הנובעת מכל מה שכתבתי, למרות שלא ניסחתי טיעון מסודר, היא שהחוק והשופטים עלולים להגיע למסקנות חד צדדיות, ואם השופטים כושלים, אז גם למסקנות אבסורדיות כפי שהביא אראל. כבר חז"ל תיארו את סדום כמדינה שבה יש שלטון חוק, אבל חוק של רשע. אולי יש אפשרות של סדומיות גם במדינה מודרנית שעמלה על זכויות. אולי זה תהליך שקשה מאד למנוע, כאשר דווקא בשם הערכים יוצרים סדומיות, כלומר כפיה והתערבות של בית המשפט תוך פגיעה בזכויות כמו זכות הקנין וחופש הדת והמצפון?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,

במחילה, אתה מאריך לדון האם מטרות החוק הן להביא צדק, והאם קל להצדיק הסתייגות מאורח חיים שנפסל על ידי התורה. לענ"ד זה לא רלוונטי בכלל. אני לדוגמא מאמין שלא ניתן לשלול את זכות הנישואין במדינה המודרנית מחד מיניים. (גילוי נאות, אני לא ממש מאמין בנישואין במדינה מודרנית, אבל לא כאן המקום). מאידך אני חושב שבלי קשר לזכותם להינשא זכותנו להסתייג ולקבוע שלפי שיפוטנו המעשה פסול.

אמנם לא נוכל להביע את דעתנו באמצעות פניה אליהם או לסביבתם משום שלא הותר לנו לפגוע בהם בשל שיפוטנו המוסרי השונה משלהם. עם זאת בגופנו וברכושנו אנו זכאים שלא ייעשה בהם שימוש לצורך מעשים שאינם ראויים בעינינו.

מטרת החוק אינה ה'צדק', אלא זכותם השיוויונית של אותם אנשים לכבוד. וכפי שהבהרתי, כבוד האדם קודם לסלידה אישית או דעה קדומה. אך הוא אינו קודם לאורח חייו ומערכת אמונותיו של האחר, אשר זכאי גם הוא לכבוד. אין כאן עניין לאיזונים, כי במקרה כזה יש פגיעה רק באחד, ואילו ה'נפגע' זכאי להכיר בכך ששיפוטו אינו אבסולוטי.

במילים אחרות, איני רשאי לשפוט את האדם השונה ממני, אך אני בהחלט רשאי לשפוט את מעשיו.

ביחס לשאלה האם ניתן למנוע מקרים של גזענות המסתתרים מאחורי כסות של אורח חיים ואמונות אישיות, לא נראה לי שזה מענייננו, בכל מקרה אדם יכול להתחבא מאחורי מסך של 'אין מקום פנוי' וכדומה, וזה תפקידו של השופט לבחון את המקרה הפרטני המגיע לפניו.

נ.ב. הנושא היחיד שבאמת חורג מהגישה הזו הוא עניין אפליית שומרי השבת. אבל הוא באמת לא בא מדרישה לכבוד ושיוויון אלא מתוך חוקי העבודה. שממילא כוללים המון פגיעה (כלכלית) בזכויות הקניין, למטרות חברתיות שהחברה כיום מעריכה. נדמה לי, שאף אחד לא יטען נגד מדינה שלא מחייבת להעניק לעובדים ימי הבראה בתשלום, שהיא לא נאורה או פוגעת בזכויות אדם. מובן לכולם שניתן להעריך את הצורך החשוב הזה במידה שונה, והדבר גם תלוי תרבות. בחברה בה אנשים יצאו לנופש גם ללא תשלום, משום שישנה מסורת של יציאה, החשיבות בחיוב המעסיקים לשלם על זה קטנה בהרבה.

[איד"ג,

זעקותיך כנגד "המהפכה", דומות בעיניי לדמעות תנין של קוזק נגזל. במחילה, להזכיר בנשימה אחת עריפת ראש על רקע דתי עם ביקורת ציבורית (שלא שינתה את גזר הדין!) על שופטת שתקפה מילולית נפגעת, כאילו היו שני צדדים של אותו המטבע (האלים, הקיצוני, הפונדמנטליסטי)? אם זה לא היה מגוחך זה היה מפחיד. 
אכן, לא משנים המספרים (כפי שכתבת לעיל) וגם לא הסטטיסטיקה הנוגעת לתלונות על עבידות מין וליחס המגוחך בין כמות מבקשי התמיכה על רקע זה במרכזי הסיוע ובין כמות התלונות שמגיעות בסופו של דבר לבית המשפט (וכן - גם לכמות ההרשעות בסופו של דבר, שהרי מרבית מקרי ההטרדה ו/או האונס נעדים בחדרי חדרים וזולת "הוא אמר, היא אמרה" אין עדות או ראיה לכך שנעשה מעשה). מה שחשוב זה הרי לא המספרים המדברים על כמות זהה (ומעט פחותה) של תלונות שקריות על הטרדה/אונס ותלונות על גניבת רכב (הכוונה אינה לתלונות שאין עדות להוכיחן אלא לתלונות שברור שהן שקריות וסביר שנעשו מתוך מוטיבציה נקמנית וכו'). מה שחשוב זה ש"אנחנו" יודעים ומרגישים שאנחנו צודקים - ותמיד היינו צודקים - ופתאום הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו בגלל כל ה"מהפכנים" האלה, שכאילו רוצים לתקן עולם במלכות שדי, אבל למעשה הם מנסים לפגוע בכל היקר "לנו". 
כתבתי "אנחנו" ו"לנו" במרכאות, כי - לשמחתי - אני באמת לא מכירה הרבה אנשים שיכולים להיכלל במילים אלה. אני לא מכירה הרבה אנשים (אם בכלל) שחושבים "פעם היה הרבה יותר טוב", כשיכולנו להגיד מה שאנחנו רוצים למי שאנחנו רוצים (כנראה בגלל ש"אנחנו" גברים לבנים עם כסף...), וכולם היו מרוצים (כולם?! אולי חוץ מנשים, שחורים וכל מי שהוא מיעוט חלש - אבל מה אכפת "לנו" מהם?). וב"ה שכך. 
אז לא, אני לא חושבת שהמטרה מצדיקה את האמצעים ואני חושבת שצריך בהחלט להיזהר ב"איך" גם כשה"למה" מוצדק. אני בהחלט בעד עידון ואיזון והתבוננות מורכבת. אבל לפעמים זה כ"כ קשה - במיוחד מול זעקות ה"כאב" של אלה שמבכים את העובדה שמשהו השתנה פה ויותר אסור להם לנהוג באחרים כאילו היו בעולם רק כדי לשרת את יצרם (יצר הכוח, בעיקר...).

(אריאל, עמך הסליחה - זה אכן לא לגמרי קשור לאשכול, אבל כך גם רוב דברי איד"ג עליהם הגבתי).]

אמשלום
מה את חושבת על העליהום התקשורתי על אותה שופטת?

ועוד משהו, לגבי החלק האחרון של דברייך, שהוא שוב במישור האישי:

שתי שאלות שרק הן רלוונטיות :1האם לפי ההלכה זוג לסביות מטמאות את האולם לנצח נצחים?ושאלה שניה מה אומר החוק? כי אנחנו לא בשטעטל תודה לאל.(אם כל הגחמות של החרדים היו מתבצעות כבר היינו דעאש)