חלוקת פסוקי התורה - מסורת או עיצוב?

כמה דברים שנכתבו כאן מזכירים לי את התיאוריה שעד 1900 העולם היה שחור לבן, הא ראיה שכל התצלומים מאותם תקופה אינם צבעוניים. כך חלוקת הפסוקים: מתועדת מזמן שמסמנים את הטעמים בכתב טעמים, אבל אין בזה ראיה שהומצאה אז. א. כל השפות השמיות (מלבד אכדית) נכתבו בלי ניקוד במקור, אף על פי שלא ביטאו סדרות עיצורים. אי אפשר להוכיח מחוסר הסימנים שלא היה הבדל בדיבור. אם חז"ל דנים על חלוקת הפסוקים אפשר לנסות לדייק בדבריהם אם היה משהו שנשמע על פה. ב. מן המשנה הידועה בעבודה זרה פ"ב משמע שהיה שלב שניקוד מילים מסויימות היה תלוי בסברא. (אולי רק בשיר השירים שנכנס רק אז לקאנון?) גם לגבי חלוקת הפסוקים יש ראיות כאלו מגמרא. מצד שני הניקוד מוכיח פעמים רבות על מסורות, וברור שהדקדוק המסובך של לשון המקרא לא הומצא בשביל הנקדנים, ולא התאים לדקדוק הלשון המדוברת בזמן חכמים, אלא הוא מסורת מזמן שהעברית המקראית היתה שפה חיה.(כבר הוכיחו כך בלשנים ידועים לגבי הסיומת ךָ, "לא ייתכן שנקדני טבריה ידעו את הפילולגיה המשווה ויצרו זיוף מתאים"). ב. תרגום השבעים והוולגטה מחולקים בדפוסים המצויים בהתאם לפסוקים העבריים. ברור שהחלוקה אינה מקורית, כי פעמים רבות ברור שהמתרגם חיבר את סוף הפסוק לפסוק הבא. (ואז שמים את מספר הפסוק בתחילת המשפט). מצד שני גם בספרים החיצוניים יש חלוקה לפסוקים, והיא אינה תלויה בעבריים. ג. בשומרונית נקודה מפרידה בין מילים, וכן היה בעברית עתיקה בזמן שלפני הכתב האשורי. חלוקת הפסוקים בדפוסים מועתקת מן התנ"ך שלנו.