סתירות ותמיהות => אני מסכים שאפשר ליישב חלק מהסתירות/תמיהות שהעליתי. אבל סיפור יפה צריך להיות פשוט והגיוני, ולא דבר שיש לפלפל ולתרץ בדוחק.
לדוגמא: רידה צודקת. אולי משום מה הריגול הכוזרי לא גילה איפה הנסיכים. אבל כאשר כל הקאוורים רואים את איסתרק שופט בתחרויות, כל הדפלומטים במדינות השכנות מוזמנים להפגש עם איסתרק, והם באים ומתנות בידם, אנחנו מצפים שיקרה משה. וזה לא קורה.
לדעתי, הסופרת היתה צריכה "להעלות הילוך", לא למתוח את השבי כמו מסטיק, ולהריץ את האירועים בקצב מהיר יותר. היא היתה יכולה לוותר גם על הזמנת מנהיגי המדינות השכנות, למרות שכך נפספס את פרשת ספר התורה של המלך אהרן והמסר החשוב של רבי קאה-הי שליט"א בענין היחס של אנשים שונים ותרבויות שונות.
וכן בריחת מהללאל, גם פה האירוע נמתח מדי הרבה זמן, ומתעוררת השאלה: כל תושבי כוזר החדשה היושבים באיזור הגבול, שמעו על מיכאל, ורק איסתרק ומרגליו לא שמעו דבר [חוץ ממס שפתיים בסוף הספר]
שבי הנסיכים => "איסתרק" טוענת שגם יחידת הקומנדו חזרה למישורי הפלאט בדרך חתחתים. זה לא מסתדר, כי מדובר באותה יחידה שהסתובבה בגבולות כוזר "בלי להותיר גבעול רמוס". ולכן, כל הסיפור עם עגלת חביות היין והנערה המשוגעת, הוא חסר פשר.
במבט שני, נראה לי שאני יודע מה הנחה את הסופרת: היא רצתה ליישם את תבנית "השוטר הטוב והשוטר הרע". כדי לגרום לאיסטרק להתחבר לקאה-הי היא היתה צריכה לשלוח אותו במסע "ריכוך" הכולל השפלה וסבל. וכדי שזה ייראה לנו טבעי ולא נשאל שאלות, גם מיכאל נאלץ לעבור מסע דומה.
לדעתי זה מיותר, כי הקרב בנקרת באטר יכול למלא את תפקיד ה"מרכך", ולא היה צריך להמציא עוד כמה פרקים מיותרים.
עוד אירועים תמוהים => המפגש בין רובן מן הגי לשכירי החרב הרומאים מתואר בצורה לא טבעית. שכיר החרב רואה אותו, ובמקום להרוג אותו הוא מתחיל לפטפט כמו סבתא זקנה. כמובן שמשואל מסיח את דעתו ומזנק עליו [כשרגליו פשוטות קדימה, דבר בלתי מציאותי] העיקר שהסוף היה טוב.
גם המפגש ביער מעט משונה: אני יכול להרחיב ולהסביר למה התנהגות של כל השחקנים בזירה איננה טבעית [המורדים הבורחים, שכירי החרב הרודפים, נפתלי והעגלון] אבל שובו נא וקראו את הפרק בצורה ביקורתית, ותראו את זה בעצמכם.
אחר-כך, כאשר המורדים שומעים שדיאלידיאן יסרב למסור את החותם הגדול לגד בליאטר, הם מזדעזעים: "הם היו מוכנים לחשוב כל רע על דיאלדיאן, אבל לא על סירוב לקיים בקשה מפורשת של מלכו". כאשר קראתי את זה, הרגשתי שמי שכתב את זה לא קרא את פרקי הספר הקודמים.
עוד דוגמא: כאשר השליח חוזר ממסעו אל הרופא שבהרים, דיאלדיאן מבקש שיראו לו את החבילה עם תמונות הנסיכים, הוא פותח אותה ונדהם מהתוצאה היפה. נראה שהסופרת שכחה שהשליח אל הרופא הוא האדם שקנה את התמונות מהצייר.
יש בספר גם סיטואציות סבירות, אבל דביקות יותר מדי: למשל: בקייטנת גד בליאטר, הכל לומדים "משלי" אחרי התפילה, וגם רובן ופנרס שאתמול התעמתו יושבים יחד ולומדים בחברותא. אשרי עין ראתה כל אלה!
עוצר => בספר שמואל, כאשר הנביא שמואל רואה את שאול אומר לו ה': זה יעצור בעמי. מכאן למדנו ששאול עצמו היה העוצר, ולא יהונתן בנו. יהונתן היה יורש העצר [עי' ספר שופטים פרק יח שם מופיע הביטוי יורש עצר]
מלוכה, כוללת שני חלקים: ממשלה ומעמד. המלך הוא גם המושל שעל פיו יישק דבר, והוא גם בחיר העם. לעיתים, יש הפרדה: המלך איננו יכול למשול, ואז אדם אחר מושל ולמלך נשאר רק הכבוד והמעמד. במקרה זה, אפשר לקרוא למושל "עוצר", כי העצר מתייחס רק לשלטון המעשי ולא לכבוד המלוכה.
אתיל-כאזאראן => הספרים אינם לפני, אבל נדמה לי שההסבר מופיע בספר "איסתרק" לקראת סופו. עד אז, הבלבול היכה שורש.
נראה שהסופרת קראה את המחקרים על שושן העתיקה, שם היה את העיר שושן, ובתוכה הבירה [=הארמון.] הסופרת החליטה להעתיק את המודל הזה בתוספת שכלולים: הארמון בתוך אתיל שבתוך כאזאראן. למה?! ככה.
לטעמי, יותר פשוט ויפה להצמד לאמת: העיר איטיל השוכנת על גדות הוולגה [מה רע בשם הזה? למה צריך להמציא את השם מניאר?!]
שמות לטיניים => הנה עוד שמות לטיניים: בסטיאן מקאן, אולה, טיפיאס, גאלן, שלהבת אלטיק, דומני שגם לשכיר החרב של דיאלדיאן [שנרצח ע"י הכושי] יש שם לאטיני. ונדמה לי שגם לצייר. ואיך אומרים מישור בלטינית? פלאט.
לפי ויקיפדיה, הכוזרים הם מגזע תורכי. אפשר לגגל מעט על תורכיה, ולבנות "ערכת שפה" מתאימה בלי להעתיק שמות ספרדיים.
אגב, נזכרתי בעוד סתירה בספר: כאשר השליח חוזר ממסעו אל הרופא שבהרים, דיאלדיאן מבקש שיראו לו את החבילה עם תמונות הנסיכים, הוא פותח אותה ונדהם מהתוצאה היפה. נראה שהסופרת שכחה שהשליח אל הרופא הוא האדם שקנה את התמונות מהצייר.
בולאן => זה היה שמו של המלך הכוזרי שהתגייר, ולא יוסף כפי שהמחברת כותבת.
תוקן על ידי אור_היום ב- 07/07/2015 19:50:31
 |
|
|