אתרי יהדות לייט – תופעה

אם עד עתה הוגדרו הלייטים והחפיפניקים כאותם שאין להם כח להתפלל במנין / עד סוף התפילה, או הנשים שלא מכסות את הראש, שרות בפני גברים, וכדו'. ולא הרגישו צורך לספק הסברים.

עכשיו הלייטים פתחו ז'נאר חדש: לייטים במחשבת ישראל. כמובן שתמיד היו גישות יותר מיסטיות / רציונליות / פתוחות / סובלניות / ליברליות וכו', אבל כולן היו תחת איזו מטריה, הסתמכו על רמב"ם ורלב"ג, או על הרב קוק / נדל / שרקי.

הלייטים האלו בכלל לא מספרים לנו מה הם עושים (אם כי הם יכולים להעלות סקר יז' בתמוז האם צמת וכדו'), אבל הם פותחים אתרים של מחשבת ישראל, בהם הם מציעים ביקורת המקרא בקטנה, ביקורת ההלכה (לא הלכה מסויימת, ולא ביקורת עיונית), וחוזרים אל המקורות בעצמם, לא משתמשים בסמכות דתית כל שהיא, (למעט ציטוטי השתמש וזרוק מחז"ל / שפינוזה ועוד).

ישנן שתי נקודות עיקריות: 1) ערעור האמונה בתורה מן השמים חלקית או לגמרי בנוסחאות מכובסות שונות או בלתי מכובסות, 2) קריאה לביטול ההסתמכות על חז"ל כמקור סמכות.

יש איזה דמיון לקונסרבטיבים, ובהחלט יכולים להיתלות בתורתו של הרב א"י השל וכדו', אבל הנקודה היא שזה כבר לא מגיע מ"הקונסרבטיביים", זה ז'אנר חדש, מגיע מדת"ל, ומחרדים לשעבר. אחד הראשונים היה בעל "ברכת שמואל המבואר", (דיון אודותיו, כאן, אם כי בעצם כל התוכן הלייטי הוסר מהאתר, ולא ידוע מה עלה בגורל המחבר), אם לא ניתן את זכות הראשונים לידידינו דרום חוקר), אחד המפורסמים והמוצלחים בגרפיקה ממוחשבת הוא ידידינו היקר "אברם העברי", מפורסם פחות ממנו, ובפרט מוצלח פחות ממנו בגרפיקה הוא בעל ספר ההצלחה, והנה כוכב חדש: פאר ברזילי: חזרתי עם תשובה,

מדוע אני מבדיל בין כל אלו ודומיהם לקונסרבטיביים: משום שהם מגלי ארצות יחידים, הקונסרבטיבים הם קבוצה ותיקה ומבוססת, שיש לה הוגי דעות מפורסמים, שגיבשו יחדיו איזו שהיא תורה.  ומי שמשתייך לקבוצה, הוא פשוט משתייך, כמובן גם אם יש לו יחודיות ודעה עצמאית וכדו', הוא סוף סוף חלק מקבוצה.

ואילו הכוכבים שלנו נותנים תורה משל עצמם, הם מחליטים מה עיקרי האמונה החשובים, איזה ספרים מהתנ"ך לגנוז ואיזה לקיים, את מי לנדות ביבנה, וכך הלאה.

נראה שהלייטים ההשקפתיים רוצים להישאר איך שהוא דתיים, ועל כך ברצוני לעורר דיון, איזה סוג של דת יכולה לצמוח על רקע כזה? כי בדיוק כשם שהם שוללים את הדת הקלאסית שנשענת על הנחה שצריכים לקבל את קדושת ואמיתת הספרים המסויימים במדה ידועה (תמיד אפשר לדון על אחוזים קטנים), הם יוצרים דת שמקבלת קדושה ואמת במספר אחר של אחוזים, אבל בלי האחוזים האלו אין לדת שלהם קיום עדיין, מה שקורה הוא שהם יותר ליברליים לא רק בכמות האחוזים שצריך להאמין, אלא גם במיקום שלהם. נניח שאחד מקבל את האותנטיות של חצי ספר דברים ושליש ויקרא, ו10% מה שחז"ל אמרו (וואלה, זה המון!), ואחר בדיוק להיפך, מבחינתו כל הרשימה הנ"ל היא שטויות, והוא מקבל 25% מהתורה ודוקא את ה10% האחרים שחז"ל אמרו. (זה מקביל ליהדות הקלאסית, לא יהרגו אותך על סוד היב', או על איזה גמרא שלאו דוקא, בתנאי שזה יהיה אחוז קטנטן. ההבדל הוא באחוזים).

או שמא אין להם שום תיאולוגיה, והמחלוקת ביניהם לפינקלשטיין או כל מישהו אחר שטוען שכל התנ"ך הוא יצירה פוליטית אנכרוניסטית חסרת הקשר למציאות ולאמת, הוא סתם הבדל בין חוקרים. מדובר בחילונים, שמשום מה מפתחים דיונים דתיים ומקבלים כאמת חלקים מן התנ"ך, שזו זכותם כמובן.

אגב, התרשמות שלי שחלק גדול מהחומר הוא סתם טיעונים של מה בכך. אבל זה עוד נושא.