|
|
| נשלח ב-25/7/2015 23:38 |
 |
| |
כמדומני בירושלמי בסוף תענית זה כתוב בקשר לבקיעת חומת ירושלים שבפסוק כתוב בתשעה לחודש (תמוז) ובמשנה כתוב בשבעה עשר בו.
ובבבלי מתרץ שהמשנה על בית שני וזה מפורש במשנה שבט"ב מנו שני חורבנות לשני מאורעות שאירעו ביום זה ובי"ז תמוז מנו את בקיעת החומה רק לאחד.
ובקשר לשאלתך כבר ציינתי למעלה את תירוץ הברייתא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2015 23:42 |
|
| |
למינגית,
תשאלי את השכנה:
מה כל כך חשוב ומעניין בקרבן פסח? פסח זה לא נאכס? כל הניקיונות והטירוף לפני ואז הלחץ בליל הסדר עם כל הדינים... ואז סיפורי אגדות לא מוכחות וכל מיני שירים מתלהבים מדבר שלא בטוח בכלל עם היה וברכות למישהו שלא בטוח שקיים... ולהוסיף לכל מה שאנו מכירים גם עליה לירושלים כולם על המזוודות ובלי פרטיות מתארחים בצפיפות ושחיטת כבש בערב פסח...
בקיצור, אם קרבן פסח חשוב ומעניין, ככה גם חיי טהרה. מה שהיא מבינה/מרגישה בזה - היא תרגיש בזה.
אם היא חשה נאכס כזה גם כלפי פסח, הבעיה שלה הרבה לפני בית המקדש.. כמו שכתבה בעצמה.. נאכס לה כבר היום.
תוקן על ידי רב_מחשבות ב- 25/07/2015 23:47:48
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2015 23:52 |
|
| |
השכנה אומרת שדבריך, הרב מחשבות שליט"א, לא גורעים משאלתה - אלא מוסיפים עליה.
אם גם לגברים נאכס וגם לנשים נאכס, אז מה פה בדיוק הגאולה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2015 23:54 |
|
| |
[שכנתה של] למינגית,
אדרבה, היא הנותנת.
אם משום מה החליטה השכנה להישאר באמונה/פרקטיקה דתית זו שהיא מחזיקה, וזה אכן נאכס, לכל היותר יכולה היא לצפות שסודו של הנאכס הזה יתגלה לכולם בגאולה. במילים אחרות: הנאכס יפסיק להיות נאכס.
בעיניי, זו בדיוק משמעות הגאולה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2015 23:57 |
|
| |
כמה תשובות:
א. באמת לא ברור לי אם מותר לדון בשאלות שעולות כאן או שזה כבר בגדר של "דברי תורה" המשמחים והאסורים.
אך צאו וראו מה עושים בבתי המדרשות הערב, דורשים בחורבן, בבעיות שהולידו אותו, בתיקונים (במידות, באמונה, במעשים, לא בקבלה...) שיקרבו אותו.
כמדומה שזה גם מה שאנו משתדלים לעשות. הווה אומר: על מנהג העולם אני מסתמך להקל.
ב. ואפשר להאריך בדבר, שכן התביעה להימנע מלימוד ביום זה, או בכלל לא לעסוק במלאכה וכיו"ב, זו תביעה בלתי אפשרית. אמקד: כאשר נאמר שאסור להסיח דעת מן האבלות, אין דבר כזה "לא להסיח דעת". אדם אינו מסוגל להתרכז באותו דבר שעות על שעות. וגם לא רצוי שכך יקרה לו.
ג. זה מוביל לשאלה: מדוע חכמים תיקנו את תשעה באב. ותשובתי היא, בין השאר, לרכז ביום אחד את מה הסיבות לאבל הציבורי שעלולות היו להתפשט לכל השנה. וכמובן, במשך השנים והדורות, מה שהיה תחליף לאבל כלל ציבורי על מקדש שעוד ראו בעינים, וכן חיזוק האמונה והציפיה להחזרתו, הובילו לשימור הגעגועים והתקוות האלו באופן שתסלחו לי אם אקרא לו "מלאכותי" או למצער מכוון וכפוי.
ד. ללמינגית. קודם כל סקרנות. האם השאלה היא שלך או של שכנתך. ושנית, השאלה שלה ושלך מובילה לכמה דיונים, לפחות שנים. האחד הוא משמעות שיבת המקדש והעבודה. וכאן עלי להודות שאני מצטרף לספקות של השכנה, אם כי אולי באופן שונה במקצת. האם באמת אנו זקוקים למקדש? למה? האם אנו זקוקים לקרבנות שלפי חלק מהראשונים, וכמובן הרמב"ם, היו רק ויתור לחולשה האנושית של צורך במעשים והקרבה כדי לבטא התקרבות לאלוקים? זו אותה שאלה ששאלו לפנינו הרפורמים ולכן יש לחשוש מפניה אבל זו עדיין שאלה שצריך לשאול. קרבנות על שום מה. טיפוח געגועים לקרבנות האם זה טוב ונכון?
החלק השני הוא דיני טומאה וטהרה בכלל. האם שמירה על דיני טהרה בימינו יכולה להחשב לדבר חשוב וטוב? האם אפשר לקיים אותם בבית יהודי בן הזמן הזה? (כלומר, מודרני, אבל למילה הזו יש משמעויות לואי פסולות). נדמה לי שכבר דנו בדבר. ושוב, גם כאן אפשר לשאול על ההיתכנות ועל המשמעות שהיה לדינים כאלו, כגון באמת הרחקות שונות על הנידה, שפירושן ממש להחזיק שני מטבחים, בין השאר. או לחיות כמו עמי הארצות בזמן חז"ל, כלומר מתוך אי היפרדות מן הטומאה. זו שאלה דומה לזו על הקרבנות. האם חשוב לא להיות טמא באחת הטומאות שמוגדרות בתורה?
אם יש צד חיובי, הרי זה שיתכן שבתנאים משופרים שיהיו אז יחזרו דיני נידה וזבה למקומם, וזה אומר שאשה בדרך כלל תהיה אסורה רק שבוע ולא שבועיים בחודש... (איני יודע אם לפתח את הנושא הזה שיכול להוביל לנושאים שקשה לדון בהם).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2015 23:58 |
|
| |
השכנה חשבה שהיהדות כיפית? אני חשבתי שכל היהדות דורשת ממך להתאמץ ולוותר על הנאותיך כדי לזכות להתעלות רוחנית או ליין המשומר בענביו.
בית המקדש הוא לב היהדות, ולכן הוא חסר לנו. כשאני אומר לב היהדות אני מתכוין 'מה שה' רוצה מאיתנו' גם אם זה נראה לנו לא כל כך יפה, נחמד, נאור או רוחני.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:01 |
|
| |
במילים טיפטיפה יותר ארוכות:
אם התיאור של זמן בית המקדש נכון, ולו רק בפרט של נבואה, דיינו לדעת שאכן זה מה שיקרה בגאולה. נקבל מבט אחר שבאמת אין לנו שמץ לגביו כיום.
כי יש לנו תיאור של תופעה [תודעתית או אחרת] שאין לנו צל צלו של מושג קלוש מה "רואה" הרואה [בערולאדע ציין באשכול סמוך לפרשת ואתחנן, "אתם ראיתם"], ומה מרגיש תוך כדי, אבל זה מתואר כדבר שהתחושה ודאית ושוללת מתוכה עצמה כל מיני טענות לדמיונות וכו', כולל מבחנים בשטח.
על הגאולה נאמר שאז "יינבאו בניכם ובנותיכם". אני מניח שכנביאים "נראה", וכשנראה - הכל ייראה אחרת. כל הנאכס שכיום הוא נאכס כי הוא סתום וחתום עבורנו, מעשים סתומים בלבד, יתגלה סודם, הכרתם, תחושתם, תודעתם. אלה יהיו אנחנו שייאמר עליהם "אתם ראיתם"...
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:08 |
|
| |
רב מחשבות
איקון ירוק על התגובה שכתבת בינתים ללמינגית. אכן, זה חלק מן הגאולה - למצוא טעם במה שבעינינו נראה רחוק.
אך אולי תוכל להרחיב ולפתח את האמירה והתקוה האלו. מה אמור להשתנות כדי שאותה שואלת תחוש את השמחה במצות קרבנות? האם זה שינוי קוגניטיבי, כלומר היא תתפוס דברים בצורה שונה, תלמד דברים חדשים או תשנה את דעתה לגבי דברים שאותם היא רואה באור מסויים היום? מה הם הדברים האלו שאמורים להילמד? מדוע היום היא מוגבלת ואינה מכירה אותם?
השאלות האלו נוגעות לא רק לה אלא גם לי ואני משער שלרבים מאיתנו.
אוסיף:
יש משל של החפץ חיים, שחוזרים עליו כל שנה. בקיצור, ועם השמטות של תוספות לפי טעמו של המספר, מעשה במשפחה, אבא אמא ותינוק או ילד קטן, שהיו עניים מרודים והיה להם שטר הגרלה שזכה בפרס הגדול. אבל - השטר אבד (אולי נשרף או נגנב). כולם בכו. האב בכה כיון שחשב על החיים של לימוד תורה שיכול היה להרשות לעצמו בתור עשיר. האם בכתה כי חשבה על המחסור הנוכחי ואיך היו להם חיי רווחה. והילד בכה - בגלל שאבא ואמא בוכים. כך, אמר מספר המשל, אנו ביחס למקדש. איננו מבינים את ההפסד הרוחני, איננו מבינים כיצד ניזוקנו בשפע שהמקדש היה מביא, ואנו בוכים כיון שאבא ואמא, כלומר חז"ל והרבנים עד היום, הם בוכים ואנו אחריהם.
אבל אני מבקש קצת יותר מן המשל. אני מבקש לדעת כיצד והאם המקדש תרם לשפע חומרי. אני יודע שכך כתוב, אבל דומה שהמציאות ההיסטורית אינה מצדיקה את הטענה הזו. ובעצם מה המקור לטענה הזו? האם זה חז"ל - או קבלה? ואני שואל גם על אותו שפע "רוחני" שהמקדש אמור היה להעניק. מה תוכנו? מדוע הוא תלוי דווקא במקדש? האם אי אפשר היה להשיגו בדרכים אחרות? האם הוא היה נחלת הכלל או היחידים המעולים? ועוד.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:09 |
|
| |
דבר חשוב מאד ששכחתי - ללמינגית ולשכנה (שנשמעת כמו חסידה בחסידות מסויימת...):
כשיהיה מקדש, הנשים לא יישארו מאחור. כולם מגיעים לעליה לרגל. קחי את הדוגמא של אלקנה וחנה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:12 |
|
| |
רב מחשבות (ואריאל)
ענית לשאלתי עוד לפני שהיא הופיעה באשכול.
עשית זאת על ידי כך שטענת שיש דברים שעל פי הגדרה אינם ניתנים להכרה לפני שחווים אותם.
זה מעין הטיעון של "העין השלישית" של המיסטיקאי, רק שכאן הוא מובטח כנראה לכל עם ישראל. יהיה ונראה. זה מה שאפשר לומר.
על זה אני יכול עדיין להקשות:
עובדה שבכל ימי המקדש לא היו דיווחים על אירועים כאלו של השגים רוחניים? עובדה שעם ישראל בימי המקדש היו דווקא, ברובם, אנשים פשוטים ועמי הארצות. עובדה שאפילו בין החכמים והשכבה העליונה היו בעלי דעות כוזבות שמוגדרים אצלנו ככתות (צדוקים, איסיים).
אז מה ישתנה מימי הבית השני?
והייתי יכול גם להזכיר את בית ראשון שרוב שנותיו היה בהן עבודה זרה...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:15 |
|
| |
אריאל,
במה בית המקדש הוא לב היהדות יותר משאר מצוות הנוהגות היום שגם הן "מה שה' רוצה מאתנו"? מה יש בו מעבר לעוד סך X מצוות ברשימה? למה כל כך הרבה מצוות תלויות בקיומו של המבנה הזה בעיר מסויימת?
אגב, קרבנות [למי מפה שזה "עושה לו את זה", או מסתדר לו השקפתית וממש מייחל לביצועם] לא תלויים במקדש.
ואם כבר קרבנות, הטעם השכלתני היחיד שאני מכיר [וזה לא אומר הרבה] לשחיטת בעלי חיים כפרקטיקה דתית הוא טעם הרמב"ם שזה תיעול של עבודה זרה, סוג של בדיעבד. לא ברור לי מה אמור להרגיש עם זה מי שכבר אלפי שנים אחורה אין פרקטיקה כזו בתרבויות הרלוונטיות לגביו. ועוד להתחנן כל יום שזה יחזור, כאילו שזה ממש ממש חסר לו.
אז אריאל, אשמח אם תסביר במה גם הקרבנות הן לב היהדות.
או שמבחינתך אין טעם למצוות והכל גזירת מלך רחמנא אמר אז עושים, ואז רק נשאר להבין למה כל כך הרבה רצונות שונים עם כללים שונים, ומה ההבדל בעצם בין עשיית רצונו בשחיטת כבש לעשיית רצונו במידות טובות או התמדה בתורה. דוקא אלה האחרונים נראים לי יותר קשים ומאמצים וויתור על הנאות.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:23 |
|
| |
מיימוני,
למאי נפק"מ מה זה בדיוק יהיה. כשזה יהיה זה יהיה ואז נדע. זה מה שחשוב, כיום זה גם לא רלוונטי וגם דיון עקר, בהנחה שהגאולה והמצב שקודם הגאולה הם דברים מובחנים ונפרדים, "שני עולמות" [לפחות מבחינת יכולות ההשגה].
אתה מצפה ממני שאדע לענות מתוך הנחה שכבר הייתי שם וחזרתי בזמן?
בדיוק על זה אמר הרמב"ם שרק כשזה יהיה נדע מה יהיה.
זו בדיוק המשמעות שאנחנו היום לא גאולים. זו בדיוק חריפות העניין. שאין לנו שמץ מה יהיה בגאולה. הבאתי רק דוגמה מהעבר. גם אין לנו שמץ מה ראה נביא.
נ.ב לא ראיתי שטרם קראתיך כבר עניתני...
תוקן על ידי רב_מחשבות ב- 26/07/2015 00:26:17
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:26 |
|
| |
הטעם של הרמב"ם על קרבנות אולי הוא מפורש בתורה בפ' אחרי מות (ט"ב אסור לצטט מותר לחשוב)
ואני חושב שיש לקרבנות (בהתחשב בצורת החיים) חווייה פסיכולוגית של קירבת ה' וכו' וזה טעם נכבד ביותר
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:28 |
|
| |
רב מחשבות
תשובתך לאריאל מבטאת מה שגם אני רציתי לשאול.
ולגבי מה שכתבת לי, אתה צודק אבל אתה חוזר על אותם דברים. שים לב למה שכתבתי, שהטענה שהמציאות תשתנה מוקשית משתי בחינות. האחת שזה רק לפי דרך אחת, אם בכלל, שאמנם יש לה אמירות של חז"ל להסתמך עליהן, אבל היא עומדת בניגוד לתפיסה שאפשר לקרוא לה "נטורליסטית", לפיה ימות המשיח ותיקון העולם הם באים באופן טבעי, ולא מתוך שינוי שאינו ניתן לתפיסה היום. ושנית, כפי ששאלתי, הרי היו לנו שני מקדשים, והתיאורים של העתיד לבוא ואפילו של העולם המופלא שהיה בימי המקדש, לא התממשו אז לפי כל מה שידוע לנו.
אזכיר: יש משל שמביאים בשם אחד מראשי הישיבות של הדור הקודם, אודות העליה הרוחנית של הכפרי הגלילי המגיע למקדש בירושלים. זה מרגש מאד - אבל אין זה הולם אף אחד מן המקורות שיש לנו על המקדש (השני). דומה בעיני שמספרי הסיפורים האלו יוצרים נראטיב של מה שחסר לנו, ומפתחים ציפיות שאפשר להצדיק באופן פילוסופי, כפי שעשית, ואף להציג עמדה עקבית לגבי זה (לטעון "איני יודע ואי אפשר לדעת" זה עקבי) - אבל אני חושד שאנו משלים את עצמנו למען אמונה שאינה נדרשת מאיתנו.
אפשר לציין את תשעה באב כיום החורבן בלי לפתח ציפיות שוא מן המקדש, לא שהיה ולא שיהיה. וזה אומר לחפש משמעות חשובה יותר ומעשית יותר בחורבן ובסיבותיו ובתיקון שיש לעשות, שהוא בר השגה גם בלי לצפות לימות המשיח.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 00:29 |
|
| |
בער,
גם כיום? כיום כחוויה פסיכולוגית זה נתפס כמגעיל, ברברי ואולי גם כצביעות. אשחט את הכבש וייתכפר לי.. איזה כיף. זה התרנגול ילך למיתה ואני לחיים טובים ומאושרים...
אולי אם היה ציווי לרסק את הלמבורגיני שלך ככפרה... לתרום את הטאבלט לעניים.. לתת עשרת אלפים ש"ח ללומדי תורה....
|
|
|
|
|
