|
|
| נשלח ב-26/7/2015 01:29 |
 |
| |
מיימוני
רק אעיר שכל המילים שנכתבו לעיל הם מילים שלי ולא שלו.
לגבי השאלות עצמן, כפי שכתבת, צריך אשכול נפרד.
אגב, לא הבנתי אם אתה מכיר את הדברים ממקורם ושואל עליהם שאלות ישנות שלך, או רק ממני.
תוקן על ידי כמדומני ב- 26/07/2015 01:31:59
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 01:35 |
|
| |
רק ממך.
אחכה לאשכול המסויים.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 02:45 |
|
| |
למינגית קראתי את דברייך והם נגעו ללבי. אם ביחס ל'נאחס'יות ענו לך איכשהו, ביחס לבעייתך כאישה כמעט לא התייחסו. אני נזכר שקראתי את רוחמה וויס כותבת בפרשת אמור על הצירוף 'מום בו' שנכתב בעניין הכהנים וחוזר על עצמו כמה פעמים. היא הציבה את הפרשה הזו, והנגידה לה את האמירה 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'. דבריה שלה כמובן לא שימחו אותי, אך הנקודה של בעלי המום אכן מנקרת בי. משום מה בעבודת הקרבנות ה' עומד על כך שהיא תיעשה רק על ידי קבוצה מסויימת, רק על ידי השלמים ובעלי הנוי, וכמובן רק על ידי גברים. והרי ברור שקרוב ה' לכל קוראיו, ולא אכפת לו אם אדם הוא בעל מום או מכוער. אנחנו גם יודעים שממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ. כך שקרבת ה' ועבודה רוחנית שייכת לכולם, ומדוע הקרבנות כל כך מנוגדים? מה הם קרבנות ומה פשר העבודה הזו ניסו כבר להעיר כאן. דבר אחד וודאי לנו, שקרבנות מופיעים כבר בפרשת בראשית, וכבר שם אנו מוצאים שלא כל קרבן הוא לרצון. אמנם שם נראה שה' שעה אל בעל הכוונה הרצויה, ולא אל בעל התנאים החיצוניים. וכך לאורך רוב התקופות היו הקרבנות גם הם ביטוי ספונטני ואנושי כמו התפילה, מה השתנה במקדש? אינני יודע, אך אני נזכר בהפטרה לתעניות שנקרא מחר במנחה, בה הנביא מבטיח לבני הנכר ולסריסים שלא יחשבו שאין ערך לעבודתם. ''כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי, ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות.'' ה' לא מבטיח להם בנים ובנות, אבל מבטיח להם שעבודתם תהיה לרצון ותישא פרי. כך גם בני הנכר, הם הרי אכן מובדלים בפרטים מסויימים מעם ה', כהנים אסורים לינשא להם, אבל ''והביאותם אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי''. נראה שכך בחר ה', שיהיו אנשים שעבודתם ומעמדם יוגבלו באופן חיצוני, אם על ידי מין, או מום או מוצא, אבל הוא מבטיח להם שאת קרבתו ושמחתו הם ימצאו גם במצבם. אז לא הועלתי לך הרבה, בעצם זה מה שמספרים לך היום על מה שהאישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן. אבל אולי ניחמתי אותך כשהצבתי את בעייתך במישור אחד עם בעיות של אחרים. ההבנה שעבודת ה' ובמיוחד עבודת הקרבנות והמקדש, תלויה בתנאים חיצוניים מכל מיני סוגים, ואין כאן רק את האפליה הקבועה לנשים. נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 09:02 |
|
| |
| נחמדלמראה כתב: |  | דבריה שלה כמובן לא שימחו אותי, אך הנקודה של בעלי המום אכן מנקרת בי. משום מה בעבודת הקרבנות ה' עומד על כך שהיא תיעשה רק על ידי קבוצה מסויימת, רק על ידי השלמים ובעלי הנוי, וכמובן רק על ידי גברים.
|
|
כנ"ל דיילות / שגרירים / פרזנטוריות
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 11:21 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 11:31 |
|
| |
נחמד
הבאת דוגמא של בעל מום הפסול לעבודה במקדש.
וכמדומה שבעל מום לחוד - ואשה לחוד. אע"פ שאפשר לחפש את הגורם המשותף.
צריך לזכור שאת עבודת הקרבנות אפשר לראות משתי זויות שונות:
בזוית האישית, אם קרבן הוא דרך המלך להתקרב לה', לבטא את אהבתי אליו, את הכרת תודתי, ואיני מכיר עדיין מהי תפילה, אזי אין צריך לומר שכל אחד צריך להיות בעל הזכות להקריב.
אבל קרבן הוא גם מעשה פומבי במקדש, שיורש את מקומה של הבמה או המצבה הפרטית. וכאשר אנו עוסקים במוסד, כי זה מה שזה, צריך כללים. וחלק מן הכללים נועדו, לפי הנראה, לא רק כדי להפוך את עבודת ה' לדבר היפה ביותר, גם חיצונית, אלא גם להרחיק ממאגיה ועבודה זרה.
נוכחות של נשים במקדש היא מתכון לפריצות. ואילו נוכחות של בעלי מום, אפשר שסימלה בעולם העתיק חשיבה מאגית. יתכן, וכך זכור לי, שדווקא בעלי מומים, בעלי צורות מעוותות חיצונית, נראו כמי שנגעה בהם יד א-לוהית, ולכן יש להם "כוחות". ואת הגישה הזו התורה באה לפסול ולהרחיק.
היום אנו מודעים מאד לחולשה של בעלי מומים, או של כל מגזר שחש מופלה לרעה. היום אנו מודעים לכך שהפרט חשוב מן הכלל וה' לפי הבנתנו והמוסר הטבעי שלנו אמור להקשיב ולאהוב כל אדם. איש או אשה. יפה תואר או בעל מום.
אבל אם היום אנו יכולים להתגאות בכך שיש מאמצים להפוך את העולם לנגיש עבור בעלי מומים, זה לא היה אפשרי בעולם של פעם. ובהתחשב במה שסימלו, אפשר להבין מדוע הם נאסרו בעבודה.
יש כאן מתח בין הרצון להתחשב בפרט לבין הצורך לקבוע כללים מועילים וחינוכיים. ובהתחשב בזמן שבו ניתנה תורה, כלומר בתרבות של מקבליה, הקביעות שנראות לנו מפלות - מובנות.
צריך לזכור גם שבעל מום אינו יכול לעבוד במקדש, אבל הוא זכאי בקרבן. וכן האשה. וכן הגוי. והנביא מבטיח כי ביום ההוא המיוחל יבואו גם גויים להתפלל לה' ולהקריב לו קרבנות. אם יש משהו שאליו ראוי לשאוף ובו ראוי להיזכר ביום הצום שלנו, האם לא זה מה שעלינו לזכור?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 11:34 |
|
| |
נחמד
אני רואה שישיביש מנותק, אז אענה במקומו, ואם הוא ירצה - ימחה אחר כך.
אנחנו רואים ששלמות הבריאה (עוד לפני התורה) אינה כוללת בתוכה שוויון בין בני האדם בכל נושא, וגם לא בנושאים חשובים מאוד.
מכוער לא יכול להיות פרסומאי ולפעמים גם נשיא, זייפן לא יכול להיות מוזיקאי וכן הלאה.
אפילו אם תאמר שפילוסוף כל אחד יכול להיות, ותטען שזו המעלה הגדולה ביותר בבריאה (עד התורה), זה הרי לא כולל אנשים שיכולתם הקוגנטיבית או הרגשית נמוכה יותר.
(שלא לדבר על חוסר השוויון עם בעלי החיים, אבל זה נושא אחר).
מסיבה זו אין שאלה בחוסר השוויון שבתורה יותר מאשר בחיי החברה.
אמנם, אם תטען שהמעלה הגבוהה ביותר היא להיות איש צדיק וישר, - גם בתורה אין בזה אפליות והגבלות, ואפילו לא במושג של להיות תלמיד חכם (גם אשה אם עז רצונה בכך).
זו התשובה המקובלת,
אם כי ברור שזה רק צד אחד של המטבע...
אני מוסיף עכשיו שכתבתי לפני שעלתה הודעתתו של הרב המיימוני, אבל אין ביהמ"ד בלא חידוש.
תוקן על ידי כמדומני ב- 26/07/2015 11:38:44
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 11:42 |
|
| |
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לב א הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות, ובארו להן שאינן מכוונין לעצמן כוונת צריכה מאד, ושהשם אינו צריך אליהם, אמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', ואמר ישעיה למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', ואמר ירמיה כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר איך יאמר ירמיה על השם שלא צונו בדברי עולה וזבח ורוב המצות באו בזה, אמנם כוונת זה המאמר הוא מה שבארתי לך, וזה שהוא אמר שהכונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, וזאת המצוה בהקרבה וכיון אל הבית, אמנם היתה בעבור שתעלה בידיכם זאת הפנה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי, ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבורה, והוא שאתם ספקתם במציאותי, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ועבדתם עבודה זרה וקטרתם לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית וגו', ונשארתם מכונים אל היכל ה' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים כונה ראשונה, ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרים והוא מביא לזה הענין בעצמו אשר זכרנוהו, והוא שכבר התבאר בכתוב ובקבלה יחד שתחלת מצוה שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל, ואין צריך שתטריד כלל שכלך בפסח מצרים,
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 12:56 |
|
| |
| כמדומני כתב: | | יש משל יפה וממחיש:
קבוצה גדולה של יהודים, בעין אחד המלחמות, נקלעו למערה אדירת ממדים שנסגרה עליהם ללא אפשרות יציאה.
הם החלו לחיות בה את חייהם, הגשמיים והרוחניים.
לאחר תקופה מסוימת, הצטברה באחת מפינות המערה כמות תופחת והולכת של פסולת אדם, שגרמה לריח רע והעלתה מיד את הדיון על התפילות והלימוד במערה הענקית כולה.
ישבו גדולי וחכמי הקהילה, שקלו ודנו, והחליטו שאין מוצא. מהיום אסור ללמוד ולהתפלל כלל במערה.
מה עושים? וכי אפשר שישתכחו ערכי לימוד התורה, קריאת שמע ותפילה?
החליטו על "זכר".
זכר לקריאת שמע, דופקים על השולחן בוקר וערב שלוש דפיקות.
זכר לתפילה עומדים צמודי רגליים למשך דקה שלוש פעמים ביום.
זכר ללימוד התורה יושבים בוקר וליל ליד השולחן שתי דקות ומתנדנדים.
עברו שנים, לקהילה נולדו ילדים, נכדים ונינים.
התפתחו תתי קהילות שונות:
בעלי המוסר דפקו באימה ובייראה, ה'בריסקערס', דפקו חזק יותר מכולם, ה'חזונאישניקים' דפקו עוד כמה פעמים, ה'חסידים' השקיעו בכוונת הלב של הדפיקות וכן הלאה.
דורי דורות עברו, וצאצאי הצאצאים תמהו:
מה לנו להתגעגע לעבר?
לגבי חיובי התורה, קריאת שמע ותפילה, הרי אנחנו אנוסים.
מצוות - הרי יש לנו את שלנו - "זכר".
מה רע לנו? |
|
באחד האשכולות שהפניתי אליהם, עמדתי על הנקודה שייתכן והתחליפים שלנו מוצלחים יותר. http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2969026&whichpage=4&forum_id=1364#R_14
תוקן על ידי צופרהנעמתי ב- 26/07/2015 12:58:22
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 15:04 |
|
| |
אני מעתיק מדברי צופר שם.
מה אנו מצפים?אנחנו עובדים על עצמנו בעיניים. אנחנו מדברים על ייעוד שבעצם זר לנו ואנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאכן הוא יעודנו ואנו משתוקקים אליו. נתחיל בנושא המרכזי שאנחנו מתפללים עליו בכל תפילותינו, המקדש. חז"ל טרחו לייצר תדמית של מקדש אידיאלי, שכאשר נחרב לבנו נחרבנו גם אנו, אולם המציאות הייתה שונה לחלוטין. השחיתות בבית המקדש לא הייתה מביישת שום מוסד רבני בן זמננו. בבית ראשון עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו ובבית שני, כשבטל יצר עבודה זרה, קנו כהונה גדולה בכסף. הצדוקים שלטו תקופה ארוכה בבית המקדש וגם למתייוונים היה מה לומר. המקדש המפואר ביותר נבנה ככפרה על דמי חכמי ישראל. אנחנו עובדים על עצמנו וטוענים שאנו רוצים לחזור למקדש אידיאלי שבעצם לא ברור מתי היה. אנחנו מתפללים על חידוש הקרבנות, האם באמת אנחנו רוצים ללכת יחפים עד ארכובותינו בדם ושכל חגינו יסובו סביב הצטופפות בבית המקדש ואכילת בשר בירושלים הנודפת ריח מנגל? האם מישהו ניסה לחשוב איזה חג נראה יותר יפה, חג הפסח שלנו בסלון הנאה, או בירושלים הצפופה, המדיפה ריחות צלי, ושצריך למצוא פינה כדי להניח את הראש (חמשה מליון איש חייבים ללון בתוך החומות, מה עם הבעיה האקולוגית?). איזה יום כיפור עדיף, האם יום כיפור שלנו של צום ותפילה בבגדי לבן או יום כפור של אז, של ימי המקדש, שרוב העם לא עשה בו דבר ורק חלק קטן הצטופף בבית המקדש. וככלל, במה עדיפה עבודת הקרבנות על התפילה שלנו? ההדגשה בקוים מתחת לשורות היא שלי.
צופר, סליחה שלא קראתי קודם או לא זכרתי את דבריך. אחרת הייתי מעתיק מהם לפחות את השורה הראשונה שסימנתי!
אם אתן איקון ירוק, זה יהיה כביכול לעצמי, אבל מגיע לך.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 15:28 |
|
| |
כאמור,
הנושא אינו מה יפה יותר,
אלא חלק חשוב ומרכזי בתורה, שאבד.
מי שמאמין שהתורה היא שלמות והיא הייצוג של אלוקים אצלנו, בוכה על זה.
[עוד כאמור:
יש הרבה שמאמינים עוד, ששלמות התורה ומקוריותה מביאים גם למסלול של שלמות האדם שגם הוא אבד].
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2015 15:49 |
|
| |
כמדומני - חזרנו לשאלה הבסיסית האם התורה הטרונומית או אוטונומית, הם היא חוק ואין בה מטה חוק, או שיש לה מטרה כלשהי. אם המטרה היא יום שמכפר ומטהר, צ"ע מה מטהר יותר.
מיימוני - תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2015 07:39 |
|
| |
למינגית א. 1. באם את מחפשת תענוגות – לא בדת היהודית תמצאי אותן ב. 2. הגאולה, כפי הנראה, כפויה עלינו (אלא שצבעוה בבונוסים נחמדים, שעבוד מלכויות וכדו') מיימוני א. 1. לנענע בלולב טוב מלשחוט בהמות (שעליה יוצא קצפך)? ב. 2. חנה נשארה עם שמואל. לפי קצב הילודה כיום היא תגיע לעליה לרגל בגיל 55. להרבה אחרים יש למישהו בדל ראיה על מבט רוחני אחר עם המקדש? מה שראינו מהנסיון הוא שבימי המקדש פשתה ע"ז ושנאת חינם ועוד בישראל. לתומי חשבתי שרוחניות היא מה שמשיג האדם בעבודתו שלו, ולא מה ששופכים עליו מלמעלה. אגב חשוב להעיר שבאיכה אין מילה על רוחניות (מחוץ למשפט "אין תורה..") ואין שום בטוי שבהכרח עולךה על ביהמ"ק. האבל הינו על צרות העם.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2015 09:37 |
|
| |
תלמיד טועה
כשאתה מתפלל לגאולה אתה נשבע בשפתיך ומבטל בלבך?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2015 10:48 |
|
| |
בעב
אני מאלו שהבונוס של היעדר שעבוד מלכויות משחד אותם
והתשובה העקרונית היא התשובה הליבוביצית הידועה אודות תפילה (שלמען שבר את העין שמעתיה לראשונה משיחה מוסרית מפי אברך כפוף למהדרי מהדרין שלא ידע את ליבוביץ אבל היה לו שכל ישר)
|
|
|
|
|
