על משנת "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן" – מקומה במסכת סנהדרין ובפרק ח שבו.
(במקרה, נתקלתי בדיון זה. נראה לענ"ד, שיש מקום לראות את המבנה של משנה זו, הן בפרק ובמסכת, והן בהיותה נאורה בהרבה מכל ה"נאורות" שבמאה ה-21, ועל כך בסוף דברי).
במסכת סנהדרין העוסקת בעניינים הנוגעים לבית המשפט יש 11 פרקים.
(הפרק האחרון כנראה , יוצא דופן , נוגע בענייני תיאולוגיה, בעולם הבא)
פרק 1 – עוסק ברשות השיפוטית עצמה.
פרק 2 – עוסק ברשות החוקתית-דתית: כהן גדול, וברשות הביצועית: מלך.
פרק 3 - עוסק בסדרי דין אזרחיים: עניינים כספיים, בעיקר הלוואות.
כל שאר פרקי המסכת (פרט לאחרון) , עוסקים בנושאי דיני נפשות, כיצד דנים בם וכיצד מבצעים. הן כמות הפרקים בנושא זה היא הגדולה ביותר והן מיוחדות הדינים לעדות דיני נפשות, בגלל העובדה שהמעבר מהחיים למוות הוא ללא כל אפשרות חזרה ותיקון (וראה בדף ל"ג על הדיין שטעה בדבר משנה).
נוהגו של עולם המשפט הוא: אדם עשה מעשה, מובא למשפט, בי"ד מחליט בעניינו, ובסוף מבצעים את החלטת בי"ד. בכך עוסקים רוב פרקי המסכת.
אך פרק ח' עוסק בחריגים מסדר זה. הוא איננו עוסק בהמתת אדם על פי מעשיו בעבר, אלא עפ"י ההערכה מה יהיו מעשיו בעתיד. בפרק נידונות שלושת המצוות שבהן התורה מתירה הריגת אדם לא כתוצאה ממעשיו בעבר, אלא כתוצאה מהערכה עתידית למעשיו. שתיים מהן מפורשות בכתוב (פשט), אחת נלמדת מדרשת הכתוב ע"י ר' ישמעאל:
א. "בן סורר ומורה" (דינו מפורש בתורה) המשניות שבתחילת הפרק עוסקות בדין זה, שהוא סיוג ה"אפוטרופסות" הטבעית של הורים על ילדם, לאי "בעלות" שלהם על גופו, בעת הודאתם בכישלון חינוכו. (התורה שמה מעצור ו"קיר ברזל" להורים, בעת שהם הגיעו למסקנה, שהם כשלו בחינוך בנם. היהדות איננה דת של זכויות, אלא רק חובות. במקרה של בן סורר ומורה, להורים אין זכויות בעלות על גופו של הבן, יש להם רק חובות כלפיו: מזון, בית, חינוך. בעת שהם מודים בכישלון החינוך, והם חושבים שהוא יגיע לידי "ליסטום" הבריות, אין שום הבדל בין דינו ובין כל אדם אחר: המקום היחידי שיכול לדון אותו להורג, זה רק בית הדין).
כעת, 2 המשניות האחרונות שבפרק, עוסקות במקרים חריגים עוד יותר: לא בזכות בית הדין להרוג אדם עפ"י הערכה עתידית למעשיו, אלא בזכות (חלק מהמפרשים והפוסקים סבורים: חובה) האדם הבודד להרוג אדם אחר, עפ"י הערכתו למעשיו העתידיים, עוד בטרם עשה זאת.
ב. "בא במחתרת" (דינו מפורש בתורה) - המשנה שלפני האחרונה עוסקת בהיתר לאדם המרגיש מאוים על חייו שלו, למנוע את המאיים על חייו מלבצע את העבירה, אף במחיר הריגתו.
(בסוף שמות כ"א התורה דנה באיש הגונב מחברו , וממשיכה בתחילת פרק כ"ב. צריך לזכור שהחלוקה לפרקים באמצע פרשיה זו, היא חלוקה נוצרית, שבמקרה זה היא ניגוד מוחלט למוסר שבמשפט האזרחי היהודי. על כן יש לקרוא ברצף את הפרשיה על פי המסורה היהודית: מתחילת הפסוק האחרון של פרק כ"א עד סוף פסוק ג של פרק כ"ב)
ג. "נערה מאורשה" (דין הנלמד ע"י ר' ישמעאל) המשנה האחרונה היא משנת "דין רודף" (רק חלק מעיסוקה הוא באונס) : היא עוסקת בהיתר (חובה) לאדם המרגיש איום על חיי זולתו (ולא רק חיי), למנוע את המאיים על חיי זולתו מלבצע את העבירה, אף במחיר הריגתו.
(במילים בוטות: מתי מותר לאדם הבודד להיות בו זמנית או בסדר רציף וצמוד: "עד" למעשה הזולת, "מגיש התלונה" (לעצמו), ה"שופט" וה"תלין". הסיטואציה הזו, עם כל היותה קשה, קיימת בכל חברה אנושית, ונידונה בקודקסים המשפטיים מני ימי קדם ועד היום. כדוגמה, במשפט כיום במדינת ישראל מותר לאדם להרוג את השני בראותו אותו הולך לבצע רצח. בלשון המשפטית זה מוגדר, שתעמוד לזכותו של אדם זה שהרג, הזכות לטעון, שבמעשהו הוא מנע בכך עבירה מסוג פשע. חוק העונשין סעיף 34יא: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".)
המשנה האחרונה ב-"דין רודף", דנה ב-2 אנשים: איש צופה ואיש נצפה. המשנה עוסקת בהיתר ובאיסור לאדם הצופה, להרוג את זולתו הנצפה, בעת שהצופה מעריך שהנצפה הולך לבצע עבירה.
4 עבירות נידונות בה: 3 העבירות של "ייהרג ואל יעבור": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והאחרונה - שבת.
א. שפיכות דמים ("הרודף אחר חבירו להרגו"): המשנה מתירה לצופה למנוע באמצעות הריגת הנצפה, מלבצע את זממו.
ב. גילוי עריות ("ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה"): המשנה מתירה לצופה למנוע באמצעות הריגת הנצפה, מלבצע עבירת "אונס" (הגמרא מקבלת להלכה את הגדרת התוספתא, ש"אונס" הוא כדוגמה לכל "גילוי עריות"):
אלא שכאן המשנה מפרטת 2 פרמטרים בדבר זהות הנאנס: (1) אין שום משמעות הלכתית להבדל במין של הנאנס: בין אם זו אשה בין אם זה איש, חובת הצופה להרוג את הנצפה באם העבירה היא אונס. בלשון המשנה: "נערה מאורשה" ו-"זכר". (2) חובת המניעה היא רק בעת שהנאנס הוא אדם. דהיינו: אם אובייקט האינוס איננו אדם אלא בהמה ("הרודף אחר בהמה"), המשנה אוסרת הריגה לצורך מניעת אונס
ג. עבודה זרה ("ועובד עבודה זרה"): המשנה איננה מתירה לצופה להרוג נצפה ההולך להמיר את דתו.
ד. שבת ("והמחלל את השבת"): המשנה איננה מתירה לצופה להרוג נצפה, ההולך לחלל שבת.
את המיוחדות שבשתי העבירות, שבגינן מותר לאדם הבודד להרוג את זולתו בטרם ביצע את זממו, מסביר הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג', מ): "ודין זה, כלומר הריגת מי שזומם לבצע עברה בטרם יעשנה, אינו מותר בשום פנים כי אם בשני מינים הללו והם: רודף אחר חברו להרגו ורודף אחר ערוות אדם לגלותה, מפני שזה עוול שאי אפשר לתקנו אם נעשה"
בשונה מהדין האזרחי שבמדינה, המשנה לא מגדירה את סוג העבירה, אלא במדויק את העבירות שבגינן מותר לאדם הבודד להרוג את הזולת קודם ביצוען.
לכאורה, המשנה לא היתה צריכה להוסיף ולומר לאלו עבירות אין היתר שכזה. משום שברור לחלוטין, שכל מה שלא הוגדר בתוך ההיתר הזה, הוא אסור (שהרי על כל שאר העבירות אסור להרוג בטרם ביצוע: הן לאדם הבודד והן לסנהדרין).
נראה לענ"ד, שיש סיבות לכך, שרבי ציין את אי החלת ההיתר להרוג בטרם ביצוע, על עבירות ע"ז ו-שבת.
עבודה זרה, משום שהיא כלולה בתוך 3 העבירות שעליהן נימנו וגמרו בבית נתזה שבלוד, שאדם יימסור את נפשו ולא יעבור עליהן.
שבת, משום חומרתה היתרה, משום שהיא עדות הן לבריאת העולם והן ליציאת מצרים. גם בגלל שהיא היתה אחת משתי העבירות שבגינן הוצא להורג אדם (מקושש עצים) במדבר.
וגם ייתכן, ע"מ שלא יתירו (כפי שמובא בדף ע"ג ע"ב, אף שלא נראה שהתקבל להלכה) עפ"י ר' שמעון בר יוחאי להרוג מי שהולך לעבוד ע"ז, ועפ"י בנו ר' אלעזר מי שהולך לחלל שבת.
לסיום: הערתי בפתיחת דברי שמשנה זו היא נאורה הרבה יותר מהמקובל כ-"נאורות" בעולם של היום, אסביר זאת.
נניח שלתוך "כלא תרצה" (לנשים), נכנס טכנאי מזגנים ובעת שאין תשומת לב למעשיו, הוא אונס את אחת הכלואות. ברור שלמחרת, תרעש ותגעש הארץ. כל חברות הכנסת יגישו שאילתות. כל העיתונאיות יתבעו פיטורי מפקדת הכלא ושר המשטרה.
אלא, שמידי לילה, בבתי הכלא של הגברים, מתבצעים מעשי סדום, דהיינו "אונס זכור". וראו זה פלא, אין פוצה פה ומצפצף. לא בעיתון "הארץ", לא ב"מקור ראשון", וגם לא ב"המודיע" ו"יתד נאמן". ראוי לכולם ללמוד, מהנאורות של ההלכה היהודית, בדבר "אי הפרדה מיגדרית", עת שהמשנה איננה מבדילה בין "נערה מאורשה" לבין "ואחר הזכר".
