התפיסה הבלתי מתפשרת של התורה הטקסטואלית: בדרך לדאעש?

אנו חיים בתקופה שבה פרשנות מקובלת מאוד לתרבויות שאנו מקבלים לידינו היא פרשנות כאילו פילולוגית, בלתי מתפשרת, המאמצת לעצמה את 'הטקסט', ואת ה'אין מה לעשות'. הפרשנות הזאת מצדדת תמיד בתפיסה הפרימיטיבית יותר של הטקסט.

הפרימיטיביות נשמעת אותנטית יותר, מקורית יותר, טרייה יותר. היא לא נכנעת 'לרוח הזמן', 'לאופנה', אלא היא מתמסרת לאות הכתובה, 'כמו שהיא כתובה'. 'עין תחת עין'.

תופעה זו היא תופעה עכשווית בעליל, היא מהווה חלק מן האכזבה של בני התקופה מן הנאורות המערבית, מן ההתפתחות והטכנולוגיה, והיא מחפשת לה מקום 'אותנטי' יותר המוצא לעצמו מקום שהוא 'מעבר לכל ביקורת', 'מעבר לכל מובן'.

השאלה היא כבר לא מה רצון האל, קולו של האל לא מדבר אלינו, אלא השאלה היא מה כתוב בטקסט, הטקסט אומר לנו מה רצון האל, כי לנו, ובעיקר לשכלנו, לא יכול להיות שום מושג. השכל שלנו הוא קטן והוא לא מבין כלום. והוא גם לא יכול להבין טקסטים, הוא יכול רק לקרוא אותם. אנו יודעים שיש פסוקים, וליתר דיוק: בשביל זה יש פסוקים.

ולכן צורות הדת המקובלות היום נעשות יותר ויותר פנאטיות, צורות המתמסרות אל דת 'בלתי מסורסת', דת 'כמות שהיא', 'אותנטית'. ולכן, לפי גישות אלה, ככל שהקריאה התרבותית שלנו תהיה הגיונית, בעלת תוכן, בעלת משמעות רציונלית, בעלת מובן בעולמנו 'החומרי', 'הריאלי', כך היא תהיה רחוקה מכוונת הטקסט. הטקסט יהיה תמיד זה שינחית עלינו מכות פרימיטיביות, זה שיתעקש לומר לנו את מה שלא יכולנו לחשוב עליו בכוחות עצמנו. זה שיגיד לנו את המהפכני, את הפרימיטיבי, את האותנטי, את 'האמתי'. (כי 'הפרימיטיבי' נתפס תמיד כהיפך מן 'המערבי').

התופעה הדאעשית כופרת בתרגום. היא חושבת שטקסטים שנכתבו לפני אלפי שנים אמורים להיקרא כמה אלפי שנים אחר כך בצורה 'הפיזית' שבהם הם כתובים. תרגום הטקסטים מתקופה לתקופה נחשב פגיעה בתוכן האותנטי של המסר וזיוף שלו. אם נבקש לשמור על התוכן הצלול של דברים, על המשמעות שלהם, ולחשוב זאת בהקשר של ימינו, אנו ניתפס כמעוותים וכבלתי ישרים, ורבנים צדקנים יתחילו לגחך עלינו בתואנה שאנו 'מעקמים את התורה' ואנו 'מתייפייפים' ו'מתחנחנים'. זאת התורה של דאעש. זה קורה באיסלאם, זה קורה ביהדות, זה קורה בנצרות וזה קורה בחילוניות. בכל מקום הפנאטיות הזאת, ניאו פגאניות, כובשת ומוצאת לה פירות
.

פוסק דגול כמו החזון איש שידע להבחין בין תקופות ולומר שכאשר עיקרו של דין מסוים כ'מורידין ולא מעלין' חסר משמעות בימינו כיוון שהפעולה שלו היא דווקא רעה מבחינה יהודית בזמן שבו ישנה תודעה דמוקרטית ואין שלטונות טוטליטריים, נתפס בעיני הדאעשניקים של ימינו כפוסק 'ח'פיפניק' ו'ליטאי' מידי או 'ישיבתי' מידי, כי 'הוא לא קרא תנ"ך', ו'לא קרא על דוד המלך', והוא לא ראה שום ערך בגידול ילד לכוון רובה...